אז הוחל לקרוא בשם ה'

[מקדש מלך]

קראתי את שמו של האשכול, על פי ביאור נחמד ששמעתי בשם אחד מהמשגיחים לבית גור, שביאר באריכות לפי דרכו את עניין האמונה בצדיקים לכלליה ולפרטיה (את הביאורים שלו עוד לא ראיתי. אקווה לשאול את הספר ולמצוא זמן לקרוא בו). אבל זה כן שמעתי בשמו, את שאחד מחבריי שאל אותו, מדוע מצא עוז בנפשו להיכנס ולדרוש בדבר שבכל הדורות שלפנינו אחזו בו בפלך השתיקה, וכמעט שלא דברו אודותיו מטוב ועד רע.

והשיב לו אותו משגיח על פי דברי רבינו עובדיה ספורנו בפסוק "אז הוחל לקרוא בשם ה'" ופירש:
"אז התחילו צדיקי הדור לדרוש לרבים את שם ה'. כענין "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (להלן כא, לג), כי הוצרכו לסתור דעות... שהתחילו אז, כדברי רז"ל


והנה אני הקטן נהנה מפורום זה, לקרוא על המוני אנשי מעלה ובעלי מדרגה מבין עדות אחרות, סיפורים שלא הייתי נחשף אליהם לעולם, מפי בעלי המעשה ומביני דבר, ותמיד חשבתי לעצמי שאני רק דולה ושותה, ואילו על אנשי המעלה שאני הכרתי איש אינו כותב, ואיש אינו יודע שיחם ושיגם. אבל היה ניחא לי במצב זה. אך מאז פרוץ המחלוקת הנוראה החל הנושא של גור לעלות בפורום טיפין טיפין, ולא היתה לי ברירה אלא להתערב. ואמנם גדר גדרתי לעצמי לא להטיח דברים על אחרים, מכמה טעמים, ולכן ניסיתי רק להצדיק את אורחם של אנשי העדה שאני מכיר.

וראיתי שאין אנשי המקום מכירים את אורחם ושיגם של חסידי גור, את אמונותיהם ומורשתם, אורח חייהם הפשוט, ואנשי המעלה שהסתובבו ולהבדיל בין החיים לחיים אותם שחיים ביניהם לאוי"ט. ואם מדברים, הרי זה רק על ה"תקונעס" (שנדרשות לגנאי מבלי הפסק, וגם לזה אתייחס אולי. וסתם אגב שתדעו, בגור לא קוראים להנהגות הבית ישראל בשם הזה, מדובר בניב אינטרנטי...), או שמוצאים דברים שאין כל קשר בינם לבין המציאות. ואין מכחיש, ואין פוצה פה ומצפצף.

וחשבתי שאולי מקצת האור, מאיש קטן שאינו בקי, אבל יודע כנראה מעט יותר מחברי הפורום שאינם חסידי גור, ידחה הרבה מן החושך. כי יבינו את המורשת שלנו, ויבינו מה גורם לנו לחשוב דברים וכיצד להתנהג. וגם במעשה העצוב האחרון, שאני וכמעט כל מי שאני מכיר, פשוטים כחשובים, ובלבד שיהיו מבוגרים ומיושבים, מצירים עליו עד למאוד (וגם כבר באופן רשמי נעשה כן), על אף שאני מבין את המגנים וגם מצטרף אליהם, הרי מכללי הלכות לשון הרע "שלא יגדיל את החטא יותר ממה שהוא", ושיכוון לשם שמים. וכל זה בלתי אפשרי מבלי להבין הרבה מן הרקע. ואף שמנוע אני מלכתוב טענות ומענות על אדם או עדה מישראל, הרי שהבנת אורחם של אנשי חוגי בוודאי תסייע במקצת לדבר.

ואכתוב דברים אודות חסידי מעלה ואורחותם, והחינוך שזכינו באופן אישי לקבל מהם, ואתאר אפיזודות מחייהם של חבריי וקרובי, אנשים פשוטים, שאני הייתי עד להם. ואנסה גם בין השיטין לענות על טענות שעוד לא מצאתי את הזמן לענות להן, ומפוזרות בין שתי האשכולות של המחאה הגדולה. אבל מקוצר זמני ואולי גם קוצר כשרוני, כנראה לא יעלה בידי קונטרס יפה ומשובח, אך אכתוב מעט מעט, כפי אשר תשיג ידי. וכנראה שלא לפי הסדר הנכון. אבל טוב מועט מלא כלום.

ועל אף שאין אני חושד את עצמי בכוונה לשם שמים, על אחת כמה וכמה לא לדמות עצמי לשרפי עליונים, אזכיר את דברי החסיד בחובת הלבבות, לא כהשוואה, אלא כצידוק לכך שמוטב מועט ושלא כסדר מאשר לא כלום:

כאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי, כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו, ושערתי בנפשי, כי כחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג הענינים... וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה, ויראתי, שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות, וידעתי, כי כמה שכלים אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד, וזכרתי דברי האומר: מן הזהירות שלא תרבה להזהר...

ובכל מקרה יהיו כאן כמה מעשיות נאות מדברים שראיתי ושמעתי. כנראה יהנו החברים מלקרותם.

ועוד זאת אוסיף, שקשה לי להתמודד עם דברים שטעונים בירור עובדתי. ועלי להסביר: כאשר כתבתי באשכול הנעול מספר פעמים שקצרה ידי בהכרת העובדות, כתבו לי כמה חכמים באישי שאין אני מכיר את כל ה"שחיתויות" ולכן אני עדיין קשור לעדה הקדושה גור. ולכן אסביר: אני מכיר שמועות, עלילות, הכחשות ונרטיבים במחלוקת הזו, לכל הפחות יותר מרוב חברי הפורום. אלא שקצרה ידי בהכרת ה"עובדות" דייקא. וד"ל. ולכן לא אעסוק בכך, או שכמעט ולא אעסוק בכך.

[דרומי]

כוונתך הרב מק"מ בוודאי רצויה, ומי יתן וגם דבריך בעניני השעה יהיו רצויים.

עכ"פ כהערה בונה ראשונה, כדי שיתקבלו דבריך מומלץ להחליף את שם האשכול. וד"ל.

[מקדש מלך]

איזה שם אתה ממליץ?

[דרומי]

על משקל שם הניק הייתי מציע 'קומי צאי מתוך ההפכה'...

אולי שם נוסף קצת יותר אטרקטיבי: 'כמה דברים שלא ידעתם'

[יבנה]

למה אין שום דבר מוקלט ממנו בקול הלשון?

[עושה חדשות]

ואכתוב דברים אודות חסידי מעלה ואורחותם, והחינוך שזכינו באופן אישי לקבל מהם, ואתאר אפיזודות מחייהם של חבריי וקרובי, אנשים פשוטים, שאני הייתי עד להם.

ידידנו מק"מ, תודה על הרעיון המבורך, ובעז"ה יהיה לתועלת ברוחניות לכל הקוראים.

[מקדש מלך]

למה אין שום דבר מוקלט ממנו בקול הלשון?

הרבי מגור סולד מהקלטות, רמקולים, מכתבים בעיתון וכיוצ"ב ("נישט און מיין נאמען" כבר אמרנו?...).
בשנים האחרונות היו פעמים בודדות ויוצאות דופן שהחזיק רמקול.

אבל פרט לכך, הדיבור שלו אינו יפה וברור, ונשמע יותר כשיחת אדם לחבירו מאשר נאום (כל עוד רבי אברהם מרדכי בורנשטיין ז"ל - האיבער שמועס' עוד מימות רבותינו הקודמים נבג"מ, ומקורבו של הרבי שליט"א בייחוד - היה חי, הוא היה מדבר כשמבטו מופנה רק אליו ישירות). וזאת חוץ מהרגישות שלו לכל דבר מפורסם, שחשוב לו להגיהו שוב ושוב.

לפי השמועה, בתחילת ההנהגה הרבי אמר באירוניה, שהבית ישראל ז"ל לא ידע לכתוב יפה, אבל ידע לנאום ולדבר. הרבי הלב שמחה לא ידע לנאום ולדבר, אבל ידע לכתוב (מכתביו הם מלאכת אומנות יפיפיה), הפני מנחם ידע את שני האומנויות, ואילו הוא אינו יודע לא לכתוב ולא לדבר...

[חברא]

מכאן:

כיון שהתפתח פה פולמוס זוטא על תפיסת החסידות והצדיק בחסד"ג, אעלה כאן מה שכתב לי באישי אחד המיוחד מחכמי הפורום הנמנה על קהילה קדושה זו.

בגור אין "משנה רעיונית" סדירה וברורה. החסידים הגדולים מצטיינים יותר ב"אינטלגנציה רגשית חסידית" מאשר בהגדרות שכליות.

עקרונית רוב החסידים הגדולים בכלל לא יסכימו לדון על המושג הזה שנקרא "רבי". הם יתמקדו בעיקר בתחושת הביטול שצריך להיות לחסיד מול רבו, ובכך שאין לנו השגה מה זה רבי. וכמו כן בציות וביטול הדעת וכו', דברים ששייכים יותר ל"אישיות" - לתודעה ולרגש, ולא לשכל המגדיר.

אחרי שזה אוחז כאן, כל חסיד רשאי לראות בכל מאמר בספר חסידי, או אפילו בכל מעשייה חסידית, בבואה לרבי הנוכחי, או לקשר שבינו לרבו, ואין מכלים. כי למאי נפקא מינה. הרי הוא מתעורר מזה, והרי הכל בהשגחה פרטית, ואם הוא מרגיש ככה וזה מעורר אותו ודאי שיש בזה משהו וכו'.

יתכן שהרבה תמיהות "מתנגדיות" יוסרו, כשיכירו את הנפשות הפועלות ופעולתן מבפנים.

[איש_ספר]

לאחרונה נפלה לידי חוברת הנצחה לזכרו של בחור בשם ר' חיים דב אלתר ז"ל.
קראתי וקראתי וקראתי, וראיתי שכנראה אין לנו, ה'ליטאים' מושג על עולמם של תלמידי הישיבות חסד"ג ויש הרבה מה ללמוד.
שמתי את החוברת באוצר בין היתר לכוונה זו...

[אותה אבקש]

יישר כוחך רבינו מקדש מלך על המיזם והרעיון הנפלא.
אכן ראויים הם חסידי מעלה, מעתיקי שמועה והוגי תורה בטהרה, לאשכול אודות אורחותיהם ודרכם הנאצלת והעילאית.

אמנם שרידי דור הקודם שלפני המלחמה [רובם] כבר הסתלקו מעמנו, אך לעולם לא נשכח את המתיקות המוחשית לשבת במחיצתם,
לראות עבודתם בקודש ולהאזין לכיסופי ערגתם לרבם האמרי אמת זי"ע מתוך חסידישע געדאנק ובשילוב ווארט חריף.
לחזות בהתמדתם ובניצול הזמן שלהם ולהיחשף לעיתים לבקיאות או עמקות חבויה, בענווה ובהכנעה.

אך עדיין עמנו רבים רבים, סרים מרע ועושי טוב, הלא המה אלו שזכו להסתופף בצלו של אותו זקן רבינו הבית ישראל זי"ע ואחריו בקודש
וניכרים עד היום בשיחם, שיגם והנהגותיהם.
אלו אשר שיחות קדשם של רבוה"ק מגור נקבו וירדו לשיתי נפשם, ותיבה אחת, משנה או פסוק מצלצל בשעת פאר טאג'ס מלווה אותם כל חייהם.
כאשר הם לואטים ברגש "אם אין אני לי מי לי"...
כאלו אשר כל שאיפת נפשם להתרומם ולהתרחק מבהמיות ומכל עניני עוה"ז בקדושה ובטהרה, גם אם נראים פשוטים ועוסקים במסחר לפרנסתם.

אכן זר לא יבין זאת, אא"כ בא בסודם והסכית למאווייהם.

[עקביה]

מי שרוצה לקרוא דברים יפים על גור, יטול לידיו את ספר הזיכרון לרבי יצחק ידידיה פרנקל (רבה של ת"א-יפו, חמיו של הרי"מ לאו).
יש זכרונות ארוכים בפתח הספר, כתובים בידי אמן - בנו הרב איסר פרנקל.

[חרסון]

ואכתוב דברים אודות חסידי מעלה ואורחותם, והחינוך שזכינו באופן אישי לקבל מהם, ואתאר אפיזודות מחייהם של חבריי וקרובי, אנשים פשוטים, שאני הייתי עד להם.

ידידנו מק"מ, תודה על הרעיון המבורך, ובעז"ה יהיה לתועלת ברוחניות לכל הקוראים.

גם אני מצטרף.

בעניין אחר שהוזכר כאן: שמעתי פעם הקלטת נאום ישנה מהרבי הלב שמחה, וניתן לשמוע שהוא בהחלט התברך בכושר הדיבור.

[נחומצ'ה]

הרב מקדש מלך ידידי למקלדת. התעוררי כי בא אורך.
אני מתפעל מחדש, בכל פעם מהאור היוקד. ההכנעה והשֶמע לשאר חברי ה'אוצר'.

ואענה אף אני חלקי, באוֹר מופלא של א' החסידים הישישים שהיכרתי.
אותו חסיד קרב לשנת המאה לחייו. הוא הגיש קוויטעל לפני הימים נוראים.
ביקש מהנכד שיכתוב ל'הצלחה ויראת שמים'. הא ותו לא.
"מה עם גשמיות או בריאות"? - שאל אותו הנכד.
ענה לו הסבא בחביבות. "אגלה לך סוד":

ימים קשים עברו עלי בפרנסה, בתל אביב. מצוקות בראשית.
היה לי עסק קטן 'כדי חייו'. בכל שנה הגשתי קוויטעל לרבי, קודם ראש השנה
אך מעולם לא רשמתי 'להצלחה בפרנסה'. כי רבי זה רק לרוחניות. לא לגשמיות.

אמת. זה מעט חריג. הרי לרבי גם באים לבקש צרכים. [ידוע מכתב בעל התניא].
אך זהו קשר איתן של חסיד לרבו.
[size=85]"חסידים אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא" - ואכ"מ ביאור משפט זה.[/size]

[מקדש מלך]

יישר כח לעונים ולמעודדים. (הרב דרומי - תציע אולי עוד שמות. לא כל כך התהלבתי מההיצע הדל הנוכחי...).


בלי מעט הגות בתחילה אי אפשר, אחר כך יגיעו גם אפיזודות. כפי שכתבתי, אין באפשרותי להכין הדברים היטב, אני כותב הרהורים במהירות, ואשמח לביקורות ולתיקון טעויות.

א) על קבלת התורה נאמר "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט), וברש"י: "ולא יסף - מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי".
אנו רואים שיש בקבלת התורה שני חלקים, האחד החלק המתחדש בכל עת, וזה הקול הקיים לעולם ועד (עיין מהר"ל נתיב התורה פרק ז, ובתפארת ישראל פרק נו), ויש את החלק שהיה במתן תורה – ולא הוסיף להראות באותו פומבי.
לכשתימצי לומר, הרבה מאבקים ומתחים ביהדות מקורם במתח המתמיד בין הקול הקבוע לקול המתחדש. ברם, דעת לנבון נקל, שהקול המתחדש אינו סותר את הקול הקבוע, אלא להיפך, קיומו של הקול הקבוע תלוי בקול המתחדש.
וניקח לדוגמא את הפסיקה על פי שהשלחן ערוך, שקבלוה כל ישראל, מבלי שקדם להם שיטה לפסוק ככה, וכמעט מבלי נימוק. ואמנם היה זה בגילוי ממעל (כפי שרואים גם במגיד מישרים), ובזכות גילוי זה נשמרה היכולת לפסוק הלכה, ובלי זה היינו מאבדים ידינו ורגלינו, והוא עצמו הצידוק וההוכחה לאותה קבלה. נמצא שהקול הקבוע תלוי במתחדש. וכמו כן כתבי האר"י המחודשים, שגילו סודות בכל פרט, וממילא נתקדשו כל המנהגים וסדריהם הישנים, מאחר שהופנם בלב האומה שאין דבר ריק בהנהגותיה.
והוא הדין גילוי תורת החסידות, שהיא גילוי חדש, שהוליד שמרנות נחרצה (נציין לדוגמא מכתבי רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, שדן הלכתית על שינויים למיניהם בהלכות השחיטה. וכותב ששמע מרבי מנחם זמבא הי"ד, ש"דבר זה ממילא מסור לאדמורי"ם, והם בוודאות לא יסכימו לשום שינוי, וממילא הדיון בזה אינו מעשי כלל").

ב) בפסחים (דף פז.): "אני חומה ושדי כמגדלות, אמר רבי יוחנן: אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים. ורבא אמר: אני חומה - זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".
גם שני לשונות אלו מגלים טפח על שני כוחות הפועלים ביהדות, כשכל כח מופרה ממשנהו. האחד קבלת האומה, מעין "אתערותא דלתתא" והשני סמכות החכם שהוא מעין "אתערותא דלעילא" (וידועה מחלוקת החזון איש והקובץ שיעורים על הסיבה שחכמי הדור שאחרי חתימת התלמוד אינם יכולים לחלוק עליו, אם הוא מחמת הסכמת האומה, או גודל מעלת חז"ל).
והאמת שאחד מעיד על משנהו, אתם עשיתיני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. וכמאמר הלל "אם לא נביאים הם בני נביאים הם".

גם בבחירת החכמים עיני העדה קיימים שני הכוחות. ישנם דורות שהחכם נבחר בכח תורתו, וישנם דורות שהחכם נבחר בכח הסכמת העדה.
כח הסכמת העדה עבר בדרך כלל בירושה, כי לא היה מתאים מכך להסכמת העדה. וניקח לדוגמא את נשיאי הסנהדרין, שבכל תקופת הזוגות התפקיד לא עבר בירושה, עד הלל שממנו ואילך התחיל התפקיד לעבור בירושה. ולכאורה הלוא דבר הוא.
ואמנם מיד לאחר הלל התחילה מציאות חדשה נוספת, של חוסר הכרעה במחלוקות. ושמעתי מבארים, שעד לאותם ימים היתה יכולת למיעוט לכוף את דעתו בפני הרוב. אולם מאז נשתכחה תורה מישראל, והמיעוט לא יכול היה לכוף דעתו בפני הרוב, ולכן לא עמדו למניין, בכדי שלא להכריחם.
ממילא תפקיד הנשיא והסנהדרין שהיו סמכות עליונה, הצטמצם לדברים שבהכרח לבוא בהם להסכמה אחת, כעניין קידוש החודש ועיבור השנים, שבלתי אפשרי שיהיה בהם מחלוקות. ויתכן ממילא ששוב לא היה מניעה להוריש את התפקיד מאב לבן, שכן עיקרו הוא הכח המאחד את העם, ולא הכרעת הגדלות בתורה. ואכן אנו רואים שרבן גמליאל כינה את רבי יהושע כרבו בחכמה, ואף על פי כן אכף עליו את דעתו, כמאחד האומה.
ומכל מקום, נתקיים בהם דברי הלל, "אם לא נביאים הם בני נביאים הם", ודווקא מאותה שלשלת יצא רבינו הקדוש, שהתאחדו בו תורה וגדולה במקום אחד, והוא כתב את ששה סדרי משנה וקבע את התורה שבעל פה בעם ישראל לדורות עולם. והיינו כנ"ל, כי הסכמת האומה וכח התורה תלויים וניזונים זה מזה.

ג) בתולדות החסידות אנו מוצאים שבתחילה עבר תפקיד ההנהגה מרב לתלמיד, ולאחר מכן עם התמסדות העניין, החל התפקיד לעבור מאב לבנו וכדומה. ואמנם הדברים תלויים בארצות, שכן ברוסיה (חב"ד, קרלין), ובאוקראינה (טשרנוביל, רוז'ין) והונגריה (ויזניץ, ועוד) המעבר להנהגת היורש המשפחתי היה כמעט מיידי, ואילו בחסידויות פולין הקונגרסאית הדברים התעכבו מעט. וננסה לעמוד על עיקרן של דברים.
והנה, לכאורה נראה שגם כאן התערב הכח המבואר לעיל בשני סוגי הירושות. ברם, יש כאן דבר נוסף, והוא הבנת הנפש החסידית ופעולותיה.
שכן, מיסודי ההרגשה החסידית היתה ההבנה שתפקידו של הרבי ותפקידו של החסיד שונים לחלוטין, שכן החסידות חינכה לענווה וביטול ותחושת קטנות, וממילא החסיד ביקש התבטלות, וראה בכל אדם אחר טוב ממנו. ועל אחת כמה וכמה בבנו של הרבי. הוא היה רחוק ממבט ביקורתי של "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (אם כי הבין היטב מה הוא מחפש, ואם לא מצא את שחיפש, לא היה מגיע). ואילו הרבי ובניו ראו עצמם כממשיכים מכח אביהם, ונהגו נשיאותם מכח הקודמים להם, אף שלא הרגישו ראויים מצד עצמם. ונמצא שהתחושה החסידית חייבה את המצב הזה, וקשה לקולמוס להטעים יותר.
ובעוד שבתחילת ימי החסידות היה מדובר באנשים שזה עתה מקרוב התקרבו לשיטה מסוימת, הרי שהחסידות עצמה חינכה לענווה, והשמרנות שיוצאת ממנה, ולכן דווקא התמסדותה של הדרך החדשה חייבה את התוצאה הטבעית בדורות הבאים.
ומלבד העובדה שהחסיד הולך על פי תחושותיו ונותן להם מקום, הרי גם מיסודי החסידות היא האמונה בהשגחה פרטית. ובצירוף העובדה שההבחנה בכח הצדיק שמקרב את העם לדרך ה' (ולאו דווקא בגדולה בתורה הנגלית) היא בבחינת לאו כל מוחא סביל דא, הרי שלא תמיד היתה דרך לידע זאת, ועל כרחך יש לפסוק. וכך נצטרפו להם כל הגורמים. ליבא לפומא לא גליא. וכפי שהיה עם רבינו הקדוש, ההולכים בדרך זו ראו פרי הילולים בדרכם (שוחחתי בעבר עם אדם שטען לליקויים בשיטת האדמורו"ת. וראה זה פלא, הדוגמאות שמצא היו רק מאותם שנסחפו אחרי מנהיג כריזמטי, ולא מאותם שהלכו בתמימות עם ה' ועם דרך אבותם בדרך הסלולה והכבושה, וד"ל).

[מקדש מלך]

ד) אבל אחרי כל הנ"ל, בבירור, החסיד רואה בחוש את ההתעלות שלו במקום מסויים, וגם את ההתעלות של בני המקום כולו, וזה מבחינתו וודאות גמורה. ואזכיר מה ששמעתי מאדם חשוב הנמנה עד היום בין בני הציבור הליטאי (היות ומדובר באנשים החיים בינינו, אני חייב למעט ככל הניתן בפרטים מזהים) שבית אבותיו היה קשור לגור, אך היה מקורב מאוד לליטאים ובפרט (כמדומה) למרן הרב שך ז"ל.
והנה עד שנת תשמ"ט, הצליח אותו אדם לרקוד על שתי החתונות כאחד, אולם באותה שנה, לא יכול היה לסבול את הדיבורים החריפים ששמע בגור (מי שמכיר את הניב הפולני גוראי יבין. ולדבריו, המקום שבו היה שרוי היה מה"שפיצים"...), ופשוט עזב עם ילדיו ועקר לחלוטין. עד ש... ביום פורים אחד הוא הביא משלוח מנות למרן הרב שך. הרב שך קיבל את מנחתו ובירר אצלו היכן הוא מתפלל. הוא השיב כמובן שבאחד ממניני בני הישיבות. אולם הרב בירר איפוא הוא היה מתפלל מקודם לכן, עד שהוכרח לומר שהתפלל בשטיבל גוראי ועקר ממנו.
והגרא"מ אומר לו שלא עשה יפה, ועליו לחזור לשם עם ילדיו. אבל הוא התווכח וטען שהדיבורים שהילדים שומעים שם מזיקים לחינוכם. הרי מדברים שם על כל הקדוש והיקר. אולם הרב שך לא קיבל את הטיעון והשיב "וכי זה כן חינוך?! לנטוש מורשת אבות?! תדע לך שלא הכל אצלינו טוב ולא הכל אצלם רע, והגיע הזמן שתתבגר ותבין זאת!". וסוף דבר, הורה לו לשוב, ולהגיד לילדים לשתוק ולהתעלם מכל דיבור של מחלוקת.
ואכן אותו יהודי הלך והתקרב, עד שנעשה כיום לחסיד נלהב של הרבי שליט"א מגור. וסיפר אותו יהודי ששאלו אותו בני ליטא, אולי כל ההתעלות שלך היא דמיון בעלמא? והשיב אותו יהודי ואמר: משל לחרש שנכנס לחתונה, והוא רואה את כולם מקפצים כגדיים. תמה החרש על מעשה השטות, אך הסבירו לו שיש כאן מוזיקה, וכולם מרקדים לצליליה. אך החרש התקשה לקבל את הטענה וטען: אולי הכל דמיון בעלמא?, ענו לו השומעים: קודם כל תפסיק להיות חרש, ואז נדון האם יתכן שמדובר בדמיון בעלמא.
אודה ואתוודה. אני אדם שכלתן, וסוג ההתעוררות שלי שונה (ואולי עוד סיבות יש לכך ואין זה ממין העניין). אבל לאחר ששמעתי את הדברים, פונה אלי אברך צנוע ושקט, מתמיד עצום בלימודו לילה ויומם, ואין לו בעולמו אלא תורה (אין צורך לבלוש אחריו בביתו, שכן אינו מהדר במצות "ושימח את אשתו", וממילא אפשר לראות את מעשיו מתי שרוצים...), יודעני בו שרוב הש"ס שגור על פיו, ורואה אני אותו נוסע נסיעות תמידין כסדרן. תמיד הייתי בטוח שנסיעותיו הן כחובה שיש לקיימה. אבל כששמע את הדברים, פנה אלי לאחר מכן ואמר לי: "היה כאן עוד אחד (ידיד של אותו אברך) חרש, שלא הבין מדוע כולם מקפצים" ומדבריו למדתי מה שלמדתי.
(ואגב אספר את המשך דברי אותו אדם שספרתי עליו מקודם, והוא התגאה בכך שיש לו קירבה מיוחדת עם האדמו"ר, וכהוכחה לכך הוא מנה שלושה אירועים בהם ספג נזיפות מהרבי... איני זוכר פרטים מדויקים של שניים מביניהם (אחד מהם נשכח ממני, אחד נראה לי משהו על היעדר ביטחון) אבל את השלישי אני זוכר היטב: הוא תכנן ליסוע לחו"ל לצורך רפואי כל שהוא, שכן היה בכך חסכון כספי ניכר. אבל בינו לבין עצמו ידע שלא "רק" החיסכון הכספי מניע אותו. וכשבא לרבי לשאול על הנסיעה הרבי שאל אותו מדוע בחו"ל. הוא השיב שזה חיסכון, אבל הרבי לא קיבל את הדברים: "כל הזמן נוסעים ונוסעים לחו"ל, מדוע? למי זה חסר"? לאחר מכן הרבי חייך והסביר לו שאינו מכוון אותו אישית...)

ה) יעדתי לברר מעט את המאפיינים המיוחדים של חצר גור, ושוב אחזור לדברי הגות. בתקופתו של הרבי ר' בונם מפשיסחא נתגבשו דרכים שונות בחסידות, לפי טבעי הארצות, וטבעי האנשים הגדולים שבהם. יש מקומות שהאדמורי"ם הנהיגו מין "רגרסיה" רצונית בדרכי החסידות, ושאפו לשוב ככל הניתן לתורת הנגלה. ישנם מקומות שהקפידו לשמר את האור הראשוני של דרכם (חב"ד), ויש את הרבי ר' בונם.
אני אתמקד על החילוקים שבינו לחב"ד. ואען ואומר (כל דבריי כעוף מצפצף. איני מתיימר חלילה להבין את טיב האישים וכוונותיהם, אני רק מצייר ציור - ועוקב אחרי מהלכי הדורות). הרבי הזקן מחב"ד הזכיר שספריו נכתבים מפי "ספרים" ומקובל שהכוונה לשל"ה ולמהר"ל. ואכן שני הספרים הללו משפיעים על הגותו במידה גדושה. אך הטרמינולוגיה, כלומר שפת הדיבור מושפעת בעיקר מהשל"ה, שדיבר על קבלה בצורה גלויה.
מאידך, הרבי ר' בונם מפשיסחא בחר את המהר"ל, אותו החשיב לרבו בעולם העליון, והוא התשתית והיסוד לחסידויות הפולניות הצועדות בעקבות פשיסחא. המהר"ל עירב שמים וארץ, טשטש בין הנגלה לנסתר, ושומר באופן כללי על עמעום. מי שרגיל בספריו יבין את הכוונה, למי שלא רגיל - קשה להסביר. הבחירות הללו השפיעו על גורל החסידויות הללו, לענ"ד עד עצם היום הזה. אפילו הפוליטיקה החרדית מושפעת מהבחירות הללו.
שכן בעוד שחב"ד מדברים על "חסידות" ועל "אלוקות" וספירות וכיוצ"ב, הרי שהחסידויות הפולניות מדברות בשפה מעומעמת, ומכלילות את הכל בתוך הנגלה. אלא שהנגלה עצמו קיבל פנים "חסידיות", כשם שהמהר"ל נתן פנים חדשות לחז"ל.
אנסה להמחיש את הדברים בסיפורים. מאחר שמדובר בהשערות (נועזות) לא אסביר, אלא אתן את החומר כפי שהוא. ואציין, שסיפור לא חייב להיות היסטורי. העובדה שהוא השתמר ומסופר שוב ושוב, מעידה במידה מסוימת על אותנטיות המסר שבו.
ידוע מכתב המחאה ששלח הרב חרל"פ לרבי ר' בונם, בה הוא מלין על הנהגות חסידי פשיסחא. ובתגובה, הרבי ר' בונם פשוט מתנצל ואומר לו שעליו לשפר את דרכי עדתו, והלוואי ויוכל לפעול כן...
הרבי ר' בונם הוא למעשה "ראש ישיבה". הוא מלמד את תלמידיו גפ"ת בעיון, ואגדות חז"ל במדרש. וכשהרבי מקוצק והרבי מוורקא נפגשים בשיעור המדרש של הרבי מוורקא, הוא פונה לרבי מקוצק לאחר כל קטע ואומר "נכון כך לימדו בפשיסחא?". אבל כשמצטרף חדש שואל כעניין על חידושו של הרבי, הוא קם ועוזב את השיעור במחאה. החסידים מסבירים למצטרף שאסור לשאול שאלות על ה"שמועס", והוא מצטדק ואומר שחשב שזה שיעור עיון רגיל (והרבי אינו מקבל את ההתנצלות, ובסופו של דבר הוא יוצא לתרבות רעה)...
הרבי ר' בונם פוגש את רעק"א, ומציע לו, פשוט, "להסתגר בחדר ולשים גבאי בכניסה, וכל מי שירצה לדבר עם הרב, יצטרך לתאם עם הגבאי" לדעתו, בכך ישתפר מצב היהדות בפוזנא לאין שיעור... לאחר מכן הוא פוגש את הרב מליסא, אבל לא מציע לו כלום, לדבריו "מדובר בגמרא סנהדרין ויראתי לומר לו דעה".
הרבי ר' בונם שולח את תלמידו לומר לרב מליסא פלפול וטורח רבות להסביר את הפלפול, משום שהוא נכון על דרך הנסתר, וחשוב שהרב מליסא יסכים איתו...
לדברי רבי אהרן מרקוס, הרבי ר' בונם שאף לפנימיות, הוא שאף לחקירה עצמאית וחדשנית (במציאות, כל תלמידיו והדורות הבאים אחריהם היו מאמינים תמימים מאין דומה להם. חקירה שכלתנית אינה באופיים, והם שטמו את החכמות החיצוניות, כפי שמרכוס עצמו מעיד. וכל זה נוהג עד לימינו אנו. אכן, יש בזה אמת, מבחינת בדיקת עבודת ה' המעשית שנהגה עד אותו זמן). וכדבר ראשון הזניחו את הקבלה..., ולאחר מכן, לא החשיבו את המנהגים והנימוסים.
הוא מסתייג משיטתו של הרבי ר' בונם בכל דרך אפשרית (כי רבו התפארת שלמה התנגד לדרך זו) לדבריו, זה היה נסיון הליכה על פי חרב, אבל בסופו של דבר גם הוא מודה ש"לבסוף התגברו על הסכנות במידה כזאת, שלימוד התורה ויראת שמים קפדנית נפוצים בחבל ארץ זה, יותר מאשר בכל מקום אחר"...
החזיון הזה מתאים גם עם אופיו של היהודי הפולני הקונגרסאי, שגם הוא משורטט בידיו של מרכוס:
"הצבור היהודי באותה ארץ היה גזע מיוחד במינו, שלא הצטיין בכשרונות בלתי רגילים כמו יהודי ליטא, וגם לא בהעזתם וזחיחות דעתם... נעדרת היתה ממזגו גם הנטייה להגות פילוסופית ניהיליסטית של יושבי רוסיה הלבנה, וחריפות שכלם. לעומת זאת עלה על היהודי... הנבער מידיעות בתורה, התמים והקל לשכנוע, בלמדנותו, שקידתו, וצניעותו הקפדנית. ושונה היה מ... בפשטותו ורוחב לבו. כמו שיהודי גליציה סגלו לעצמם את המעלות והחסרונות של האוכלוסיה הרוטנית, כן סגל לעצמו היהודי הפולני את המעלות והמגרעות של הפולני. זה הצרפתי של המזרח, את פזיזותו, נטייתו למחלוקת, ולהיטותו אחרי משחקים... (אין מה לומר...).
היעדר הפילוסופיה מהאופי הפולני, איפשר ליהודי הפולני להימנע מהגדרות ברורות ומחייבות עד זיבולא בתרייתא, ואיפשר טשטוש וגמישות.
אבל העוד שהשכל הוא קר, אנליטי, ונותן מקום להבנה מוטעית או טעות אחרת. הרי שאין כנחרצותה של אידיאה פנימית שממלאת את כל הישות. אחד כזה ידבר רק על מוזיקה וחרשים...

[מקדש מלך]

בעניין אחר שהוזכר כאן: שמעתי פעם הקלטת נאום ישנה מהרבי הלב שמחה, וניתן לשמוע שהוא בהחלט התברך בכושר הדיבור.

אכן. גם אני מכיר אותה וזה קצת פירכא על הסיפור. ומכל מקום השמועסן של הלב שמחה היו מקוטעים מאוד, וממש לא נאמרים כנאום, בעוד שהשמועס' של הבית ישראל היה חוצבי להבות, כמו השמועס' של הפני מנחם זי"ע.

[אראל]

/

[דרומי]

בודאי יש קשר, שניהם היו יהודים, יוצאי אירופה, ועוד.

[פרנקל תאומים]

ידוע מכתב המחאה ששלח הרב חרל"פ לרבי ר' בונם, בה הוא מלין על הנהגות חסידי פשיסחא. ובתגובה, הרבי ר' בונם פשוט מתנצל ואומר לו שעליו לשפר את דרכי עדתו, והלוואי .

????

והנה עד שנת תשמ"ט, הצליח אותו אדם לרקוד על שתי החתונות כאחד, אולם באותה שנה, לא יכול היה לסבול את הדיבורים החריפים ששמע בגור (מי שמכיר את הניב הפולני גוראי יבין. ולדבריו, המקום שבו היה שרוי היה מה"שפיצים"...), ופשוט עזב עם ילדיו ועקר לחלוטין. עד ש... ביום פורים אחד הוא הביא משלוח מנות למרן הרב שך. הרב שך קיבל את מנחתו ובירר אצלו היכן הוא מתפלל. הוא השיב כמובן שבאחד ממניני בני הישיבות. אולם הרב בירר איפוא הוא היה מתפלל מקודם לכן, עד שהוכרח לומר שהתפלל בשטיבל גוראי ועקר ממנו.
והגרא"מ אומר לו שלא עשה יפה, ועליו לחזור לשם עם ילדיו. אבל הוא התווכח וטען שהדיבורים שהילדים שומעים שם מזיקים לחינוכם. הרי מדברים שם על כל הקדוש והיקר. אולם הרב שך לא קיבל את הטיעון והשיב "וכי זה כן חינוך?! לנטוש מורשת אבות?! תדע לך שלא הכל אצלינו טוב ולא הכל אצלם רע, והגיע הזמן שתתבגר ותבין זאת!". וסוף דבר, הורה לו לשוב, ולהגיד לילדים לשתוק ולהתעלם מכל דיבור של מחלוקת.

כעין זה סיפורים רבים. זו היתה הנהגה אופיינית של מרן הרב שך זי''ע. שילוב של נקיות מופלגת עם חינוך והקפדה יתירה על "אל תיטוש".

[דרומי]

יישר כח הרב מק"מ על רשימותיך. למרות שהן אינן מסודרות מספיק, זה בהחלט מעניין מאוד.

כהתרשמות כללית נראה לכאורה (ואני לא כותב זאת כהתרסה או כהשגה, אלא כנקודה שראויה לפיתוח) - שבימי ה'אמרי אמת' חל שינוי בשיטת 'פשיסחא' המקורית, וההדגשה אצלו היתה יותר על צדדים מעשיים ו'התמסדות'. ויש להאריך בזה, אבל כדוגמא בעלמא 'דף היומי' הוא לימוד מאוד 'מקובע' ו'ארצי' שאינו צומח מתוך רעיונות מעומעמים של המהר"ל...

[פרנקל תאומים]

יישר כח הרב מק"מ על רשימותיך. למרות שהן אינן מסודרות מספיק, זה בהחלט מעניין מאוד.

כהתרשמות כללית נראה לכאורה (ואני לא כותב זאת כהתרסה או כהשגה, אלא כנקודה שראויה לפיתוח) - שבימי ה'אמרי אמת' חל שינוי בשיטת 'פשיסחא' המקורית, וההדגשה אצלו היתה יותר על צדדים מעשיים ו'התמסדות'. ויש להאריך בזה, אבל כדוגמא בעלמא 'דף היומי' הוא לימוד מאוד 'מקובע' ו'ארצי' שאינו צומח מתוך רעיונות מעומעמים של המהר"ל...

כמדומה שכך מקובל לומר. הדוגמא הקלאסית המפורסמת היא שינוי שעת תפילת שחרית, וקביעתה ממנו ואילך בשעה מוקדמת.

[אראל]

בודאי יש קשר, שניהם היו יהודים, יוצאי אירופה, ועוד.

לאו דוקא

[מקדש מלך]

ידוע מכתב המחאה ששלח הרב חרל"פ לרבי ר' בונם, בה הוא מלין על הנהגות חסידי פשיסחא. ובתגובה, הרבי ר' בונם פשוט מתנצל ואומר לו שעליו לשפר את דרכי עדתו, והלוואי .

????

תעיין בישורון קובץ כ"ו.
(דברי ר"ד קמינצקי מביא המכתב שהוא כוון רק ל"קבוצה שולית" מחסידי פשיסחא אינם מדויקים. המכתב הוא למעשה טענות על דרכה של החסידות, והרר"ב קיבל אותו ברצינות, וגם עשה ממנו "עסק" - ואכמ"ל).

[פרנקל תאומים]

תעיין בישורון קובץ כ"ו.
(דברי ר"ד קמינצקי מביא המכתב שהוא כוון רק ל"קבוצה שולית" מחסידי פשיסחא אינם מדויקים. המכתב הוא למעשה טענות על דרכה של החסידות, והרר"ב קיבל אותו ברצינות, וגם עשה ממנו "עסק" - ואכמ"ל).

ר' מקדש מלך, מה יש לעיין? הרב חרל''פ נולד למעלה מחמישים שנה לאחר שהרבי ר' בונם נלב''ע...
או דצ''ל שאינך מדבר על הרב חרל''פ המפורסם (הגרי''מ זצוק''ל). לכשאפנה אשנה..

[סגי נהור]

הכוונה לר' אפרים אליעזר צבי חרל"פ ממעזריטש הפולנית.

[תוכן]

אחרי המחילה רבה מהרב מקדש מלך, יש פה ניסיון לעמעם ולהסיט את הדיון, ומכיון שראוי לדיון להתקיים, על כן אני מקוה שזה יהיה נכון להחזיר את הדברים למסלולם.

ובהקדם, גם אני הקטן הצטערתי מאד לקרוא כאן בפורום את הביקורת הבלתי צודקת והבלתי פרופורציונלית על קהלא קדישא דחסידי גור. ותהיתי אם כן לכתוב משהו או שלא, ועד שלא החלטתי כבר נעלו את האשכול.

ועוד הקדמה קטנה, ביקורת זה דבר בריא, והיא צריכה להאמר. בפרט בשאלות ציבוריות שהגישה הרווחת היא שמור לי ואשמור לך, שכל ציבור עושה מה שבא לו, וסומך על זה שציבור אחר לא יבקר אותו ברבים, וכך בעיות ושחיתיות שבקל היה אפשר לטפל בהם, מתפשטות ומתרבות.

ולעצם הענין, אין שום ספק בעולם לכל בן דעת שציבור חסידי גור, הם ציבור יקר, השוקדים על התורה ועל העבודה, שיש להם דרך ייחודי משלהם בעבודת ה', ושהם חלק מרכזי וחיוני מציבור יראי ועובדי ה'. האם זה אומר שהם מושלמים? בודאי שלא! אין השלימות בלתי לה' לבדו. והנה לאחרונה התעוררה נקודה שחלק נרחב מציבור עובדי ה' חושב שיש לחסידי גור מה לתקן, והקב"ה ברחמיו הרבים נתן פומבי לדבר, כדי לזכות חסידי גור להטיב מעשיהם עוד ועוד.

ובהקדם, כמו שהטיב להסביר הרב מקדש מלך יש לחסידי גור דרך ייחודי משלהם בעבודת ה'. והנה ציבור זה גדל עוד ועוד, והיום מונה אלפים רבים. בציבור עצום שכזה הרבה יותר קשה לשמר את המהלך הייחודי הזה. מה עשה האדמו"ר הנוכחי, הוא הקשיח את הכללים כדי לשמר מה שיותר את הציבור. אבל חומרות הם כמו מפה לשלחן. ככל שהחומרות מתרבות המפה מצטמצמת והיא כבר לא מספיקה לכסות את כל השלחן. אתה מושך מצד אחד, והצד השני מתגלה. ברגע שהאדמו"ר מקשיח הכללים, יש שוליים יותר ויותר רחבים, שלא מסוגלים להתאים עצמם לתנאים החדשים.

והנה קם לו ר' שאול, ומכריז בקול גדול, שזה לא מתאים לו, והוא עוזב. ויחד עמו עוזבים עוד. ועכשיו האדמו"ר ניצב בפני בעיה גדולה. ר' שאול הוא ת"ח מופלג ואדם כריזמטי, ובכוחו למשוך ציבור רב, איך עוצרים את הפורשים?

(במאמר המוסגר, הנכון היה כמובן, לא להגיע למצב שר' שאול חש שהוא חייב לעזוב. למשל, ר' אברהם יהושע סולובייצ'יק כשראה שאחיו ר' משה צובר כוח והשפעה, מיד נתן לו לומר שיעור משלו בישיבה. הוא הבין שאם לא יעשה כך, השווער של ר' משה יש לו מספיק כסף לפתוח בשבילו ישיבה, וכך יצור תחרות לישיבת בריסק. על כן, במקום לנסות לצמצם את השפעתו של ר' משה ולדחוק אותו לפינה, הוא הרחיב את האפשרויות וכך הציל את הישיבה ובנה לעצמו אימפריה.)

הקו שנקט האדמו"ר היה להקשיח את הכלללים עוד ועוד, וכך חשב שיעצור בעד הסחף.

והנה לשני הצדדים ביקורת מוצדקת פחות ומוצדקת יותר אחד על השני. ר' שאול מתנגד לקשיחות הזאת ולביטול הלימוד בעיון ועוד. ואילו האדמו"ר מתנגד לר' שאול על רקע הקרירות שלו בכל מה שנוגע לעיקרי תורת גור (תורת השיריים, רוה"ק של אדמו"ר וכיוצא) ועל הפתיחות שלו. ר' שאול סבור שחיייבים לתת אופציה לאלו מחסידי גור שלא מתאים להם הקו הנוכחי, והאדמו"ר סבור שחייבים לבודד את ר' שאול לגמרי, כדי שלא יהרוס ויקלקל את החסידות מבפנים.

והנה ר' שאול אדם מוכשר ביותר, ולמעשה מצליח לנהל את המאבק שלו ברבים באופן ששומעים רק את הצד שלו ולא את הצד השני. והנה חסידי גור נפגעים מהפרסום השלילי הבלתי פוסק של צד אחד, מהירידה בתרומות שבאה בעקבותיה שמאיימת ישירות על המוסדות שלהם וכיוצא.

המצב דומה לזוג שחיים ביחד, ושניהם לא מושלמים, אבל צד אחד נגיד האשה מצליח לשכנע את כולם שהבעל הוא פרא אדם, אדם רע מעללים וחסר כל צד חיובי, ומקללת אותו בפניו ובפני בני משפחתו וגורמת לו נזק עצום בתדמית, בעסקים ובעבודה. הבעל כמובן אובד עצות לגמרי ואינו יודע מה יש לו לעשות, עד שיום אחד הבעל מאבד עשתונות לגמרי ומעניק לאשתו משכנתא הגונה. כולם מתפרצים כלפי הבעל, איזה רשע הוא, אבל זה לא ממש כך. האשה גרמה את זה לעצמה על ידי שהובילה את הבעל ישירות למצב שהוא איבד שליטה. כמובן שהבעל הוא אשם שהכה אותה, אבל גם האשה אינה טלית שכולה תכלת.

מי אחראי למצב הזה שמשפיע על כל הציבור החרדי? כמובן שהאדמו"ר מגור מצד אחד ור' שאול מצד שני. הם אלו שמנהלים את הקהילות שלהם, והם אלו שאחראים להם. הם האחראים הראשיים, אבל גם החסידים של כל צד אחראים לחלק שלהם. החסידים לא היו אמורים להרביץ, וחסידי ר' שאול לא אמורים לפרסם את התיעוד המזעזע בכל העולם, וכי כך מתרבה כבוד שמים?!

וכאן מגיע הביקורת. ציבור עובדי ה' חש וחושב שחסידי גור "יותר" אשמים פה. עם כל הטענות המוצדקות יותר והמוצדקות פחות שיש להם נגד ר' שאול, מסע הרדיפות הזה הוא כתם שחור שמסתיר הרבה מהטוב שיש בציבור קדוש זה. זה לא המקום של אף אחד להציע עצות להאדמו"ר מגור ולר' שאול איך לסיים המצב הזה, ולחיות בסוג של שלום אחד עם השני, אבל מה שלא יהיה, האלימות אינה אופציה!

והנה זה לא יועיל לומר, שמי שעוסק בפרעות זה סך הכל כמה מאות מתוך ציבור של הרבה אלפים, כי מאות אלו יש להם גיבוי אם מפורש ואם סמוי, אם רב ואם מעט, מהציבור הרחב וממנהיגיהם. נכון שהאדמו"ר עצמו לא הרביץ, אבל הוא יצר מצב שחסידי גור חושבים שזה לגיטימי להרביץ או לפחות לתמוך או שלא לבקר את אלו שמרביצים.

אז הרב מקדש מלך כוונתו ומעשיו רצויים, נכון הוא שהאלימות יצר מצב שאנשים שוכחים כמה טוב יש בתוך הציבור הזה. כמה עבודת ה', כמה פשטות, כמה חסידים שבוערים באש להבה לעבודתו ית'. וטוב עשה הרב מקדש מלך שמזכיר לכולנו דברים חשובים אלו.

אבל אם הרב מקדש מלך באמת רוצה להועיל, אז הוא צריך להתאחד עם אחיו לדעה בתוככי גור פנימה, ושהם יפנו לרבניהם ומנהיגיהם עם גישה אחרת, עם מהלך אחר, מהלך שישכין אחוה ושלום בין כל ציבור יראי ה', וכך יתרבה כבוד שמים עד שמלאה ארץ דעה את הוי"ה כמים לים מכסים בב"א.

[סגי נהור]

(במאמר המוסגר, הנכון היה כמובן, לא להגיע למצב שר' שאול חש שהוא חייב לעזוב. למשל, ר' אברהם יהושע סולובייצ'יק כשראה שאחיו ר' משה צובר כוח והשפעה, מיד נתן לו לומר שיעור משלו בישיבה. הוא הבין שאם לא יעשה כך, השווער של ר' משה יש לו מספיק כסף לפתוח בשבילו ישיבה, וכך יצור תחרות לישיבת בריסק. על כן, במקום לנסות לצמצם את השפעתו של ר' משה ולדחוק אותו לפינה, הוא הרחיב את האפשרויות וכך הציל את הישיבה ובנה לעצמו אימפריה.)

זה "הנכון"?! זה אולי חכם יותר מבחינה פוליטית, אבל "הנכון" הוא שיראה ראש הישיבה לנגד עיניו את מאמר ר' אבהו מיני ומינה יתקלס עילאה, וישמח בהשפעת אחיו התורמת להצלחת הישיבה.

[מקדש מלך]

הרב תוכן. הניתוח שלך יפה ומבריק. הייתי חושב כמוך, ועדיין חושב כמוך במידה מסויימת (ולדעתי לא העמקת מספיק בקו שלך. יש כאן עוד עומק ותהליך היסטורי גדול, ואכהמ"ל), אבל קו המחשבה המרכזי שלי שונה בכל מיני פרטים, משום עובדות רבות אחרות שאני עד להם אישית.
איני יכול להכחיש שיש לי מבט סובייקטיבי (ולמי אין?, ולמי ניתנה התורה שבעל פה והכרעותיה, למלאכי השרת או לבשר ודם?). ובגלל הטעם הזה, וגם ממילא, גדר גדרתי לעצמי שאיני עוסק בעצם הויכוח שבין שתי הקבוצות, ולא מטיח דברים כלפי אף אחד.

כך שאיני יכול לעסוק, לא בניתוח שלך, ולא בניתוח שלי.

וגם אתה מודה שהמעשה שאני עושה נכון לכשעצמו.

ואני לא רק מנסה לעמעם את הדיון, אלא מנסה לכל פחות באשכול הספציפי הזה ובשלב הזה ליצור דיון אחר לגמרי, שהוא הכרת האנשים והרקע, אמונותיהם אורחותיהם ומחשבתם וכו'.
לגבי המחאה והביקורת, היו כבר מספיק אשכולות, ואפשר לפתוח עוד ועוד, ככל שההנהלה תאפשר. כמובן הפורום אינו בבעלותי, וכל החפץ למחות ולבקר יוכל לעשות זאת בכל מקום שירצה. גם באשכול הזה. למרות שפתחתי אותו למטרה שונה.

ולמרות זאת, אולי בהמשך הדברים אתייחס לדבריך גם לפי המבט שלך. ואולי זה כבר יהיה מיותר...

הרב סגי נהור. אתה צודק עקרונית, אבל ממש לא בטוח שמהבחינה הפרקטית. כשנוצרת תחרות, מלבד ראש הישיבה עצמו, יש המון נפשות פועלות בהרבה צמתים שקשורות בה, ואיש לא יכול לערוב לטוהר כוונותיהם ולכשרון מעשיהם. וכשנוצרת מחלוקת, ה"י... אין גבול לתוצאות הטרגיות והבלתי נמנעות. מי שמחליט החלטה כזאת, עליו לקחת בחשבון את כל התוצאות הבלתי נמנעות.

[מקדש מלך]

ו) היה כאן מישהו שהמליץ לגור את ההמנון "חיילים אלמונים"...

נזכרתי במעשה שהיה. אני הקטן חובב נופים, ומעודי התאויתי אני ומשפחתי לבקר בהר החרמון, אבל עובדת היות האתר מחלל שבת מנעה מאיתנו מלהגשים את הרצון. והנה לפני מספר שנים, פסק בית המשפט שאין להנהלת האתר כל זכות לגבות כסף על כניסה לשטח האתר, ובכך התאפשר לנו לבקר בו. ביום של שלג (נדיר) באסרו חג של חג הפסח, נסענו כמה מבני המשפחה עם ילדיהם לאותו אתר.

הגענו, נכנסנו וסיירנו בפנים. צפינו ברכבלים המלאים, אך לא העלנו בדעתנו לעלות עליהם, שכן העלייה עליהם כרוכה בתשלום. בשלהי הסיבוב פונה אלי אחד הבחורים שהשתתף בטיול, כשעיניו יוצאות מחוריהם למראה הרכבלים שהוא מנוע מלעלות עליהם ואומר לי "למי יש עוד כאלו חיילים?".

זו כמובן אפיזודה קטנה וטפשית, אבל הציות ללא עוררין הוא אכן מתכונותם של חסידי פולין מדורי דורות. נזכיר את מכתבו של הרבי הרש"ב, שדן עם אי מי, האם ניתן לכלכל את הוצאות החצר על ידי מכירת לוטו (אותו אחד הציע כנראה שבני הרבי ימכרו לוטו, שיטה שהצליחה יפה בגור...):

"ואין להביא ראייה מגור, כי הקיבוץ שלהם גדול ורב הוא, וביניהם הרבה גבירים (יוסיף ה' עליהם), והגבירים המה רובם ככולם כאופני המרכבה, המסבבים לרוח הרוכב בלי שום בחירה ורצון, ומה שעולה ברצון הרב ובניו המה עושים בתוקף ועוז, אינם מביטים על שום דבר"

(המכתב נכתב בתרס"א, עוד בחיי השפת אמת זי"ע).

נזכיר את רבי אברהם פרידמן עליו השלום, תלמיד חכם עצום אשר רוח בו, שכל ימיו היה פרוש על התורה ועל העבודה, ומופשט מחיזו דעלמא (היה אדם עצמאי ודעתן, ואקווה לכתוב אודותיו עוד בהמשך): אחד מהחסידים שם לב, שלאחר תפילת שחרית בבית המקדש ממהר רבי אברהם לזכרון משה, מידי יום. כששאל אותו לפשר הדבר, השיב לו רבי אברהם שהוא נוהג להאריך בתפלתו עד אמצע חזרת הש"צ. והנה ביום מן הימים הוא מקבל שליחות מרבינו הבית ישראל זי"ע לאמר: "לא איכפת לי שאתה מאריך בתפילה (דו"ק - לא איכפת לי. לא "מאוד יפה שאתה מאריך"...), אבל מה יהיה עם קדושה?". ומאז, היה רבי אברהם רץ מידי יום לזכרון משה, להשלים קדושה לאחר חזרת הש"צ.

או תלמיד חכם מופלג אחר (שחי ביננו לאויט"א), שחתנו סיפר לי שבקריאת התורה מקומו קבוע ליד הבימה, משום שרבינו הבית ישראל אמר לו פעם שישנן דעות שצריך לשמוע את כל קריאת התורה. ומאז ועד עצם היום הזה הוא מקפיד על שמיעת הקריאה בשבת כמו על מגילת אסתר, ואם הוא מחסר תיבה, הוא הולך להשלימה בבתי כנסיות אחרים.

ז) הגאון רבי יצחק מאיר קנובלוביץ. אחד משכיות החמדה שבהיכלו של הבית ישראל.
רבי איצ'ה מאיר קנובלוביץ היה תלמיד חכם מופלג (על חלק מתורתו יכולים להעיד שמונה כרכי ספרי ה"ביאורים והערות" שלו, המצויים גם באוצר. הוא תכנן להוציא כרכים נוספים, אלא שנטרפה עליו השעה. על אף שספריו עוסקים בלומדות, כוחו היה גם רב בבירורי הלכה, נראה לי שנשארו ממנו מאמרים בקבצים שונים גם בנושאים כאלו).

הכרכים יוצאים בזה אחר זה, אבל איש אינו יודע תורתו אימתי נעשית... פשיטא שר' איצ'ה מאיר אינו עסוק בדבר פרט לתורה ועבודת ה', שהרי הוא פרוש שבפרושים (מימי הבית ישראל, עוד לפני תשל"א...).
באוכל אינו מבין מאומה. עליו יסופר שהכין לעצמו ארוחת בוקר לבד "לחם עם מלפפון", בו בשעה שבמקרר היו רק קישואים חיים. פעם ראו אותו אוכל את הסירופ של ארפסקים משומרים בכפית. לאחר שסיים שאלוהו איך היה המרק והוא הגיב: "בסדר, רק קצת קר...".
הוא גם אינו עוסק כלל בעניני פנימיות וכיוצ"ב. "זה קשור לרבי, החסיד עושה עבודה מעשית, והרבי משלים את החלקים של הפנימיות והתיקונים העליונים". כך הגיב כששאלתי אותו פעם בנושא. וכחיזוק לדבריו הראה לי קטע מבית ישראל או פני מנחם (לא זוכר כעת) שככה נראה ממנו... (איצ'ה מאיר שייך לאסכולה של חניכי הבית ישראל, שלא עסקה בעניני פנימיות כלל. ישנה אסכולה אחרת, שהבולט במייצגיה הוא החסיד רבי מוטל מיירנץ זצ"ל, ואקווה להאריך בזה בהמשך).

אז לכאורה יש לו את כל הזמן שבעולם לתורת הנגלה. אך לא. הוא שמע פעם מאחד מרבותינו שעליו לעודד את הצעירים ולחזקם, וזו שליחותו. שליחות שאינה נעצרת לעולם. הוא ידבר עם כל מי שיסכים, והשיחה תארוך שעות על גבי שעות. ותמיד תמיד תסתובב סביב הציר המרכזי: "יש לך כוחות אדירים. אם רק יהיו לך רצון ושאיפות גדולות, איש לא יוכל לעמוד בדרכך. שאיפותיך יתגשמו, בין בדרך הטבע בין שלא כדרך הטבע, כי ככה זה עובד". ויש לו כמובן סיפורים ודוגמאות לאין סוף. והוא מתבל את דבריו בחכמות פוליטיות ("חושבים הרב עובדיה הצליח כי דרעי היה פוליטיקאי מוצלח. לא, זו טעות. לרב עובדיה היתה שאיפה לקומם את יהדות המזרח, והשאיפה הזאת היא זו שהולידה את דרעי"... ועוד ועוד פנינים).

דברתי איתו כמה וכמה פעמים, שיחות מוזמנות ואקראיות. הנושאים המקוריים היו אמורים להיות אחרים. אבל תמיד זה יגיע למקום הזה, בצורה יפה ועדינה, גם אם נפגשים בארוחת צהריים בישיבה על צלחת מרק: חיוך מאיר פנים, והמסר, בלהט שליחות יוקד. "יש לך כוחות על, ותוכל גם להגיע להישגי על...". (לאחר שיחה כזו מישהו שאל אותו שהרי צריך להתכוון לשם שמים, והוא עונה לתומו: "כן נכון, אבל אם אתה רוצה הצלחות, אז צריך שאיפות"...).
לא מדובר על אחד ולא שנים, מאות מאות אנשים בלי גוזמא מדברים איתו את כל הזמן שבעולם. מתי הוא לומד? אם תאמר שהוא מקצר בתפילתו, הרי הוא יושב על המקום חצי או רבע שעה לפני שהיא מתחילה ומתפלל לאט לאט כמונה מעות.

אם תאמר שבטישים של הרבי הוא מתחבא ויושב ולומד, אכן זו חצי אמת. בטיש הוא לא נמצא. אבל יש לו עיסוק אחר: לפני חמישים שנה הוא שמע מה"בית ישראל" שצריך לפקוח עין על הילדים בקומה התחתונה, שכן באותה שעה אין מבוגרים, ועלולים להיגרם דברים לא רצויים. ומאז ולתמיד, עשרות שנים, איצ'ה מאיר מסתובב בטיש למטה. אף רבי אחר לא אמר לו להפסיק, ולשליחות אין תאריך תפוגה.

לדבר על תאוות הכבוד בנוגע לאיצ'ה מאיר זו כבר תהיה בדיחה אמיתית. הוא פשוט "סמרטוט רצפה", וסליחה על הביטוי. וזו הסיבה שלמרות שכולם "מעריכים" אותו, ואחרי פטירתו גם "מעריצים" אותו, הוא אינו זוכה להערצה הזו בחייו. קשה לך להעריץ בגלוי אדם שככה מבזה את עצמו. לא בגלל שיש לו עניין לבזות את עצמו, אלא פשוט חסר לו משהו בקליטה בעניין הזה.
איצ'ה מאיר נלחם כל ימיו נגד העיון. למרות שהוא עצמו היה מגיד שיעור בעיון, ועוד בימי רבינו הפני מנחם זי"ע. כמובן. אין לו בעייה עם אותם שמצליחים בלימוד העיון (והרי גם הוא הדפיס בשער ספריו העיוניים שכל שיטת לימודו היא על פי מה "שהורהו איש האלקים רבינו הבית הישראל"), אבל חשוב לו לעודד את מי שלא מרגיש חלק מהעניין, וכנראה שהם מאוד רבים... ומלבד זאת הוא חושב שיש כאן "בלוף" מסויים, ולמעשה גם אלו שמצליחים בעיון, שואבים את ידיעותיהם האמיתיות מפטנטים וספרי קיצורים שונים.
והיות ושליחותו היא ללמד את הדרך להצלחה לכל אלו שאינם מכירים אותה, הוא יחזור שוב ושוב על התאורייה, לא ייעף ולא ייגע. יום אחד הוא מוזמן לתת שיחה בבית החסידים שלנו. הוא יושב, מכרסם מתוך פיזור נפש מצלחת הכיבוד שלפניו (זו לא סעודה, הוא יושב לבדו, על שלחן כבוד, והציבור יושבים לפניו), ושוטח את טיעוניו: "יש היום עלונים יפים על חו"מ! אם אתה רוצה להיות דיין, תעבור עליהם, זה יועיל לך יותר מהכל! פלוני, שכל היום מדבר על עיון ולהעמיק בסוגיא עד תומה, עכשיו הוא נהיה רב, וכבר שמעתי שתפסו אותו במתחרת עם פסקי תשובות!" הציבור מתגלגל מצחוק, והוא ממשיך הלאה במופע הסטדנאפ...

רק בשיחה של אחד על אחד, יאמר לך עוד אדם ועוד אדם (חלקם רבנים מפורסמים), שהם חבים את הצלחתם לרבי איצ'ה מאיר.

רבי איצ'ה מאיר לעולם לא ידבר מילה רעה על יהודי. כולו הארת פנים וחיוך, ונסיכת כוחות. כשעולה אהרן ברק נשיא הבג"ץ לשלחן, הוא אומר שאהרן ברק היה במחבוא בשואה, וכיסה את ראשו בכיפה כל הזמן, כדי שלא יישכח שהוא יהודי. וכשמישהו מתבטא עליו במילים קשות, הוא מגיב רק "הבעלזער רב זכרונו לברכה לא היה אומר ככה".
הוא קרוב משפחתו של האלוף ברלב, ומסדר אצלו חופה וקידושין. המסר שיש לו לומר להם הוא "הכתובה היא בארמית, כי אברהם יצחק ויעקב דיברו ארמית. והיהדות אינה משתנית. אנחנו דוברים את אותה שפה בה דיברו האבות". הוא פוגש את השופט מישאל חשין, מאיר לו פנים ואומר שכשופט עליו להיות מודע לאחריות הגדולה של הכרעת הצדק במשפט.

אבל פעם אחת קרה מאורע יוצא מן הכלל. היה זה בתשס"ט, כשהרבי שליט"א נלחם על השפעה בחינוך העצמאי. ואז החייל הופך לחייל קרבי... רבי איצ'ה מאיר מסתובב בבית מדרש משלחן לשלחן, ואומר מילים קשות. אולי זה יוריד מדמותו בעיני חלק מאלו שקראו עד כאן (ואני מקווה שיהיו ברי דעת שיבינו את התמונה המלאה), אבל אני מגיש את הדברים כמות שהם. כזה היה האיש.

[מקדש מלך]

פרט אחד שכחתי ואני מוסיף.

רבי איצה מאיר אהב לדבר על אמביציה ותחרות. ולכן תמיד סיפר (גם אני שמעתי ממנו אישית את הסיפור הזה) שהבית ישראל קרא לו יום אחד לקידוש עם עוד שני תלמידי חכמים, ושאל אותם מי הבן תורה הגדול מביניהם.

כששכב על ערש דווי בחוליו האחרון, מישהו הזכיר לו את הסיפור הזה, ושאל אותו מי באמת ניצח בתחרות. ורבי איצ'ה מאיר השיב לו: "מה הפירוש מי ניצח? התחרות עודנה בעיצומה!..."

ועוד אגב, כעת אני רואה שבתחילת ביאורים והערות על כתובות הוסיפו בניו פרקים על קורות חייו. לא ראיתי אותם עד כעת, ועוד לא קראתי אותם. כנראה שיש תוספות רבות ומעניינות. צירפתי אותם להודעה כקובץ.

[אליעזר בלוי]

זה התחיל כמשהו תמים
רק לספר את המעלות
וחסרונות?
בהמשך אם לא יכול...
וכלל ישראל
שיחכה יסבול וישתוק עד שנגמור...
וזה ממשיך שמי שהולך אמור לעשות חשבון שזה לא יביא לידי מחלוקת
והרגשתו שחסידות אמורה להביא לתכלית של יראת ה
נו
שגם יחכה עם זה...
וההמשך
שכשיש חילוקי דעות בין רבי לאחרים בכלל ישראל
לגיטימי לעבור ולדבר
והחולק על רבי
שונה מהשופטים החולקים על השכינה שעליהם אסור לדבר
איך אומרים
נו נו....

[מקדש מלך]

כדי שלא אחשד חלילה בהיתממות או הטעיית הציבור עלי להבהיר.
האשכול נפתח כדי להבין את אורחותם ושיגם של חסידי גור.
ובהחלט. הוא מנסה גם להסביר מה מסעיר אותם במחלוקות ציבוריות, ומה הרקע לכל זה.
אני חושב שזה נכתב בהודעה הפותחת. אבל אם זה לא היה מודגש, הרי שזה מודגש כעת.

הוא לא נועד להצדיק מעשי עוולה חלילה, משום סוג שהוא.
וכמו כן, הוא לא נועד להסביר מדוע הצד השני אינו צודק במחלוקת מסוימת, הן במחלוקת הנוכחית, או במחלוקות רבות שהציבור החרדי עבר וגור נטלה בהם חלק, או בכלל להביע דעה בנושא לגופה של מחלוקת.

הוא כן בא להסביר אורחם של חסידי גור. בכל התחומים, ובין השאר גם את ההתנהגות הציבורית הקבועה והידועה שלהם, מימות עולם.
כמובן, ניתן לבקר את ההתנהגות הזו, לטעון עליה מה שרוצים. אבל ניתן גם להסביר אותה. וזה מה שאני מנסה לעשות.

לא תמיד הכותב מזדהה או יזדהה לחלוטין עם הדעות שמובעות בו. הוא משתדל להסביר, להנגיש, ולשתף, תחושות של ציבור שלם. כמובן שלעיתים מתגנבת תחושה או דעה אישית.

[בית הגנזים]

כעת אני רואה שבתחילת ביאורים והערות על כתובות הוסיפו בניו פרקים על קורות חייו. לא ראיתי אותם עד כעת, ועוד לא קראתי אותם. כנראה שיש תוספות רבות ומעניינות. צירפתי אותם להודעה כקובץ.

בתשע"ד יצא עליו "קובץ אחי"ם בהספידא" (כ500 עמ') ונמצא באוצר.

(והרי גם הוא הדפיס בשער ספריו העיוניים שכל שיטת לימודו היא על פי מה "שהורהו איש האלקים רבינו הבית הישראל")

‏‏לכידה.PNG (25.93 KiB) נצפה 11375 פעמים

[אראל]

ועוד אגב, כעת אני רואה שבתחילת ביאורים והערות על כתובות הוסיפו בניו פרקים על קורות חייו. לא ראיתי אותם עד כעת, ועוד לא קראתי אותם. כנראה שיש תוספות רבות ומעניינות. צירפתי אותם להודעה כקובץ..

במקרה, נתקלתי בספר ביאורים והערות כתובות אתמול בביהמ"ד, ועברתי על תולדות המחבר, פרט אחד שלא צויין שם, לא נכתב כלל על מוצא משפחתו, שהיו חסידי גור לדורותם, סבו, רבי אברהם ישראל קנובלוביץ מקאליש נכדו של החסיד רבי משה מליטומורסק [תלמיד היהודי הק', והרבי ר"ב], ר' אברהם ישראל הי' חתן (סבא שלי) החסיד רבי יעקב מאלעס מורדוביץ זצ"ל, שנהג קצת רביסטעווע בעירו טורעק [להחסידים שלא הגיעו להרבי], בחיי מורו ורבו החידושי הרי"ם,והרבי מקוצק זצ"ל [ונסע ג"כ להכהן הגדול מאלכסנדר זצ"ל],

וייש"כ להרב מקדש מלך על טירחתו, [הגם שאחרי ככלות הכל... אקעי נו....]

[חברא]

ד) אבל אחרי כל הנ"ל, בבירור, החסיד רואה בחוש את ההתעלות שלו במקום מסויים, וגם את ההתעלות של בני המקום כולו, וזה מבחינתו וודאות גמורה...
ואכן אותו יהודי הלך והתקרב, עד שנעשה כיום לחסיד נלהב של הרבי שליט"א מגור. וסיפר אותו יהודי ששאלו אותו בני ליטא, אולי כל ההתעלות שלך היא דמיון בעלמא? והשיב אותו יהודי ואמר: משל לחרש שנכנס לחתונה, והוא רואה את כולם מקפצים כגדיים. תמה החרש על מעשה השטות, אך הסבירו לו שיש כאן מוזיקה, וכולם מרקדים לצליליה. אך החרש התקשה לקבל את הטענה וטען: אולי הכל דמיון בעלמא?, ענו לו השומעים: קודם כל תפסיק להיות חרש, ואז נדון האם יתכן שמדובר בדמיון בעלמא.

שאלה של ליטאי:
הכל טוב ויפה, יש כאן מסגרת שגורמת להתעלות רוחנית, זה דבר חשוב מאד מאד.
אבל כשבאים להחיל הגדרות תורניות זה עדיין לא מספיק. אם באנו לדון בגדרי 'רבו', למשל, יש לזה גדרים תורניים ברורים, לא מספיק לומר שכל ת"ח שגרם להתעלות גדולה לצאן מרעיתו נהפך אוטומטית ל'רבו' על כל המשתמע.

רק לשם הדוגמא, ובלי להשוות כלל:
ר' דוד הופשטטר גרם ליהודים רבים לשנות את חייהם, ולהתעלות מעלה מעלה.
יש לו דין של 'רבם'?
ואם נלך הלאה -
מי שייצא נגד 'דרשו' עם טענות מטענות שונות - דינו כמי שיוצא נגד חסידות גור?

[מקדש מלך]

עסקתי בשאלה הזו בפורום בעבר. אולי אלנקק בהמשך.
כעת אשיב בקיצור.
התיזה שעליה בנויה החסידות היא, שהיהדות ניצבה בפני מצב חדש, שחייב את דרך החסידות.
בדיוק כפי שבשלהי תקופת הראשונים נוצר מצב שלא היה ניתן לפסוק הלכה על פי עיון בגמרא ונוצר מצב חדש.
או שלאחר העימות הפילוסופי שעבר בין הראשונים בדבר הגדרת הקב"ה, נוצר מצב חדש שחייב את הופעת תורת הקבלה.
או שלאחר ההשכלה והציונות נוצר מצב חדש של התבדלות שעקר את ה"תורה עם דרך ארץ" שהיה עד אז.

החסידות טוענת שהיהדות לא תישמר בלי הצורה הספציפית של רבי שמתבטלים אליו, ורק הוא מבין נכוחה את צרכי הדור. דווקא בגלל שהוא רבי, ולכן הוא רק יכול לפסוק הלכה נכונה בדברים הללו (באשכול הנעול מישהו העלה קונטרס של הרב רושצקי שמרחיב בטענה הזו, לא קראתי את כולו, ואיני מסכים בהכרח עם כל טענה שלו, אבל הוא בהחלט מרחיב יפה בהסבר העניין).

בהמשך אני מקווה להסביר בזה הרבה מנקודת מבט אישית.

אני טוען שגם הליטאים בדור האחרון יצרו מצב של "רבי" שאסור לחלוק עליו, ומנסים להסביר על ידי כל מיני פלפולים מדוע. ולמעשה הם פשוט מחקים את המקור. אלא שהמקור השתמש בצורת התנסחות אחרת.

והיות וכך, הרבי הוא מורה הדור בעניני "יהדות" (לא בעניני הלכה), והיות והנושאים הללו הם החשובים ביותר, הן מצד שציפור הנפש של היהדות "הציבורית" תלויה בהם, והן מצד שהדברים הללו צריכים להיות ברורים, ואי אפשר לתת את תורת כל אחד בידו, לכן הוא נחשב כרב מובהק לכל דבר ועניין.

[חברא]

והיות וכך, הרבי הוא מורה הדור בעניני "יהדות" (לא בעניני הלכה), והיות והנושאים הללו הם החשובים ביותר, הן מצד שציפור הנפש של היהדות "הציבורית" תלויה בהם, והן מצד שהדברים הללו צריכים להיות ברורים, ואי אפשר לתת את תורת כל אחד בידו, לכן הוא נחשב כרב מובהק לכל דבר ועניין.

זהו חידוש מופלג, שטעון מקור תורני.

[מקדש מלך]

ומה נקרא מקור תורני? מקורות חסידיים יש לרוב. אלא שהם אינם מקור תורני. נו שויין... הרי על זה הויכוח שבין הפלגים.
האם הדבר מופרך לכשעצמו? זו סברא, שחסידים סברו וקבלו.

[חברא]

הלכה נקבעת מש"ס ופוסקים, או מסברא שהנידון דומה לגדרי ההלכה שיוצאת מש"ס ופוסקים.
לא נראה לי שמישהו חולק על העובדה הזו.
אם החסידים סוברים שזו סברא הלכתית ניחא (אם כי נראה שלכזו סברא צריך ראשונים).
אבל זה נותן רושם שזה משהו 'רגשי' יותר, ולכן שאלתי.

[אליעזר בלוי]

ואם מספיק מקור מספרי החסידות הק'
האם זה גם מספיק לשפוט עפ את היחס לכלל ישראל שקבלו רב אחר?