(אני ברשותכם קצת חוזר לראשית האשכול)
האדרת והאמונה כתב:ידוע שהח"ח לא היה מנשק את הילדים שלו. בעבר הביאו כאן סיפור שהר''י יעקבסון סיפר שפעם הורה אמר לו שהוא לא מנשק את הילדים כי הח"ח לא נישק את הילדים שלו. אז הוא ענה לו "כשאתה תתייחס לילדים שלך כמו שהח"ח התייחס אליהם, אז תוכל לא לנשק אותם כמו שהח"ח לא נישק, האם לפני כל פעם שאתה כועס עליהם אתה עושה את זה בצורה שהח"ח "כעס"? (אם בכלל הוא כעס, ובוודאי לא "פירק עליהם את העצבים של כל היום")".
לגבי שיטת הרה"ק מברסלב בזה, יעויין בשיחות הר"ן (סימן נט) לשון מאוד קיצונית: "מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם. לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל"
וכן עיין בשיש"ק (חלק ב) שכתב: "כַּיָּדוּעַ, שָׁלַל רַבֵּנוּ מְאֹד בְּחִנּוּךְ הַבָּנִים, הֵן אֶת עִנְיַן הַשַּׁעֲשׁוּעַ עִמָּהֶם, כַּמְבֹאָר בַּסֵּפֶר "שִֹיחוֹת הָרַ"ן" סִימָן נ"ט, וְהֵן אֶת הַהַכָּאוֹת לַיְלָדִים. אוּלָם אָמַר רַבֵּנוּ: "פַּעַם נוֹתְנִים סְטִירָה..." "אַמָאל גִּיט מֶען אַ פַּאטְשׁ..." וְהָיוּ אַנַ"שׁ אוֹמְרִים שֶׁתָּדִיר צָרִיךְ הָאָדָם לִדְחוֹת אֶת הַ"פַּעַם" לְפַעַם אַחֵר]:"
ומריהטת לשונו משמע שעיקר הסיבה היא חינוכית, ולא חסידית-קבלית (כמו שמשמע מלשונות אדמו"רי קאמרנא שהובאו לעיל). אבל בפועל למעשה, די ברור שהיום זה משולל המציאות, גם (ודווקא...) בקרב חסידי ברסלב, למרות דברי מוהר"ן, וזאת ממכלול סיבות. ואף אם נלך לחסידי ברסלב ה"שורשיים" יותר, יש בזה כמה אופנים שראינו וששמענו.
למשל על רבי נתן מברסלב עצמו סופר (בספר ימי התלאות, בליקוט מההלשנות של חסידי הרב מס') כי החזיק "נקבה" בחיקו בסעודה, ובאמת היתה זו נכדתו בת כמה חודשים. וממוצא דבר אתה למד דהגם שמסתמא יכל להניח אותה אצל אמה או אשתו, החזיק אותה, הרי שאין בזה דבר (וזאת למרות שרבו אמר
"להיות רחוק מהם" ממש).
וכן שמענו על הרב שמואל שפירא שהיה מקרב (כפי ערכו) לילדיו, וב"ה זכה וכולם זרע ברך ה'. ועוד רבים וטובים שבפועל קירבו את ילדיהם על אף אזהרת מוהר"ן (ואגב, שמעתי מהרב ארוש בעבר, שדברי מוהר"ן נאמרו דווקא לגבי אב ובניו, אך לא לגבי סב ונכדיו. ואיני יודע מניין לו חילוק זה).
עכ"פ גם לגופן של דברים, רואים כמו הנקודה שהעיר הרב 'האדרת והאמונה' בסוף דבריו - שהריחוק מנישוק צריך לבוא בחדא מחתא גם באיפוק בכעס מול הילדים
(ומה ששלל מוהר"ן דווקא הכאה, הוא אינו מפני שזה מקרה קיצון, אלא כך היו פני הדברים במזרח אירופה בזמנו, ומכות או תגרות ידיים לא היו חזון נפרץ (לדוגמא בשיש"ק שם כמה אותיות אח"כ מסופר שכמה דקות לפני שר' נתן נכנס לבית המדרש, קם אחד הלומדים בביהמ"ד והרביץ לאברך אחר שהפריע לו ללמוד...). לא צריך להגיע בשביל זה למחקרים אקדמיים נוסח 'נאחז בסבך' וכדו', אפילו בספרות החסידית גופא מסופרים דברים כאלה פה ושם) כי אם בן אדם גם לא מנשק את הילדים שלו, אך מרביץ להם בחמת זעם כאחד הריקים, מה הועיל בזה?
וזו סברא פשוטה שבפשוטות, לכה"פ להבין את הרציונל שמאחורי הנהגת והוראת גדו"י הנ"ל, גם אם בפועל לא נוהגים כך. ואין צריך כדי להבין את זה לא למחנכים ולא למטפלים.
הגיונות כתב:המעניין הוא שבהקדמה לספר 'אור עינים' כותב הרה"ק ר' אליעזר צבי מקומרנא שהנהגה זו אינה רק ממדרגית הצדיקים הגדולים, אלא שייכת לכל החושקים בדרכי החסידות (ח"ב, באמצע כלל כא):
אל ינשק לבניו על ידם ומכ"ש על פניהם, והוא בין קטנים ובין גדולים, לפי שמדה זו אינו כלל מהקדושה"
איני יודע הסוד והרז שבוודאי יש אחורי דברי הרה"ק מקאמרנא זיע"א, וכמובן שחזקים וחביבין עלינו דבריו הקדושים.
אולם כמה פעמים שמעתי מדברי מו"ר הנאמ"ן (וכמדומה שכתב זאת פעם באו"ת ואיני מוצא כרגע) שדברי הרה"ק מקאמרנא באים 'בסופה ובסערה' (כלשונו דמו"ר), ר"ל שהגם שמביא דברים שבספרי צדיקים אחרים מוצעים על מי מנוחות, אצלו הם באים באש וב'שארפקייט', וכידוע לכל הבאים בשערי ספריו המתוקים מדבש (הדברים אמורים הן כלפי אדמו"ר מהרי"א זיע"א והן כלפי אדמו"ר מהרא"צ זיע"א), ואולי יותר צ"ע בכוונתו האם הוא כל-כך כל-כך חמור, ו'אינו מהקדושה' ממש, וכיצד זה ריבוי צדיקים אחרים לא התריעו על כך באותו סגנון?
(אגב אבוא העי'ר: רוב המוחלט של ההתייחסויות והציטוטים כאן הן מגדולי חו"ר אשכנז, האם אצל חו"ר הספרדים היתה ההנהגה שונה? והאם יש גילוי דעת בזה באיזהו מקומן?
רק כדוגמה אציין, שמהנהגת ומסיפורי הני צנתרי דדהבא, מו"ר הנאמ"ן ואֶחָיו שיחי', ששמענו מהם בישיבה, משמע קצת כי הרב בעל 'איש מצליח' הי"ד, אכן היה כביכול מרוחק קמעה מילדיו והנהיג אותם בדרך הנוטה אל מדת הדין יותר)