בזהירות הנדרשת רצית להעלות כאן את הנושא שבנדון בעקבות דיון בסוגיית מילת גוי על ידי ישראל.
הרמב"ם בפ"ג מהלכות מילה ה"ז כתב:
גוי שצרך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהגויים לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכווין למצוה לפיכך אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו
השאלה העולה מיד הינה איזה מצווה יש במילת גוי?
גדולי האחרונים כגון הב"י בסימן רסח ס' ט (וכנ"ל בכס"מ על אתר) והב"ח שם בס' יא, הג"ר עזריאל הילדסהימר בתשובת סימן רכ"ט והג"ר משה פיינשטיין באגרות משה יו"ד ח"ב ס' ז ועוד רבים פרשו שכוונת הרמב"ם היא שהמדובר בגוי הבא להתגייר.
היום ידוע שאין זה כוונת הרמב"ם שכן בתשובותיו הסביר את הדברים באופן ברור:
שאלה בדבר מילת הגוים והערלים המותר לישראל לקבל זאת על עצמו אם לאו והיש הפרש בין הישמעאלים והנוצרים בזה אם לאו ומה פרוש הבריתא ת"ר ישראל מל את הגוי לשם גר לאפוקי משום מוראנא דלא וגוי לא ימול את ישראל וכו' מה באה ללמדנו במ"ש ישראל מל את הגוי לשם גר
התשובה מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה זאת מפי אלהים יתעלה ומאמין בזה ולא שיעשנה לסבה אחרת או על פי דעה שראה לעצמו כמו שנתבאר בבריתא של ר' אליעזר בן יעקב וכמו שבארנו בסוף חבורנו הגדול הלכות מלכים ח י ומאחר שאמרה הבריתא ישראל מל את הגוי לשם גר וזה ברור וידוע שמי שמתגייר יימול היה עולה בדעתנו שלא אמרה לשם גר אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו אם יישאר בגיותו גוי מהול ולכן באר לנו התלמוד שאין כוונת לשם גר למעוטי לשם מילה כשהוא נשאר גוי אלא למעוטי מוראנה ר"ל אם היה בו חולי בראש הערלה אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו אף על פי שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוון אלא להתרפאות לבד וזה אסור וזה הדין בנוי על העיקר הידוע שאסור להציל גוי מכליון לאומרם הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין וזה הדין למדים מאומרו יתעלה ולא תחנם ואין כוונתו שאסור למול גוי ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי ובכל עת שיבוא אלינו שנמול אותו לשם מילה מותר לנו למולו אף על פי שהוא נשאר בגיותו
אז יש שאלה אחת שכבר דנו בה רבים האם לתת משקל הלכתי לאותם שפרשו את הרמב"ם בלא לרדת לכוונתו על פי התשובה.
אבל יש שאלה אחרת שנוגעת להרגשה. אם גדולים אלו טעו כך בהבנה, מה זה אומר? אמנם לא היה להם את תשובת הרמב"ם לפניהם, ורעיון מקורי כזה שהרמב"ם יסבור שיש לגוי איזה עניין או שכר בקיום מצווה שאיננה משבע מצוות בני נח הוא מחודש ביותר, אבל היה להם את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י, י, ולחלקם היה את פירוש המשניות
תרומות ג ט "אע"פ שאין הגוים הייבין במצות אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר וזה מן הכללים אצלינו" והמאירי, אז איך הם פספסו ככה? או נשאל את זה באופן יותר קיצוני - אם נמצא עשר או עשרים מקומות כאלה, בהם לא שבשיקול הדעת נראה לנו שדבריהם צ"ע, אלא שיתגלה לנו בבירור כמו במקרה הזה שהם הבינו את הדברים שלא ככוונתם המקורית -האם נשקול להפחית בסמכותם ההלכתית והפרשנית במקומות אחרים?