ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּגו

[קומי רוני]

שמעתי בשם מו"ר הגרי"א וינטרויב על כגון דא, שגם לאחרי כל מה שיודעים דכוונתו ית' במעשיו לטובתנו, אבל כל עוד שלא הגיע אחרית הימים, המברך הטוב והמטיב על שמועה רעה אינו אלא מברך ברכה לבטלה.

[עושה חדשות]

הייתי פעם בניחום אבלים אצל יהודי בר דעת שקבר כמה מבניו רח"ל, המדובר בילדים חולים ששרדו עד גיל עשרים בערך. א' המנחמים פו"א, אח, איזה זכות וכו' וכו'. השיב האב ואמר, שכשאר נולדו לו אותם ילדים בזה אחר זה, הוא היה אצל הסטייפלער ושפך את מרי ליבו, ובין היתר סיפר לו מה שאמר לו פלוני דיבורים כיו"ב, אמר לו הסטייפלער, הכל טוב ויפה, אבל לא מקבלים את זה עבור מצוות שעושים. וד"ל.

הסיפור הזה -ששמעתיו זה מכבר מכלי ראשון- חביב עלי מאד, ויש בו בכדי לאזן את כל הדיבורים שכנגד וכפי שציינת.

אלא שמאז הוקשה לי על זה, שהרי הילדים הנ"ל בעצמם, ודאי לא בחטאם נענשו שיבוא עליהם כל זאת, אלא בסיבות אחרות הנכונות לפני המקום, ולא לנו לנסות להבינם אשר לא היינו ביסדו ארץ ולא ידענו בינה. וא"כ מאי גרע האב הגה"צ הנ"ל, אשר הוכרח לתלות את הגזירה בסיבת מעשיו.


ובהשגח"פ נתקלתי כעת באתר 'אקשיבה' בתשובה שנכתבה היום על שאלה דומה, ומחמת אריכות התשובה עדיין לא עיינתי בה כראוי, אבל עכ"פ העתקתי כולה כאן, וכפה"נ יכול להביא תועלת.

אם רואה אדם שייסורים באים עליו

שאלה מקטגוריה:
אמונה, עבודת השם

שלום רב!
מגיל צעיר אנחנו מחונכים להבין שייסורים הבאים על האדם הם עונש על מעשיו הרעים. ובדיוק לכן, אם יש לאדם צרה או מחלה, עליו לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה על חטאיו, שהרי הם היו סיבת העונש. אמנם, יש הרבה מקרים בהם א"א לתלות שהצרה באה בגלל עבירות, שהרי לפעמים אדם נולד נכה וחולה, או שזה אירע לו בילדותו, טרם נתחייב במצוות. ואם כן, במקרים כאלו ודאי ההסבר לצרה אינו בגלל החטאים, אלא בסיבות אחרות שיש לבורא העולם, כמו למשל שזה התפקיד שהוא מייעד לאותו אדם שנולד נכה, ועוד כל מיני חשבונות שמים שאין אדם יכול להשיגם. אם כך אינני מבין למה כאשר אדם נהיה חולה או נכה 'באמצע החיים' זה כאילו ברור שזה בגלל החטאים, והוא צריך לחזור בתשובה וכו', למה לא נאמר שגם זה אירע מחמת חשבונות שמים אחרים וזה התפקיד שלו וזה נסיונות להבא וכד', בדיוק כמו שאמרנו על מי שנולד כך. אני מקווה שהסברתי מספיק את השאלה, ומקווה גם לקבל מענה המניח את הדעת. אמנם השאלה מפריעה לי כבר זמן רב, אבל האירועים האחרונים (ה"י) מציפים לי אותה שוב ושוב.

תשובה:

שלום וברכה...

לכאו' הבסיס של התשובה הוא פשוט. כמו שאמרו חז"ל פשפש ולא מצא אלו ייסורין של אהבה. וממילא מי שנולד עם ייסורים ה"ה בבחינת פשפש ולא מצא, משא"כ אדם הרואה שייסורים באים עליו שיש לו לפשפש במעשיו.

[פולסברג]

בקשר למה שהוזכר בתחילת האשכול ש"אין אדם נתפס על צערו", ובקשר לכותרת האשכול:
לפני זמן-מה שמעתי על אחת שהיתה בירידה רוחנית (כנראה לא לגמרי "פירשה מדרכי ציבור", אבל לא המשיכה בדרך החינוך של בית הוריה), ולילה אחד עלתה עם חברה שלה (במצב רוחני דומה) לגג של בנין וקפצו משם יחד.
ובימי השבעה אבא שלה אמר בראיון שהוא בטוח שהיא נמצאת עכשיו במקום שעכשיו טוב לה.
ואמרתי לעצמי: רבונו של עולם! מדובר בנערה שצ"ע אם בכלל צריכים להתאבל עליה מפני חומרת מעשיה (עכ"פ מדין "מאבד עצמו לדעת" וכו') והאם יש לה חלק בעולם הבא מן-הדין, והוא בטוח שכבר בתוך ימי השבעה היא הגיעה למנוחתה?! אפילו אנשים שהם צדיקים-בדינם (היינו מי שרובו מצוות ויש לו מיעוט עוונות) צריכים לעבור תיקונים שונים בעולם הבא עד שיגיעו למנוחתם!
זאת מלבד הלגיטימציה הנוראית שהוא נותן בדבריו לכל מי שמתלבט אם לעשות כמעשיה וכו'...
ואכן ראוי לקרוא על דברים אלו את כותרת האשכול!
אלא שלא הערתי בשעתו לאבי-הבת (למרות שיכולתי ליצור עמו קשר) מפני שאין אדם נתפס על צערו...

דברים כדרבונות.

היה לי שכן, בן ת''ח ובנש''ק, שפרק מעליו עול תורה ומצות והרבה שנים חי חיי תאוה. ופתאום נפטר, והספידוהו כאחד הגדולים אשר בארץ...

[אראל]

ואכן ראוי לקרוא על דברים אלו את כותרת האשכול!
אלא שלא הערתי בשעתו לאבי-הבת (למרות שיכולתי ליצור עמו קשר) מפני שאין אדם נתפס על צערו...

דברים כדרבונות.

היה לי שכן, בן ת''ח ובנש''ק, שפרק מעליו עול תורה ומצות והרבה שנים חי חיי תאוה. ופתאום נפטר, והספידוהו כאחד הגדולים אשר בארץ...[/quote]
יש חילוק והבדל בין כשאומרים 'עכשיו היא נמצאת במקום שטוב לה', לבין הספד כאחד הגדולים....
האומר 'עכשיו נמצאת במקום שטוב לה', אינו כ"כ רחוק וטועה, כי יוכל להתפרש גם אם נמצאת בגיהנם, שהרי טובה גדולה היא להרשעים שיתמרקו בגיהנם, וכאשר נמצאים כבר שם מצדיקים עליהם הדין..
משא"כ הספד, זה ענין אחר לגמרי....

[קופא דמחטא]

שמואל ב פרק יט
(א) וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי:
(ב) וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֹֽם:
(ג) וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכָל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־ בְּנֽוֹ:
(ד) וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה:
(ה) וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי:

וכי לא ידע דה"מ ע"ה את חכמת אשת רבי מאיר שציטט הרב מענה איש לעיל?! או ח"ו לא היה במדרגות הרמות שתיארו כאן מחוה"ל וכו'?!

והגם שיש לדחות שהיה משום שמת בחטאו כמו שפי' בחומת אנך מ"מ אי"ז דעת שאר מפרשים שם
ומה שדרשו חז"ל שאמר בני שמונה פעמים להעלותו וכו' הוא רק דרשה מתיבות בני ואין בזה בי' לשאר דברי נז"י שבהדגשה
(וגם אם נדחה מקור זה נצטרך לבאר הפסוק בויקרא י,ו "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם" וברש"י שם "מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל להתאבל בה")


והנראה לי, שב' הפרספקטיבות נכונות ונדרשות מן האדם, ושניהם אמת למרות שלתפוס את שתיהם בהרגשה בב"א זה רגשות מנוגדות
וראי'
שמצד אחד יש שינוי בברכה בין שמועות טובות לשמועות רעות כמ"ש הרב מחולת המחנים מגמ' פסחים
ומצד שני חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ובברכות ס,ב לקבולינהו בשמחה. ונפסק בשו"ע או"ח רכב,ג
כמדו' שיש עוד כמה מקומות שאנו נדרשים להכיל פרספקטיבות מנוגדות

ובי' הענין
"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" היינו
שכל רע הוא מביא אל הטוב
ואם נתפוס אותו רק מצד ההוה הוא רע
ואם נתפוס אותו רק מצד העתיד הוא טוב
ואנו נדרשים לתפוס אותו גם מצד ההוה וגם מצד העתיד
וע"כ מצד אחד אנו מתייחסים אליו כאל רע: נוסח הברכה, בכי ואבילות, פשפוש במעשים וכו' (להתכחש למציאות בהווה ולחווית הצער והאובדן שהשם טבע באדם, יתכן שברמה מסויימת זה סוג של כפירה ומרד. [כמובן שאין כוונתי לתפוס אדם בשעת צערו על צורת ההתמודדות שלו עם האובדן, רק כתבתי לבאר העניין מבחי' רעיונית])
ומצד שני צריך לקבולינהו בשמחה ולראות את הדברים גם מצד העתיד (וגם בזה, אם אדם מתעלם מראיית הדברים גם מצד העתיד זה סוג של שקר, מפני שאינו מקיף את העניין בשלמותו, וודאי שיש בזה כפירה בטובו ית')

[אליסף]

הלום שמענו כבר על נפטר שצוה על יתומיו לומר 'מזמור לתודה' בלויה..
עקום עקום עקום

[ליטוואק פון בודאפעסט]

נדמה לי שהפרסום שנותנים לדרשות כאלה יוצרות תפיסה אצל אנשים שכך צריך להיות. ולכן, אם קורה אסון למישהו, מפחד הוא להגיב אחרת ולהביע את כאבו האמיתי. וד"ז הוא סכנה גדולה כמובן.

שמעתי סיפור שהרמ"ש זי"ע שיכל בת בחייו וכן הגרח"ע. יש מכתב מהגרח"ע שכותב שבהמשך העבודה שלו מתחיל הוא להתנחם ולהתגבר על הכאב. יש גם מכתב מרמ"ש שכותב שא"א לו בשום אופן להבליג על צערו, ואינו יכול לחזור למסלולו.
ושמעתי אז שאם כפשוטו דרכו של הגרח"ע עדיף, מ"מ רואים מכאן שהרמ"ש הוא יותר עמוק מהגרח"ע.

לא שמעתי את השם של זה שהגדיר את זה ככה, וכמובן שאין להסיק מזה כלום. רק מהלך מחשבה על האנושיות.

[דרומי]

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר (דברים י, יז) האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו:


רש"י

ורבנן - ירמיה ודניאל:

שהוא אמתי - מסכים על האמת ושונא את השקר:

[צופה_ומביט]

גם הרמב"ם נפל למשכב למשך שנה בסוג של דיכאון אחרי מות אחיו ואובדן רכושו, וכותב שאינו יכול להתנחם. וזה לשונו באגרת לרבי יפת בר אליהו הדיין:

והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זכר צדיק לברכה שטבע בים הודו ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנותו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך עד היום הזה כמו שמונה שנים אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם? והוא היה על ברכיי גדל והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו ספר מספריו יהפך עלי לבי ויעורו יגוניי. כללו של דבר ארד אל בני אבל שאולה, ולולי התורה שהיא שעשועי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי.

כעין זה כתב רבי שמואל הנגיד אחרי פטירת אחיו:

והולכתיו אלי קברו ומדיי קרועים ועטיפתי שמאלה, וישבו אוהביי סביב וקמתי וירדתי והורדתיו שאולה, ואמרו - עוד ייטיב הזמן לך ותנוח, השיבותים בחילה - עליי טוב הזמן הזה, ועל כל מנוחה אחרי אחי קללה, איילותי קחה נפשי למען נשוא יגון כמו זה לא יכולה.

וידוע מכתב הרעק"א אחרי פטירת אשתו [נכתב בתוך השלושים]:

כעת בעו"ה אין דעתי צלולה, רפו ידיי מלמהר לכתוב בזריזות כדרכי, וכעת אף כי באתי להשיב לא ידעתי מה להשיב, רעיוניי נבוכים לבי סגור ידי קצרה מלהתיישב בשום עניין, והנני רק כשופך דבריי במרירות לב בגנוחי גנח וילולי יליל. וכו' האם נתתוני לאביר ורוע לב כי אמהר לעשות שידוך בימי אבלי, האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר חנן אלקים את עבדו וכו'. עתה כי שבה אל בית אביה בנעוריה, היא מלחם אביה תאכל ומפרי מעשיה תשבע בעונג ובנחת, ואנכי השכול נגוע ומוכה כלי שבור ידי כבדה על אנחתי, איה איפוא ירעו גדיותיי, את מי אשיח דאגותיי וירווח לי, מי ישגיח וישים לב עליי, ואיך אשכח יד ימיני ואתן הפוגות לעיניי בפנות ימין ושמאל ואין עזרתי בי. וכו' גדול כים שברי, מכתי אנושה, עולם חשך בעדי, ערבה ממני כל שמחה וגיל, צדיק הוא ה' וגו' כי כל דרכיו משפט. וכו' לעשות קניין וכו' איך תבקשו דבר זה ממני בעוד אנכי מלא עצב יגון ואנחה, וממש מת מוטל לפניי, וכו' ואחרי כי נאספה אל עמיה ועלתה למרום שבתה, לגודל צערי ויגוני נחלשתי למאד והייתי בסכנה, חכי לא יטעם אוכל ומשקה, מעיי לא החזיקו דבר כמעט רגע, בקושי היה בידי לברך ברכה אחרונה, עיניי נדודים משינה, ועסקתי ברפואות ותהל"י שב ורפא לי מעט, ממש אין רעיוניי סובלים להתפלל מבלי טשטוש או ללמוד בעיון קצת סוגיה קלה, וידמה זה ממש כנוטל קניין מאדם שאין בו דעת.

ובתנ"ך:

יעקב אבינו לאחר שסבר כי נטרף יוסף, חיה רעה אכלתהו "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית לז, לה).

דוד המלך ואנשיו כאשר ראו כי נשרפה צקלג ונשבו נשותיהם ובניהם "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת" (שמואל א, ל, ד). ורק לאחר מכן "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו" (שם ה). גם במות אבשלום "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב, יט, א).

ירמיהו הנביא מקונן ובוכה על צרות ישראל (ולא רק על כבוד שמים שנתחלל) למרות שמצדיק את הדין שאין יסורים בלא עוון, ובדרכו הלכו כל כותבי הקינות הקדמונים. ולמשל רבי יהודה הלוי כותב: אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת־כְּפִירָיִךְ? אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?

ויעויין גם בספר איוב שבסופו של דבר קילל איוב את יומו ועצום היה כאבו וצערו, והקב"ה בסוף הספר אומר שעבדִי איוב דיבר נכונה, ודוקא רעיו שבאו להוכיחו טעו, עיי"ש ואכמ"ל.

[דרומי]

דברי ריה"ל אינם ענין לכאן.

פשוט שלהצטער בצרת חבירו או בצרת השכינה הוא מעלה גדולה.

והדיון כאן הוא האדם כלפי עצמו.

[צופה_ומביט]

דברי ריה"ל אינם ענין לכאן.

פשוט שלהצטער בצרת חבירו או בצרת השכינה הוא מעלה גדולה.

והדיון כאן הוא האדם כלפי עצמו.

אני לא חושב שצריך לפרש הכל על צער השכינה, ובכל כה"ג אין מקרא יוצא מדי פשוטו ג"כ.
ולגבי צער חברו, נניח. וגם זה צ"ע, מדוע כלפי עצמו חייב אדם [או מעלה היא] לומר שהכל לטובה ולהיות בשמחה [לשיטת הנוקטים כך], ואילו כלפי חברו יש "עיקרי אמונה" אחרים שמחייבים להצטער.
והתינח חיובי צדקה וגמילות חסדים שחייבה התורה לעשות עבור השני ולא להתחזק בביטחון שהקב"ה יספיק לו, ואדרבה, הקב"ה הספיק ללויים במה שציוה על ישראל להחזיק אותם.
אבל כלפי תחושת הלב, של הרגשת צער יגון ואנחה - וכי לבעל הצרה יש רבש"ע אחר מאשר לשאר היהודים?
ואדרבה, כשנפטר מישהו מחוייבים דוקא קרוביו להתאבל ואסורים בשמחה - ולא כל ישראל.
[ויעויין ברש"י סוכה כה, א שכתב בביאור הגמרא שם שאבל טרוד טירדא דרשות וחייב לבטל אבלותו כשיש מצוה לשמוח: "טירדא דרשות - שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער". ועכ"ז פשוט שאין עליו איסור להצטער (כשאינו מצוה לשמוח) וכדחזינן מכל הני רבוותא דלעיל].

[סגי נהור]

וגם זה צ"ע, מדוע כלפי עצמו חייב אדם [או מעלה היא] לומר שהכל לטובה ולהיות בשמחה [לשיטת הנוקטים כך], ואילו כלפי חברו יש "עיקרי אמונה" אחרים שמחייבים להצטער.
והתינח חיובי צדקה וגמילות חסדים שחייבה התורה לעשות עבור השני ולא להתחזק בביטחון שהקב"ה יספיק לו, ואדרבה, הקב"ה הספיק ללויים במה שציוה על ישראל להחזיק אותם.
אבל כלפי תחושת הלב, של הרגשת צער יגון ואנחה - וכי לבעל הצרה יש רבש"ע אחר מאשר לשאר היהודים?

יעויין כאן בארוכה.

[זיז שדי]

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה!
אבל, נוסח הברכה שונה לחלוטין, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת.
ותירץ רבא דהמשנה קאי לקבולינהו בשמחה.
וא"כ הדרה קושיא לדוכתה, אמאי לא יברך הטוב והמטיב על שמועות רעות?
ועיין רש"י שכתב לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם. וצ"ע אמאי נטה רש"י מהפירוש הרגיל של שמחה?
אך האמת יורה דרכו דרצה הבורא בבריאת עולמו לברוא מציאות של שמחה כדמברכינן אשר ברא ששון ושמחה, וכן ברא מציאות של צער ויגון, וכשם שרצה שישתמשו במידת השמחה בזמנו כן גזרה חכמתו שישתמשו במידת הצער בזמנו. והאומר שישמח בעת הצער אינו עניין כלל וכלל לאמונה וביטחון אלא שיבוש סדרי עולם שקבע הקב"ה בעולמו.
אך חידש לנו כאן רש"י הק' חידוש נפלא במילת שמחה, והוא שיש שמחה של לבב שלם, והוא קבלת המציאות כמו שהוא והשלמה עם מה שקרה, ורצונו יתברך שכשם שמקבל אדם בשורות טובות בהשלמה, כך ישלים מוחו וליבו עם הצער והיגון ויאמר אשר אין הרגש הצער דבר רע, ומותר לו להרגיש צערו ולהתנהג על פי כך, (ודעת רופאי הנפש בימינו שהשלמה עם המציאות והכלת הצער היא הכי טובה לרפואה, ולמניעת דיכאון)
ובזה יאזור כגבר חלציו ויברך את ה' אשר הוא דיין האמת, כי כל מה שקרה על פי האמת קרה, ובזה ירחיב ליבו להכיל יגונו כאשר ירחיב ליבו בעת שמחתו להכלת שמחתו.

[צופה_ומביט]

נכון מאד. וזה גופא נוסח הברכה על שמועות רעות "ברוך אתה ה' דיין האמת".

ויעויין היטב בלשונות הראשונים שם [רמב"ם, רע"ב, תלמיד רבינו יונה], ובפרט מדוייק בהם שהכל קאי על שעת הברכה גופא דייקא, שאז מרכז עצמו לכך במיוחד, וזהו החיוב המוזכר במשנה, כיצד לברך, ולא כיצד לחיות בשאר הזמן שזו כבר דרגה גבוהה ולאו כל אדם זוכה לה. וכ"כ להדיא השומר אמונים (ראטה, דרוש הביטחון פרק יא).

וביותר הוא לשון הטור (או"ח רכב) והשולחן ערוך (שם):
"וחייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ונפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה. כי הרעה לעובדי השם הוא טובתם ושמחתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם – נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם – שהיא שמחה לו". ודוק היטב היטב.

וכך ביאר שם הב"ח את לשון הטור:
"אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. פירש"י: מברך על מדת פורענות בלב שלם. ומייתי אמוראי עלה מקראי ע"ש. ורבינו דקדק ואמר 'בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה' וכו' והוא לפי שאי אפשר לאדם שיהא שמח ברעה, וצריך לפרש דהכי קאמר: כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה שאז מברך בדעת שלימה ובנפש חפצה – כך יברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה. ותיקן עוד שמה שאמרו שמברך על הרעה בשמחה הוא לפי שבקבלת רעה זו הוא עובד השם, והעבודה היא שמחה לו".

[אליסף]

יש פה עוד נקודה של 'חצוניות',
אם אדם רוצה להלל ולשבח כנ"ל, למה ברבים? ובפרט בזמננו שהכול מופץ ומתפרסם

[סגי נהור]

נכון מאד.

אבל אין כן מדת ר"ע (ברכות ס, ב, ובאופן אחר סנהדרין קא, א), נחום איש גמזו (תענית כא, א), אבא יהודה (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד), ועוד.
ואינו כן ענין המתקת הדינים והחסד הגנוז בדין המבואר בתורת האר"י ובמקורות הנמשכים אחריו (ומקצתם צוינו באשכול זה לעיל).
הא למדת, שיש בדבר זה כמה מדות זו למעלה מזו. ואמנם צריך אדם להכיר את מקומו, ומכל מקום הדברים כפי שהוצגו אינם התמונה השלימה של הענין.

[צופה_ומביט]

מה שהובא הוא מידת כל אדם [היינו רובא דאינשי] והוא החיוב מעיקר הדין, וממנו מתחילים [ויש מי שגם יישאר בזה כל חייו]. מעבר לזה יש דרגות למעלה מדרגות. [יש מי שאצלו כפי ערכו הדרגה היא חיוב, כמש"כ החזו"א באמונו"ב לגבי שוחד].

ור"ע לא אמר דבריו בלשון "חייב אדם לומר" אלא "לעולם יהא אדם רגיל לומר", בניגוד ללשון המשנה שם (שקאי על עיקר הדין) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".

הבהירות בדברים האלה מה הבסיס ומה דרגות שמעבר לבסיס היא קריטית, ודוקא כך עולים ומתעלים, כשעובדים לפי ערכו ומצבו, ולא משתגעים. אחרת משתגעים ומתבלבלים, וגם מה שחושבים שקנו אינו אלא דמיון כוזב שאינו עומד בשום מבחן, ובכלל משבש את האדם.
מאידך, כשרואים בעל דרגה שמדבר כפי ערכו ולא כפי ערכנו - אין להזיחו ולא לשלול ולבטל אותו. והא בהא תליא. כשאדם רגוע בשלו כי יודע את חיובו ומצבו כפי ערכו - אין לו סיבה לבטל אחרים שונים ממנו, ודוק. [וזה הולך לשני הכיוונים].

[סגי נהור]

אני לא כ"כ מבין את תגובתך. הנושא הוא לא חיוב האדם, זה לא ענין של "הנהגה" אלא של תפיסת מציאות הטוב והרע בעולם. מה שאדם יכול להרגיש ולהזדהות עמו הוא ענין אחר (והתייחסתי לזה בסיום דברי).

לגוף דבריך האחרונים, דומני שיש מאחורי הנדון הזה חילוקי שיטות יסודיים, שלא אני ולא אתה נכריע בהם כאן. עכ"פ, לפי טעמי וחינוכי, מוצא אני יותר נחת בדיבורים שמבקשים לרומם את נשמת האדם מכבלי מציאותו הטבעית מאשר בדיבורים (עתים בסגנון "פסיכולוגי" כו') שמבקשים לשמור את האדם בתוך מסגרת מציאותו. ואלמלא גזירה שגזרתי על עצמי שלא להאריך הייתי מאריך יותר.

[צופה_ומביט]

נישאר במה שכבר כתבנו, ובלא"ה כמו שכתבת אין כאן מה להכריע. העיקר שיעבוד כל אחד את ה' כפי הדרך שמועילה לו ביותר [ו/או שבה חונך ונתגדל] ומוצא שהיא מעלה ומקדמת אותו באופן טוב וקבוע, בלי לרמות את עצמו, ומינייכו ומינן יתקלס עילאה.

[סגי נהור]

.

[צופה_ומביט]

.

[זיז שדי]

נכון מאד.

אבל אין כן מדת ר"ע (ברכות ס, ב, ובאופן אחר סנהדרין קא, א), נחום איש גמזו (תענית כא, א), אבא יהודה (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד), ועוד.
ואינו כן ענין המתקת הדינים והחסד הגנוז בדין המבואר בתורת האר"י ובמקורות הנמשכים אחריו (ומקצתם צוינו באשכול זה לעיל).
הא למדת, שיש בדבר זה כמה מדות זו למעלה מזו. ואמנם צריך אדם להכיר את מקומו, ומכל מקום הדברים כפי שהוצגו אינם התמונה השלימה של הענין.

אמירת כדרלעמר היא סוגיא שונה לחלוטין, ודייק במה שאמר ר"ע כל דעביד 'רחמנא' רחמנא דווקא, ואין זו מידת כל אדם. ופוק חזי כמה בנ"א שנתכבה נרם ולא ראו בבוקר דאתו גנבי, ודייק ממילותיו של נחום איש גמזו שלא אמר 'זו לטובה' אלא גם זו, ועיקר כינויו על שם כך הוא איש גם זו, והוא מענין הנה עין ה' על יריאיו שכל הנהגתו איתם הוא באופן 'גם' והבן זאת
אך לכל אדם אחר אשר הנהגתו יתברך עמו הוא באופן של צדיק וישר הוא, ודאי אינו נכלל בהא.
ודייק מלשון הגמרא שהתחיל בלשון כל דעביד רחמנא לטב עביד. וסיים אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. ועיקר פירוש לטב עביד קאי אגברא וכמו שביארנו בס"ד.
ובפירושי לקל"ח פתחי חכמה פתח לז הארכתי בזה

[סגי נהור]

ודייק במה שאמר ר"ע כל דעביד 'רחמנא' רחמנא דווקא, ואין זו מידת כל אדם.

ומה נעשה שהלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' רל): לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

ולענין שאר דברי מר, אין משיבין על הדרוש (וק"ל).

[אליסף]

נכון מאד.

אבל אין כן מדת ר"ע (ברכות ס, ב, ובאופן אחר סנהדרין קא, א), נחום איש גמזו (תענית כא, א), אבא יהודה (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד), ועוד.
ואינו כן ענין המתקת הדינים והחסד הגנוז בדין המבואר בתורת האר"י ובמקורות הנמשכים אחריו (ומקצתם צוינו באשכול זה לעיל).
הא למדת, שיש בדבר זה כמה מדות זו למעלה מזו. ואמנם צריך אדם להכיר את מקומו, ומכל מקום הדברים כפי שהוצגו אינם התמונה השלימה של הענין.

אמירת כדרלעמר היא סוגיא שונה לחלוטין, ודייק במה שאמר ר"ע כל דעביד 'רחמנא' רחמנא דווקא, ואין זו מידת כל אדם. ופוק חזי כמה בנ"א שנתכבה נרם ולא ראו בבוקר דאתו גנבי, ודייק ממילותיו של נחום איש גמזו שלא אמר 'זו לטובה' אלא גם זו, ועיקר כינויו על שם כך הוא איש גם זו, והוא מענין הנה עין ה' על יריאיו שכל הנהגתו איתם הוא באופן 'גם' והבן זאת
אך לכל אדם אחר אשר הנהגתו יתברך עמו הוא באופן של צדיק וישר הוא, ודאי אינו נכלל בהא.
ודייק מלשון הגמרא שהתחיל בלשון כל דעביד רחמנא לטב עביד. וסיים אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. ועיקר פירוש לטב עביד קאי אגברא וכמו שביארנו בס"ד.
ובפירושי לקל"ח פתחי חכמה פתח לז הארכתי בזה

מה בצע בידיעה שהארכת בספריך אם אין אנו יודעים מהם ספריך?

[צופה_ומביט]

גם אני תהיתי כן כבר כמה פעמים. מה העניין להזכיר שכתבתי וחיברתי והארכתי והרי הוא בספרי זה ובספרי זה - אם לא יצא לאור ואף לא הובא כאן שמץ מינהו.
אין בזה שום רווח שהוא ושום תועלת ושום ידיעה.
מלבד כמובן הידיעה שפלוני [לטענתו] רב גובריה ומחבר ספרים רבים.
ידיעה שנשמעת שוב ושוב מפיו הוא.
וצ"ע.

[זיז שדי]

גם אני תהיתי כן כבר כמה פעמים. מה העניין להזכיר שכתבתי וחיברתי והארכתי והרי הוא בספרי זה ובספרי זה - אם לא יצא לאור ואף לא הובא כאן שמץ מינהו.
אין בזה שום רווח שהוא ושום תועלת ושום ידיעה.
מלבד כמובן הידיעה שפלוני [לטענתו] רב גובריה ומחבר ספרים רבים.
ידיעה שנשמעת שוב ושוב מפיו הוא.
וצ"ע.

כבר כתבתי הרבה פעמים שלא הודפסו כתבי והמה בכתובים, ועיקר הידיעה הוא שאותו הפתח שייך לעניין הזה, ויש כאן אריכות דברים טובא, ואם מישהו רוצה לדון עמי באריכות בסוגיא פלונית או נידון פלוני אשמח מאוד, וזה הדרך היחידה שלי שיהיו שמועותי נשמעים ברבים, שאל"כ ישארו כולם בכתובים ובסוף יאבדו לנצח כדרך כל כתב של כל אדם שלא הודפס

[צופה_ומביט]

למה הדרך היחידה?
פשוט תדפיס [כתבת פעם שב"ה יש לך כל צרכך די והותר וכו' בית גדול ומסעדות יוקרה ומעדנים לנפשך בשר מעושן ויין ישן וטקילה, ובכן כסף אינו העניין כאן].
או שתשלח כאן או לאוצה"ח בקובץ PDF.
אא"כ כמובן הדברים עדיין אינם מסודרים אצלך לדפוס, ואזי כדאי באמת שתשקיע בזה את הזמן לסדרם למען לא יאבדו.
באם אתה זקוק לעורך טוב ובר הכי אני יכול להמליץ באישי.