חפץ חיים - שמירת הלשון חלק ב פרק יט
ועתה נבאר מעט את ענין המרגלים. דלכאורה יפלא מאוד, מהי הסיבה שהטעתה אותם לירד פלאים כל כך, והטעו את כלל ישראל. ויותר מזה, שאף הסנהדרין טעו בזה, כדכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם וגו', ופירש"י סנהדראות. ויותר מזה, שאמרו כי חזק הוא ממנו, ופירשו חז"ל שכביכול אינו יכול להוציא כליו משם, ואיך אמרו שטות כזו.
אכן כאשר נתבונן היטב, נמצא שכל זה הטעות של מרגלים, נמצא גם אצלינו מין יצה"ר זה, ונסביר זה הענין בסוף דברינו. אך מתחלה נדבר אודות המרגלים שהלכו לרגל הארץ, כי משה רבנו ע"ה אמר וראיתם את הארץ מה היא, ופירש"י יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אוכלוסין וכו'. ומה הארץ השמנה היא אם רזה וגו', ולקחתם מפרי הארץ. כי הארץ שאנו רואין פירותיה גדולים וטובים, היא מעלה גדולה. וכן כשאנו רואין שהיא מגדלת גבורים וגבוהי קומה, וכן שעמה רב הוא, סימן שאוירה טוב מאוד. אבל כל זה הוא למי שמאמין בדברי ה' שהבטיח לתת לנו את הארץ, ובודאי לא אדם הוא להנחם. אבל מי שמפקפק בעיקר הענין, ומתחיל להסתפק ולחשוב שלנצח גבורי כח כאלו ועם רב כזה צריך לזה זכות גדולה מאוד שיהיו הכל בגדר צדיקים וקדושים, ואין לנו אנשים כאלו. כל מה שהוא רואה יותר במדינה שאנשיה רבים מאוד וגבורים, וגבוהי קומה שצריך לתת להם מדה לגבהן, הוא הכל חסרון אצלו, ונפל לבו על ידי זה.
והנה ידוע שדרך היצר להתהפך בתחבולותיו, ולכך הוא יושב על שני מפתחי הלב, דהיינו לפעמים הוא מטיל גאות בלב האדם לחשוב בנפשו שהוא מיראי ה' ואפשר אף מאוהביו, וכשהוא מתבונן באדם שרוצה להתחזק באיזה ענין לכבוד ה' יתברך כדרך האוהב הנאמן, הוא מפיל עצבות בלב האדם, וחושב שזו המצוה או הענין אין נאות לו, ורק לקדושים אשר בארץ הוא, אבל לא לקטנים כמוהו, ומוליד ברעיוניו פעולות מגונות אשר עשה בימי קדם, ואף שכמה פעמים התחרט והתמרמר על זה, דבר זה משכיחו, והוא אינו מזכירו רק בדבר שנאות לו לענינו לשיטתו, כדי להקטינו ולהשפילו בדעתו שלא תהיה לו שום תשוקה למצוה ההיא.
ואף כאן, כשבאו לרגל הארץ התגבר היצר עליהם לומר לנצח עם רב כזה וגבורים כאלו, צריך לזה זכות גדולה ונוראה אבל לא לאנשים כמונו שזה מקרוב עשינו העגל, וגם בשר תאוה. [הגם שכבר עשו תשובה ובכו הרבה בכי, כדאיתא בפרקי דר"א שביום האחרון של הארבעים יום שעלה משה להר שהיו יודעים שלמחר ירד מן ההר לנו בתענית כל ישראל, והלכו למחר לקבל פניו ברדתו, ובכו הרבה בכי, ונתבשר להם שהקב"ה מחל להם, ונקבע זה להם למחילה לדורות]. ולזה אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ וגו' וגם ילידי הענק ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב, וכאומר וצריך לזה זכות משה רבנו ע"ה כמו שהיה מכבר, וכאומר מי יודע שיחיה עד אז, כי היה להם גילוי דעת מנבואת אלדד ומידד, ומלבד זה, החתי והיבוסי וגו' וכאומר שלנצח כולם קודם שנבוא לארץ ישראל צריך ג"כ לזה זכות גדולה, ובפרט לבוא אל העם בארץ ישראל ולהתגבר שם עליהם.
ויהס כלב את העם אל משה, וכפירש"י שהשתיקם, שאמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו'. וכונתו אילו בא הקדוש ברוך הוא עמנו בדין לא היה נקרע לנו הים ולא הוריד המן, כי גם בים היה שלא כראוי, כמו דכתיב וימרו על ים בים סוף, וכן על המן היה מתחלה תלונה, וכן כל אותו העת עד כעת [וכמו שאמר משה רבנו ע"ה אח"כ סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה]. ואף כעת עלה נעלה לארץ ישראל כמו שאמר משה, וירשנו אותה כאשר נבוא שם.
והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם [היינו אפילו לעלות לא נוכל כמו שאמרו מתחלה עמלק יושב בארץ הנגב והחתי וגו'] כי חזק הוא ממנו, כביכול אינו יכול להוציא את כליו משם. וכונתם, אימתי הקדוש ברוך הוא מגרש את האומה כשמוצא אחרת שהיא טובה הימנה, הוא נותן להם כח לכלותם ולהוריש את מקומם, אבל כגון אנו שאנו חוטאים גדולים, בעגל ובבשר תאוה, לא יכלה עבורנו אומות גדולות כאלו. ומה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לנו את הארץ, הוא דוקא אם היינו זכאים בגדר צדיקים, היה מגרש מפנינו האויב והיה נותן לנו רשות להשמידם.
והנה כאשר ראו המרגלים שהעם פוסחים על שני הסעיפים, כי יש מהם שנתקבלו דברי כלב באזניהם, הוציאו דבה על הארץ, ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ר"ל דקדקנו מאוד וראינו שאוירה רע מאוד ומזקת לבריות ולא נשארו בה כי אם הגבורים הגדולים [ובדרך רמז רמזו שכאשר תבואו לארץ שהיא מקודשת מאוד, מדת הדין שורה בה כי אינו דומה מי שאינו עושה רצון המלך חוץ לפלטין, או בפלטין שלו, ועל כן אינם יכולים להתקיים בה כי אם צדיקים גמורים, ואין אנו במדרגה זו, על כן אינה כדאית לנו]. ושם ראינו את הנפילים וגו' ונהי בעינינו כחגבים, ר"ל ונמס לבבינו, ואף אתם אם תבואו שמה ימס לבבכם מפני הפחד, וממילא שמירה העליונה תסור ג"כ מכם, כי שמירתו היא לפי גדר בטחונו של האדם בו כידוע.
ותשא כל העדה וגו', ופירש"י סנהדראות. והענין כי באמת כל מה שהאדם חשוב יותר, הוא מכיר את ערכו הדל יותר. וכמו שאנו אומרים בכל יום הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל וכו'. ועל כן הוא שפל בעיניו ביותר, כמו שמצינו שאמר דוד כי אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. ולכן כאשר הציעו לפניהם המרגלים שדורם אינו חשוב בעיני ה' מצד רוע מעשיהם וקשה ערפם, ואינם ראוים שייעשה להם נס להתגבר על ענקים כאלו, נתקבל הדבר מאוד בעיניהם.
והנה על שתי הטענות האלו השיבו יהושע וכלב בקצרה, על מה שאתם מוציאים דיבה ואומרים שדקדקתם היטב לראות וראיתם שאוירה רע, גם אנחנו עברנו לתור אותה ודקדקנו לראות וראינו שטובה הארץ מאוד מאוד וגו'.
ועל טענה הראשונה שאתם אומרים שהבטחת הקדוש ברוך הוא בנתינת הארץ היא דוקא אם נהיה צדיקים, היא טעות מעיקרה. הקדוש ברוך הוא אינו מדקדק על האדם לומר אושיעך רק באופן שתהיה צדיק, רק אומר לו לא אושיעך אם תהיה מורד ח"ו, ולזה סיימו יהושע וכלב ואמרו אך בה' אל תמרודו. וכל זמן שאין אדם מורד בהקב"ה לעקור מצוותיו בכוונה, יוכל לקוות לכל טוב. ומה שאתם מיראים את העם כי שם ישנם אנשי מדות וענקים, אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. וכי אם יזדמן לפני האדם לחם גדול לאכילה שהוא גבוה כמאה אמה יהיה ירא לגשת אליו, הלא אין בו רוח חיים שילחם אתו, ולהיפך, הוא מזומן לפניו לאכלו וליהנות ממנו. אף כאן, סר צילם מעליהם שה' הפיל עליהם אימתה ופחד, והם לנו לאכילה, כמו דכתיב ואכלת את כל העמים. כי הענקים עם כל תקפם וגבורתם נכנע לבם יותר משאר העם, והיו נחבאים בהרים ובערים הבצורות, וכמו דכתיב ויבוא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר ומכל ערי יהודה. וכן וילך יהודה אל חברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי.
ועתה נבאר מה שכתבנו בתחלה שמין יצר הרע זה של מרגלים נמצא גם אצלינו. והוא, דאם נבוא לאיש הישראלי ונאמר לו אתה מאמין שיש שכר גדול למקיימי התורה. ישיב לך, בודאי אני מאמין באמונה שלמה שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. ואם תאמר לו אם כן למה אתה מתרפה מלימוד התורה ועל ידי זה בא ממילא רפיון גדול לקיום המצות. ישיב לך, אמת אשרי מי שזכה ללימוד התורה ולקיום מצותיה ויזכה בזה לעונג גדול של חיי העוה"ב, אבל מי יוכל לזכות לזה אם לא אנשים יחידים בעולם, כי לזה צריך להפקיר כל כחות הגוף ולא יהיו חייו חשובין אצלו כלל, דהיינו שצריך לפרוש מכל עניני העולם ולישב בבית המדרש יום ולילה, ויהיו כל מחשבותיו דבוקות בה' ובתורתו. ולהנהגה כזו צריך להיות איש קדוש, איש כזה זוכה לגן עדן, אבל לא אנשים פשוטים כמוני.
אכן באמת זוהי טעות מעיקרה, לא חייבה תורה לבעל הבית שילמד כל היום וכל הלילה ולא יתעסק בעסק כלל, רק שיתעסק בעסק ויקבע עתים לתורה. אכן זה ציותה התורה שיהיה העסק באמונה ובלי תרמית, כמו שאחז"ל (שבת לא) ששואלין לו לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. וכן בכל המצות, כאשר נתבונן היטב נמצא שלא החמירה התורה כלל על האדם. וזהו מה דכתיב בקרא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי. ורק העיקר צריך להזהר שלא להיות ח"ו מורד במלכו של עולם, דהיינו שלא לבטל ח"ו בידים מצוות עשה של תורה שלא לקיימן, או לעבור בידים על הלאוין שבתורה. אבל אם איננו מורד, בודאי יזכה למעלה באופן היותר נעלה.
וכאשר רואה היצר שבאופן זה לא יוכל לפתות האדם. מתחיל לפתותו בפנים אחרים, אמת שהקב"ה מתרצה לאדם אם רק יקבע עתים לתורה, אבל תדע שכאשר תבוא לחשבון של מעלה לפני כסא הכבוד, שם מדקדקים מאוד בענין לימוד התורה, [כהאי גוונא בענין קיום המצות], אם היה כהוגן ובלי שום פניה בעולם, וגם אופן הלימוד אם הפסקת באמצע בדברי שיחה בטלה, וכהאי גוונא שאלות חזקות ואתה ידעת שאלהי השמים הוא אלהים אמת, ומי יוכל לזכות בדין כי אם צדיקים גמורים. הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן.
בכנות אשאל, היש כאן מי אשר היה לומד פרק זה בלא לדעת שם מחברו אשר היה משער שהם דברי מרנא הח"ח זצוק"ל?
אני מתקשה להלום את רוח הדברים עם התחושות והשקפת העולם שהפנמתי (אולי בטעות, ומחסרון המשיג) בישיבות אשר בצילם חמדתי וישבתי