הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מאי 03, 2021 10:47 am
בס"ד, יום שני, כ"א אייר.
כעת לאחר שחלפו ועברו כמה ימים ולילות מאז הטלטלה האדירה שעברנו – יחד עם כל בית ישראל – אני חש ומרגיש כי הגיע הזמן לאסוף את התחושות העמוקות והמעורבבות, לסדר ולבטא מעט שבמעט.
אשתדל לכתוב את שעימי לפי סדר ההתרחשויות, כך קל יותר ומדויק יותר.
יום חמישי בצהרים. אליעזר נ"י מתקשר מהישיבה הק' בחדרה, ומשוחח עם אמו אודות נסיעה למירון. הוא יודע ומבין שאינני שמח ומרוצה מכך שהוא יסע למירון נגד ההוראה וההכוונה של הנהלת הישיבה ושלא כדעת רבותינו ואבותינו, אולם יש לו חשק גדול ועצום לחוות את האירוע הזה, זה מיוחד, וזה גם נדיר שזה בסוף שבוע, ואחרי ככלות הכל, כמעט לא על חשבון הסדרים, יוצאים אחרי הסדר אחה"צ, מחדרה זה חצי הדרך, והרבה נוסעים, והישיבה מעלימה עין. הוא מנסה לברר האם אמנם ההתנגדות שלנו חריפה. אמרתי בבית כי אינני רוצה להעצים אצלו את ההרגשה כי אנחנו מונעים ממנו חויה גדולה, טוב שהוא משתף אותנו ולא נוסע מבלי לדווח, ושזה יהיה רוח הדברים, אם זה מאוד חשוב לך – תסע לחיים ולשלום.
למעשה, הוא התקשר מעט לאחר מכן, ואמר שכנראה לא ייסע כי לא יסתדר מבחינת התחבורה, האוטובוסים הינם רק למי שהזמין מקום מראש והוא לא הזמין. כך שחשבנו לעצמנו שבסוף הוא לא נסע.
עליתי על יצועי בשעה אחת בערך, מעט מאוחר מהרגלי, לא העליתי על דעתי שאמור לקרות משהו. קמתי כמו בכל יום למנין של שבע, ורק לאחר התפילה שמעתי על האסון האיום והנורא. כמובן שנחרדתי מאוד, כמו כולם, וציפור קטנה לחשה לי, ומה עם אליעזר? וניחמתי את עצמי שככל הנראה הוא לא נסע לבסוף.
לא היה בכך בכדי להירגע, מה שבכל זאת הכניס אותנו לאיזו שאננות היה העדכון של איזה שדרן ידוע בשם מימרן (יבורך מפי עליון) שטען שכל המשפחות קיבלו את המידע. בתמימותנו האמנו למידע השיקרי הזה. (שבדיעבד, ובחסדי שמים, מנע מאתנו ומעוד רבים שעות נוראיות של חרדה).
פניתי לסדר יומי בעש"ק, מסגרת לימודים קבועה באחד מבתי המדרש, כאשר אפילו לא עניתי לטלפונים. משום מה שכנעתי את עצמי שגם על הצד הרחוק שבני היה במירון, הוא לא קשור לאסון, כל השמות ידועים למי שצריך לדעת, וד' ירחם.
רק בשעה אחת בצהרים אני רואה כמה וכמה שיחות שלא נענו, אני מרים טלפון הביתה ושומע בתדהמה שהבן שלי היה בתוך מלכודת המוות (כלשונו של בני).
ואלו הם הדברים שכתבתי לעצמי מיד לאחר אותה שיחת טלפון באותם רגעים מבולבלים.
כעת נודע לנו הנס הגדול שהיה עם בננו אליעזר נ"י שכפסע היה בינו ובין .... ח"ו, הקב"ה יהיה בעזרו ויחזקהו. איתא במדרש תהילים (מזמור קו): הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו מי ימלל גבורות ה'. זהו שאמר הכתוב רבות עשית אתה ה' [אלהי] נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, מהו רבות עשית, הרבה נסים ונפלאות אתה עושה עמנו בכל יום, ואין אדם יודע, ומי יודע אתה ה'. אמר ר' אלעזר בן פדת ראה מה כתיב לעשה נפלאות גדולות לבדו, הוא לבדו יודע.
וכאן הרי יש 'מכיר בניסו' ב"ה, אבל לא בזמן ההתרחשות, שהיינו בבחינת 'אני ישן על מיטתי' ולא עלה על דעתנו המורא הגדול והמצב המסוכן שבו היה שרוי בכורינו הי"ו, וזה מגלה ומאיר לנו כמה תודה אנחנו חייבים בכל עת ובכל שעה, כאן נודע לנו לאחר זמן, ולפעמים אין נגלה לעין אדם הנסים הגדולים.
ובספר שיח שרפי קודש (ח"א קמב) מובא שהקשה בעל האבני נזר זצ"ל למה תודה פסולה שלא לשמה (כדאיתא בזבחים ז, א), הלוא תודה כשרה גם בנדבה. ומתרץ, שבאמת בכל רגע ורגע יש לנו ניסים מן השמים, וצריכים אנו להביא עליהם קרבן תודה, אלא אין בעל הנס מכיר בניסו, ולכן כשמקריב תודה בתורת נדבה, אף שאינו יודע על איזה נס הוא מביא, כשרה היא, כי מכל מקום היה לו נס. אך כאשר יודע הוא את הנס, כגון שיצא מבית האסורים וחייב קרבן על זה והוא הביא אותה כשעלה מן הים, הרי זה שלא לשמה.
ובספר יערות דבש (ח"א דרוש א ביאור תפילת שמו"ע) כתב דבר נורא, וז"ל, בברכת הודאה. יתן לה' שבח על נפלאותיו, כי אין בעל הנס מכיר בנסו, ובכל יום יקרה לאיש הישראלי נסים רבים ואין מרגיש, כדכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו, הרצון כי הקדוש ברוך הוא מכיר בנפלאות ונסים ואין בן אדם מכיר, ולולי נסי ה', כבר ח"ו תמנו לגוע, כי כל שרי מעלה ומזלות רקיע לוחמים נגדינו, כדכתיב רבים לוחמים לי מרום, וביחוד יתן הודאה על החזרת נשמתו, כמבואר בזוהר [ח"ג קיט א] האי מאן דיהיב פקדון לחבירו והוא חייב לו, הלא תופס הפקדון בשביל החוב, ואנו מפקידין כל לילה הנשמות בידו, ומחזירן לנו בכל יום, ואינו תופסן בשביל מה שאנו חייבים לו בעו"ה רוב החובות, ולכך אמר בזוהר, שיש ללמוד הימנו שאין לתפוס פקדון חבירו אפי' הוא חייב לו חוב, ומאן דתפס לית ביה הימנותא קדישא, ולכך אנו צריכים להודות ולשבח.
==========
כעת אעבור לתיאור הדברים פחות או יותר, כפי ששמענו מפיו אין ספור פעמים.
לבסוף הוא שוכנע לנסוע, התברר כי ניתן להגיע למירון עם הרכבת וללא הזמנה מראש, הוא הצטרף לקבוצת בחורים שנסעה. הם הגיעו לחיים ולשלום, הצטופפו עם העולים בדרך 'מהדרין' טעמו משהו, והמשיכו עם הזרם לתוככי הציון, הצליחו אפילו להתפלל מעט בתוכו, פנו אל אחורי הציון – חלקת רבי אלעזר בן רשב"י, ומשם פנו אל הכניסה של רחבת תולדות אהרן מלמעלה, והצטרפו אל השמחה הגדולה. בשלב זה קבוצת הבחורים התחלקה, בחור אחד מצא את אביו ועוד כיוצא בזה, בני נשאר עם בחור אחד מהשיעור שלו לאורך כל המסלול. הם לא מצאו מקום על הטריבונות אפילו לא בדוחק, ולכן עמדו בתוך הקהל הרב המצטופף. היו רגעים מרגשים מאוד של תפילה ותשובה, קבלת עול מלכות שמים בעוצמה ובדביקות, ניגוני התעוררות מרטיטים וכו', ולאחר מכן השמחה וההתלהבות הרבה, חויה אדירה.
הם לא העלו בדעתם לצאת משם, לפתע פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת הם חשים בלחץ אדיר שדחף אותם לכיוון אותה יציאה, הוא וחבירו בצמוד אליו נדחסו עם הזרם שהלך וגבר ובאיזה שלב חשו שכבר אינם דורכים על הקרקע אלא צפים עם כולם.
כך הם טולטלו לאורך כל היציאה והירידה במדרון המעבר הצר, כאשר הם הגיעו למדדרגות אז התחילה הנפילה הנוראה. בני וחבירו היו מהשורות הראשונות ממש שנפלו, מתחת לבני היו רק שנים (שיצאו שלמים ב"ה), בני בנפילתו תפס תנוחה טובה כאשר על פניו וצוארו והנשימה והחזה וכו' לא היה לחץ במשך כל אותם דקות ארוכות שנדמו לנצח. גם הנוכחות הצמודה של החבר חיזקה אותו מאוד ונסכה בו חוזק.
הלחץ היה איום ונורא. כל העת נשמעו קולות וגניחות של 'אני נחנק', אני רוצה לנשום, תזוז לי מן היד וכו', דברים נוראים. ב"ה, בני באותם רגעים לא אחז לגמרי את משמעות האירוע ומימדי הענין, כאשר נודע לו הוא כבר היה מבחוץ. למעשה, הוא לא שמע שום וידוי או שמע ישראל, רק נשימות חנוקות ומאמצי הישרדות עילאיים, זעקות אימה ופחד נוראי.
בני והסמוכים לו הגישו ידים, שוטרים הגיעו למקום לפני כוחות ההצלה, וחילצו את מי שעלה בידם. את בני הם חילצו די בקלות, בנסיון שני. לאחר מכן את חבירו. הוא יצא בלי נעליים ובלי כיפה וכובע, מיד לאחר מכן מצא את כובעו מעוך והשתמש בו גם ככיפה. הוא ראה כיצד מכסים אנשים בנייר כסף וכו' ממש לצידו כשיצא מן ההפיכה, אך בשעת מעשה לא קלט את האירוע.
בדרך לא דרך הוא הגיע לישיבה, עם טרמפ מיהודים רחמנים, שם התאושש התפלל והתקשר הביתה, ובשעה אחת וחצי בצהרים הגיע הביתה.
במהלך השבת שמענו שוב ושוב את התיאורים, ידידים שמבינים בתחום יעצו לנו לדובב אותו כמה שיותר, וכך שוחחנו על האירוע הזה במשך כל השבת ממש, שוב ושוב. הוא בירך 'הגומל' בשם ומלכות בבית הכנסת והיתה התרגשות גדולה.
הוא נשאר בבית להתאוששות ולהתארגנות אמש, ועם ערב שב לישיבה, ב"ה.
אנחנו מקוים ומתפללים ללא הרף, שכשם שיצא שלם, בחסדיו העצומים והאינסופיים ובנסים גדולים בלי פגע ואפילו שריטה קלה בגופו, כך יצא שלם בנפשו, ירחמנו ד', יאיר ויזרח ויעשה חיל, וישמש לו הדבר כמנוף לצמיחה וחיזוק.
------
כעת למעט תובנות – בעיקר ממה ששוחחנו בשבת.
א' התחושה של אליעזר בני שהכל כאן 'שמיימי', הכל היה כל כך מאורגן. יש חפ"ק כזה וארגון כזה, ואנשים בתפקיד בכל מקום, הכל בשליטה. אף אחד לא הרגיש שהוא נכנס כאן למקום סכנה או משהו כזה. והנה פתאום במקום מסוים קורה מה שקורה, ובלי שום הסברים זה מצליח להחלץ וזה לא, דווקא אנשים חסונים יותר היה קשה מאוד לחלצם. ממש אחד ליד השני, זה נגזר כך וזה נגזר כך.
"רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה" (סוכה נג, א). הרי היו לפניהם ולאחריהם וביחד אתם המוני אנשים, זה בדיוק הלך קודם וזה ניצל ברגע האחרון, וזה חולץ וזה טיפס, נורא נוראות. חיזוק עצום באמונה.
ב' מי שהיה שם חש בהמחשה הכי גדולה שהיתה אי פעם את הכתוב בקהלת (ט, יב): כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם.
בני נמשך מאוד לראות את התמונות של ההרוגים זצ"ל, ולזהות את אלו שראה רגעים לפני, זה אחד מהדברים המסעירים ביותר, אנשים שראית לפני דקה. ד' ישמור. ברגע קטון עזבתיך.
ג' תחושת השייכות. ראינו וחוינו על בשרינו עד כמה תחושת השייכות לאסון מעצימה את הנוכחות וההשפעה של האסון עלינו. מן הרגע שהפנמנו שהבן שלנו היה שם, האירוע הזה נהפך לחלק מחיינו ממש. לאו דווקא בשל העיסוק הבלתי פוסק וההתענינות של הקרובים והידידים, אלא בעיקר בשל המחשבות הנוראיות של 'כמעט ו....'.
מאותו רגע ואילך, האירוע הזה משתלט עליך ולא רק פוגש בך, זה נהפך לחלק מן ההיסטוריה האישית שלך. ומחשבה אחת של מוסר בצידה, אמנם דרגה עילאית היא שכל איש ישראל יחשב עבורינו כאח וכקרוב ממש, כבן משפחה, ודאי שיש מושג של הקרוב קרוב קודם, גם מבחינה הלכתית ובודאי מבחינה רגשית, אך בכל זאת יש לנו הרבה מה להתקדם ולעשות 'שטייגען' בכל מה שנוגע לתחושת השייכות עם 'כלל ישראל'.
ובכלל זה, כמה חוסר רגישות מגלים אנשים שממעטים בחשיבה ומדברים בלהיטות עם 'קידוש' וקוגל ומסיבת הודיה גדולה. בודאי, אין שיעור לחובת ההודאה שלנו, רק לחשוב על מה שכמעט קרה מאבד לנו את שיווי המשקל, ואעפ"כ, לאט לך.
כפי האמור, בניגוד למה שנראה בשטחיות כי בגלל נס ההצלה הפרטי של בננו, האסון בכללותו מכה בנו פחות, ההיפך הוא הנכון, טראומת האירוע היא עצומה ונוראה. השייכות לאירוע זה הסיפור בסופו של דבר.
ולכן חשוב כל כך, להתנתק מהמקום האישי, ולהתחבר עם המשפחות האבילות, מן המקום הפרטי והרגשי הכי עמוק. בשבילם זה לא עוד אסון היסטורי וטלטלה כבירה המעוררת לתשובה, בשבילם זוהי מהפיכה בחיים, ב'הלוך ילך', מה שהיה לא יהיה עוד, ד' ירפא שברם.
ובנוסף על כך, ההלם והתדהמה, כאשר היו מבין המשפחות שאפילו לא ידעו כי יקירם נמצא במקום.
ד' כשאני בוחן את התגובות של הציבור, בעיקר כשלויתי את בני נ"י במהלך היממות האחרונות, אני מגלה את הפער הגדול בתוככי הציבור בין האנשים השמים את אורחותיהם, חושבים לרגע על היוצא מפיהם, יודעים לשתוק כשצריך, להקשיב, להיעצר בחקירות ובשאלות מוגזמות, להשתתף בכנות ובהבעה סבירה של רגשות, לבין אלו שיש להם הרבה מה להשתלם בתחום.
התחום הזה, זהו תחום העומד בזכות עצמו. הוא אינו כרוך בתחומים אחרים, לא לדרגות בתורה, ביראת שמים, ואפילו – באיזה שהוא מקום – בטוב לב ומידות טובות. יש אנשים ממש טובים עם כוונות טובות שללא חשיבה מינימלית והרגלים נכונים בתחום 'בין אדם לחבירו' שוגים וטועים מאוד, וזה בולט מאוד במקרים כאלו.
אנשים רבים מדי, קרובים ורחוקים, נטפלו לשאלה הקריטית, למה הוא נסע למירון, ואם כן צריך או לא. וכי זוהי הסוגיא כעת?
ברור לי, שלפחות בתוך עמי יש מקום לחשיבה עמוקה אודות האיצטלה ה'משגיחית' המוגזמת הזאת.
יש עוד הרבה דיו בקולמוס, ואסתפק לעת עתה בתיאור חיוור וחלקי זה, שאף בכתיבתו משוקע הרבה מדם התמצית והאיברים.
מן הבחינה האישית, אין ספק שחובת ההתעוררות והתשובה כפולה ומכופלת, כי עוד רגע קט ואיננו, ואעפ"כ כמדומה שעיקר העיקרים היא חובת ההודאה וההתחזקות באמונה.
לשמוע את דבר ד' מתוך ההפיכה, קול ד' בכח, קול ד' שובר ארזים, אם אבן הוא נימוח, ולחזק את התקשורת עם ד', להשיח ולשפוך את הלב, להשריש לעומק את טובותיו, את רחמנותו, את אהבתו הגדולה.
כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו.
בשורות טובות.
נערך לאחרונה על ידי
נוטר הכרמים ב ב' מאי 03, 2021 7:34 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.
