פורסם ביתד נאמן:
הכל בתוך הראש
נקודה למחשבה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
כשהגיעו חשבונות כרטיסי האשראי לרובם ככולם של היושבים בציון, לאחר תקופת הקורונה, התברר מפירוט החשבון שלמעט אי אלו קניות דחופות ומאד נצרכות, יחד עם תשלומי 'הוראות קבע' שונות, כמעט לא רכשנו כלום. פה ושם נרשמה לה קנייה נחוצה, שהגיעה הביתה במשלוח או נרכשה בקניה מהירה מחוץ לבית, אך זהו, פחות או יותר.
ברור שישנם מוצרים וקניות רבות שלא קנינו בגלל כורח השעה והחשש לצאת החוצה, אך בכל זאת, ישנה תחושה של רבים וטובים שהסתדרנו היטב ללא הרבה קניות ומוצרים שבימים כתיקונם היינו קונים, כי "לכולם יש", כי "היה מבצע" או כי "בכל מקרה הייתי במרכז המסחרי, אז"...
הקניות בתקופת הנגיף, או יותר מדויק, אי בהלת הקניות, עצרה אותנו והוכיחה לנו כי ישנם כל כך הרבה דברים שאנו יכולים להסתדר בלעדיהם. אם כך, מדוע חלק מאיתנו מנסים להשיג אותם כעת, להשלים את 'מצבורי הקניות'?
בשעת המלחמה נע ונד ה'סבא' מקלם זי"ע, שהה בבית מט לנפול וחי בתנאים קשים. מידי פעם השיג פיסת לחם וכך חי הוא, עד לסיום המלחמה. ה'סבא' זצוק"ל כתב מכתב לבנו ותיאר לו עד כמה שש ושמח לגור באותו בית מט לנפול, בתת- תנאים, ועד כמה הרגיש ערבות ושמחה מכל פיסת לחם שהשיג, הרבה הרבה יותר משבתו בביתו המרווח והנעים, הרבה יותר מהסעודות שאכל בביתו, ארוחות משביעות וטעימות. הכיצד, תהה ה'סבא', הרגשתי טעם גן עדן בכל פיסת לחם?
והוא הסביר: "זה משום שתועלת האכילה היא להשבעת הרצון. לכן כל עוד ששולחנו של אדם ערוך לפניו, ובדעתו אשר כל מה שהיה לפניו- חייב היה להיות כן, יש לו גם מקום לטרוניות ותערומות על מה שהיה עדיין חסר לו. אבל אם אין בדעתו ובמחשבתו שיהיה לו סעודה גדולה, הרי הוא נהנה ושמח גם על דבר מועט שמצא ואוכלו. לכן בשעת מלחמה, שמחים אף בפת חריבה ויבשה".
ה'סבא מקלם' מסביר לפי רעיון זה את מאמר הגמרא (ברכות יז, ב) ש"כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". ר' חנינא בן דוסא הרגיש שכל מה שיקבל מהקב"ה, הכל הוא נדבה וחסד ושום דבר לא חייבים לו. לכן היה שבע גם ממעט חרובים, "כי אינו מצפה לשום דבר, ויכול להינות ולשבוע אף מאכילה מועטת".
כשאנחנו הולכים ל'קידושא רבה' בשבת בבוקר, אנחנו מצפים למנת קוגל אטריות ומלפפון חמוץ, הערינג וכמה עוגיות. אם יהיה גם, במפתיע, 'קוגל תפוחי אדמה', נרגיש ממש שבעים... אם נלך לחתונה של חבר מהכולל ונצפה לאכול משהו רגיל ב'בר' המקובל, ולפתע נוזמן להתיישב ולאכול רבע עוף, שניצל ותוספות, נהיה שבעים להפליא ונרגיש לא שגרתיים. אך אם נלך לחתונה של הגביר העשיר של השכונה ונקבל מנת 'בר' פשוטה, נחוש תחושת החמצה...
הוי אומר: הכל נמצא בתוך הראש שלנו.
הגאון רבי משה שוואב זצ"ל (מערכי לב ד, לו) מצטט את דברי ה'סבא' מקלם ומעיר שתופעה זו מצויה אצל בני תורה, שאף שביתם בנוי ומרוהט בפשטות, שמחים הם בכך, כי הם מבינים ומרגישים שהכל בחסד מאת ה' יתברך ואין להם רצונות גדולים שצריך להשביעם. לכן שבעים ומאושרים הם אף במיעוט.
כך בביגוד ובמזון, באירועים וחתונות, בקניות וביציאות לנופש. בעצם בכל דבר גשמי. ניתן דוגמא: שני אחים תאומים. שניהם חיתנו בן באותו הזמן. האחד חיתן באולם פשוט והרגיש מצוין, מעל ומעבר, ואילו אחיו, שחיתן באותו האולם בדיוק, הרגיש מושפל ומבוזה. מדוע? הראשון חי בסביבה בה כולם מחתנים באותו האולם. בכולל האברכים בו הוא לומד, מחתנים בשמחה באולמות פחות מפוארים. ואילו שכניו וידידיו של אחיו מחתנים באולמות הרבה יותר יוקרתיים ומפוארים. לכן הוא חש לא מסופק. רע לו שהוא לא כמו 'כולם'.
בן ישיבה הלומד בישיבה בה רוב הבחורים רוכשים כובע ב250 שקל, מרגיש שמח עד מאד כשהוריו רכשו לו כובע ב-300 שקל, ואילו אחיו, הנמצא בחברה בה לא קונים כובע בפחות מ-700 שקל, ירגיש גרוע בכובע של 500 שקל. אדם שציפה, מכל סיבה שהיא, למשהו גדול או יקר, ירגיש גרוע במשהו פחות מזה. אך חבירו, שלא ציפה לכלום, יתמוגג מתשורה/משכורת/ מתנת בר מצוה שקיבל ממישהו שלא ציפה או על משהו שלא חיכה לו.
וכשאנו חשים מאוכזבים, רעבים, חסרים או לא מסופקים, נתבונן: האם זה חסרון אמיתי, או שפשוט ציפינו למשהו אחר, כזה שיש לאחרים? האם זה באמת חסר לנו, או שאנו מרגישים חסרים בגלל שלשכנים או לחברים יש יותר?
כדאי לנו להקיף את עצמנו באנשים המסתפקים במועט. לא רק מסיבות רוחניות, אלא גם למען השקט הנפשי שלנו.
&&&&
מטבע הדברים, כמעט כל טור שבועי ב'יתד' גורר עימו תגובות של מתקשרים ומגיבים. אך לא בכל יום אני זוכה שאחד ממרביצי התורה החשובים והנודעים בארצנו מתקשר להגיב.
הטור האחרון, בו הובעה התייחסות לסגנון החתונות והשמחות הראוי, גרר תגובות לא מעטות. אחד ומיוחד מהם נודע בשערים כמרביץ תורה נודע ומפורסם, שאמר כך: "כבר בחז"ל כתוב שעם ישראל ערך סעודות גדולות בשמחות הנישואין, ומובא ששקדו ג' ימים על הכנת סעודת החתונה ו'חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה' (כתובות י, א). כששולחים הזמנות לכל הידידים והקרובים הרחוקים, יש בכך מעלה גדולה, שאנו מראים שכל אחד מהם חשוב לנו וראוי ליחס לבבי מאיתנו. כשלכל שמחת חתונה מגיעים מאות אנשים, אפילו רק כדי לאחל 'מזל טוב' ולאכול חתיכת עוגה מה'בר', יש בכך מעלה גדולה של השתתפות בשמחת הזולת. גם המזמין מראה שהוא שמח שנגיע לשמוח איתו וגם המשתתפים מראים שאכפת להם ושהם טורחים ומגיעים לשמוח בשמחתו, אפילו לכמה דקות. הכרתם אולי את רבי סימוניק זצ"ל?"...
"כן", הופתעתי, "הייתי תלמיד קרוב שלו"....
"אם כך, שתדע לך שהגרש"מ דיסקין זצ"ל היה מזמין עשרות עשרות ידידים לכל אירוסין של בניו ובנותיו, אולי אפילו מאות מוזמנים. לא ישבו ואכלו שם הרבה, אבל כולם הגיעו בכזאת התלהבות, בשמחה על שר' סימוניק עצמו מזמין אותם לשמוח איתו... האוכל לא היה בכלל הנושא, אלא התחושה ששמחים לשמוח איתו"....
"הבעיה היא לא בריבוי המוזמנים", אמר מרביץ התורה שליט"א, "אלא שמוציאים כמויות של כסף על פאר והדר מיותר, אלפי שקלים מיותרים על סידורי פרחים ומנות ומזכרות מיוחדות ובגדים יוקרתיים לכל המשפחה, בסכומים שרק עולים משמחה לשמחה. עיצובים מיותרים, בגדים מיותרים לערב אחד ועוד כהנה. רק בגלל שהאחרים כך קונים, וחבל. הנושא הוא לשמוח במה שיש ולא לקנות מה שאין ולהתגלגל לאחר מכן עם חובות, רק בגלל שכך מקובל בין אנשי ה'עולם הזה'".
צריך לשנות דפוסי חשיבה. אם אבא יילמד פחות שעות, בכמות ובאיכות, בגלל שקנינו משהו מיותר, אז השמחה אינה שלמה. אנו, כבני תורה, חייבים להפנים מה עיקר ומה מאד טפל.