ר' יושעה בפזמונים כותב שתלמידי הגר"א באו להכין את האתחלתא של שנת ת"ר, שכאמור הגר"א מדבר עליה מפורש ביהל אור פרשת תרומה שהיא בחי' עטרת היסוד. ושעל הבחי' הזו כותב בספד"צ שאז מתחיל עידן משיח בן יוסף כשהיא עדיין מכוסה בערלה.
viewtopic.php?f=51&t=46278&p=553261&hilit=%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%94#p553261אריה מורגנשטרן כותב: בשנת ת"ר כונסה בלונדון ועידה בה דנו המעצמות על גורלה של ארץ ישראל. על הפרק עמדו שתי הצעות שעתידות היו לסכן את המשך שיבת היהודים לארץ. ההצעה הראשונה גרסה את הפיכתן של ארץ ישראל וירושלים לאזור בינלאומי בהשפעה נוצרית קתולית רח"ל. ההצעה השנייה היתה להשאיר את שלטונו של מוחמד עלי על הארץ, ובכך להביא להקמתה של מדינה חדשה שהיסוד האתני המוביל בה יהיה הערבים.
אולם הבריטים, שהתרשמו מעדויות אנשיהם על הנהירה היהודית לארץ ישראל, לחצו לקבלתה של האפשרות השלישית, שהיתה בעלת משמעות קריטית להמשך התפתחותו של היישוב היהודי הקטן: החזרתה של ארץ ישראל לשלטונו של השולטן התורכי, כשהוא מוחלש ונתון לחסות בריטניה, מכאן ואילך גדלה מעורבותה של מעצמה אירופית זו בחיי הארץ, והקונסולים שלה, שנהנו ממעמד גבוה בעיני התורכים, הפכו להיות מגֵניהם של יהודי הארץ, דבר שאפשר את המשך התפתחותו המהירה של היישוב היהודי. הצהרת בלפור, שניתנה קרוב לשמונים שנה מאוחר יותר, היתה פריים הבשל של המדיניות הבריטית והלכי רוח שרווחו בבריטניה עשרות שנים קודם לכן.
הנה ציטוט מחוברת שערך ר' שלמה בניזרי בהם הוא מביא מקורות קדומים.
- בניזרי.JPG (91.11 KiB) נצפה 14216 פעמים
לפי זה רואים שהדברים התקיימו בחוש, עלייתם והתעקשותם של תלמידי הגר"א ועוד להתאחז בארץ אכן גרמה להחלטת מלכי ארץ בדיוק בשנת ת"ר לעזור ולתת תנאים נוחים ליהודים להתיישב בה ולנהור אליה, ולהכיר שארץ ישראל שייכת לעם ה'. כך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא.
עד כמה שידי מגעת רואים שר' יושעה ריבלין בתמיכתו הנדיבה של משה מונטיפיורי, אכן החל שוב לפעול למטרות גאולויות בבנין הישוב משנת תרי"ז. וכותב מספר פעמים שרואים שיעודי הנביאים מתחילים להתגשם. וכותב על בנין החורבות והנהרסות, והפרחת השממות, וכותב שנמצאים באמצע תהליך של העני ורוכב על חמור "גאולה בדרך טבעית":
ואם לא נזכה אז כעל חמור נרכב אל מטרת הגאולה, וירבו מעצורים על כל צעד ושעל, על כל גבול וחוף, ובכל זאת עלינו גם אז להתרחק בכל האפשר מן היאוש, כי"על החמור הזה רכב גם אברהם אבינו" בדרכי חייו וינוסה בעשר נסיונות ועמד בם והוא "החמור אשר עליו רכב משה" בלכתו להוציא את בני ישראל ממצרים, וירגיש מעצורים ומכשולים רבים ויצא בשלום, ומעשה אבות סימן לבנים. ועל החמור הזה עתיד לרכוב גם משיח צדקנו וגואלנו. וזאת היא גם מטרת תוכחת החוזה. אחרי "אשר אותי שכחה" לכן לא תהיה הגאולה נסיית כמו על "ענני שמיא", כי אם טבעית "עני רוכב על החמור", והנה אנכי מפתיה והולכתיה למקום מדבר שממה וציה, מקום לא עבר בו אדם, המלא אבני נגף וצורי מכשול, ונתתי לה כרמיה משם, ודרך עמק עכור תובל לפתח תקוה, ובכל זה אל יפול לבה עליה, כי תענה שם כימי נעוריה, כימי היותה בנעוריה בימי אביה אברהם, וכיום עלותה מארץ מצרים על ידי משה אשר על חמור כזה רכב גם הוא. כן הוא הישוב הנוכחי הנאדרי בקדש, לא רפדו שושנים על הליכותינו עד הגיענו עד הלום.
דרכנו היה מלא חזק, רגלינו נגפו על הררי נשף, ונפשנו כלתה כל רגע, עת צעיף אפל פרוש היה על פני ארץ הקדושה, ציה גם חום שררו בכל מקום, צרות רבות ורעות אפפונו מכל צד, מבית ומחוץ, ומכלם ב"ה יצאנו בשלום, ועתה הביטו נא ונהרתם על מעשה בני ירושלים הנתונים לשמצה, לנרפים, להוזים, לגויות מתות, הביטו נא על המושבות והפרורים אשר כוננו ידיהם בלי קשקש בזוג המקשקש. ראו נא אלפי בתים הוקמו לתלפיות, כמה בתי חסד נתיסדו, מפעלים טובים כוננו, התאמצנו בכל כחנו להרים את עיר קדשנו משאת נפשנו מערמות עפרה, להקימה לתחיה, ואתה גם את דגל התורה.
אך גם ר' משה מגיד הפיח לפי ר' יושעה רוח חיים בישוב, ופעל להשלמת בניין החורבה, ובמכתביו אכן מוצאים ביטויים של דרישת ציון ובנינה, אך לא מוזכרים בהם מפורשות המילים "אתחלתא דגאולה" וכדו'.
"לו חכמה ישכילו כל אחינו בני ישראל אשרי העם שככה לו אשר גם בזמן חרבן בית מקדשינו הגדיל ה' לעשות עימנו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו, כאשר בעיר אלוקינו נמצאים מבני העמים מכל אומה ולשון ועיניהם רואות ביושבי נטעים אחינו בני ישראל המון שעשועים, כי עתה הרחיב ה' לנו בארץ לכבוד ולתפארה, בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בימי קדם לא זכינו לזה, רק חדשים מקרוב הקים ה' לנו, וכבוד התורה הולך ואור על עדת קדשו. עדות לכל באי עולם כי ה' מגיננו והן הן גבורותיו.
קול נחלת יעקב ושארית ישראל, כה אמרו אחיכם היושבים בהר ציון שומרי משמרת הקודש זכרו תורת משה. ושם נאמר: ארץ אשר ה"א דורש אותה וכו' מכאן דבעי דרישה ומה גם באהבת ציון וחיבת ירושלים הלא תדעו הלא תבינו את השבועה האמורה אם אשכחך ירושלים וכו', ומה ראו על ככה להפוך בה ולהפוך בה דכולה בה. כי ציון ראש עפרות תבל משם יצא לעולם אורה וכי מציון תצא תורה, ומי כעמך ישראל מייחלי להשיב ציון תפארת ותהילה.
ר' יושעה לא פעל כאדם פרטי הוא היה ראש כלל הפרושים ויד ימינו של ר' שמואל מסלנט, שאף הוא היה מעורב מאוד בבנין השכונות כפי שהובא לעיל. הרב מאיר אוירבך היה היוזם של הישוב החקלאי ביריחו שלא הצליח שנקראה בשם פתח תקוה, ואחרי כן המהרי"ל דיסקין היה ממיסדי המושבה פתח תקוה.
אני מציע לקרוא בעיון את חוברות מאה שערים, וחוברת יסוד פתח תקוה, שם נכתבה האידאולוגיה של רבני ירושלים ור' יושעה בבנין הישוב.