הפשט מניח שהתורה דיברה כלשון בני אדם, ויש לפרש אותה בדרכים שבהן נוהגים לפרש לשון בני האדם, הווי אומר, לפי כללי הדקדוק והלשון, בהתחשב בהקשר הטקסטואלי, וכן במסגרת הסבירות של ההיגיון האנושי, של המקובל בחברה ושל חוקיות הטבע.
דרך זו של לימוד התורה שונה אפוא עקרונית מן הדרך שהייתה מקובלת בדורות שלפנינו. והבדל זה מתבטא בעיקר בשיטת יישוב הסתירות שבתורה. שהרי "שני כתובים המכחישים זה את זה" היו ידועים בכל הדורות, והסתירות שביניהם לא נתגלו בדורנו. אך לשעבר לא היו מעלים על הדעת, שתורה שניתנה מרועה אחד - והמדברת אפוא בלשון בן אדם אחד - תאמר דברים הסותרים זה את זה באמת. לפיכך היה זה תפקידו של כל פרשן לבטל את הסתירות כמיטב יכולתו; היה עליו להוכיח, שהסתירה איננה אלא סתירה שלכאורה, והפסוקים רק נראים כאילו מכחישים זה את זה. ואילו היום ככל שהסתירות גדולות יותר ובלתי ניתנות ליישוב - כן גדול העושר העולה מביניהן.
בעולם לומדי התנ"ך של היום זוכה תורתו של הרב ברויאר לפופולאריות רבה. הרב ברויאר קיבל במוצהר את המתודה הביקורתית ואת הבחנותיה, וביקש לנתק, באמצעות תיאוריה אחרת – גם לה כמובן נמצא ביסוס בציטוטים מתחומים אחרים, בעיקרם קבליים – את הקשר בין הממצא לבין התיאוריות ההיסטוריות שנבנו עליו. הרב ברויאר עצמו התעקש לא להסיק שום מסקנה היסטורית מכל סוג שהוא, כנגד כמה מתלמידיו שלו עצמו. מראית העין של התיאוריה הזו, שמשתמשת כביכול בכלי המחקר עצמו כדי לקדם את לימוד התורה, ובכך מסירה את האיום מעיקרו, קסמה להרבה תלמידים. אבל לא רבים שמו לב לכמה תוצאות, ובראשן האמירה שלימוד התורה המסורתי והמקובל עד היום כבר איננו מספק, כבר איננו מכוון לאמיתה של תורה. אמירה זו עצמה יש בה כדי להדיר שינה מעיני המאמין, האמון על בניית עולמו על מורשת הדורות.
לפי גישה זו חוקי התורה הם דינמיים, ומתרחשות בהם תמורות לאור שינויים במציאות. אף שהתורה היא דבר האל, היא ניתנה לבני האדם, ולפיכך היא מתייחסת אל המציאות שבה נתון עם ישראל בעת נתינתה ומתאימה את עצמה לתמורות הזמן.
כלומר שמבחינת הרעיון הבסיסי יש צדק בטענת הצדוקים. הצורה האידיאלית ליצור את המערכת של חג השבועות היא כאשר הספירה מתחילה ביום ראשון, והיום השביעי בכל שבוע הוא שבת, כמו שמיטה כו'. אלא שהתורה קבעה, מכמה טעמים שנזכרו שם בגמרא, שעדיף יותר ששבועות הספירה יספרו בתאריך קבוע, ממחרת יום טוב ראשון של פסח מראשית הקציר.
וזה מה שהשיב רבי יוחנן בן זכאי לאותו זקן בייתוסי: 'כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה. הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת'. זאת אומרת שהצורה האידיאלית היא אמנם 'תמימות', כשהשבוע מסתיים ביום השבת, אולם לא רצתה התורה לכפוף את סדר הספירה לימי השבוע, ולכן לפעמים אין הם תמימות, בשל שיקולים שונים.
למה ניתנה תורה בסדר כזה, שפשוטה נלמדת הפך מדרישתה
שביאור ע"פ פשש"מ נכון ועומד על דברך הפשט, אע"פ שדרשו חז"ל את הפסוק באופן אחר. דתורה נלמדת בפשט ונדרשת בדרש. ואף אם אין אנו מוצאים הסבר מדוע דרשו חכמינו דרישתם, עדיין עסק הפשט חולק לו מקום לעצמו. וכפי שמצינו ראשונים רבים שעסקו בתורה הפשט ולא הרגישו צורך לבאר וליישב הדרש לפשט, אפילו כשהם סותרים זא"ז.
חזינן שיש מצוה לספור בשלש צורות: א. 'שבתות'. ב. 'שבועות'. ג. 'ימים'. ומה שאביי אומר במסכת מנחות – 'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי' – משום שחכמים הפקיעו את מצוה 'למימני שבתות' בדרשתם.
אבל חג השבועות לא מוזכר במקרא שנוהג במדבר כו'. ואכן זה דבר מתבקש, שאם המקרא לא מזכיר את החלק הרוחני וההיסטורי של שבועות אלא רק את הפן החקלאי, אזי גם מובן מדוע לא מוזכר בכתובים שחגגו את שבועות במדבר.
וכל הקורא בתורה כמו שצריך כו' ישכיל להבין ששבועות צופן בתוכו עוד דבר.
ושור ושה שרוע וקלוט נדבר תעשה אתו ולנדר לא ירצה'. מקרא זה התפרש במסורת חז"ל בדרך הדרש ולא בדרך הפשט. פשוטו של מקרא הוא ששרוע וקלוט הינם מומים קלים, ולפיכך כשרים לנדבת שלמים ופסולים רק לנדר. מדרש חז"ל הוא ששרוע וקלוט הינם ככל המומים, ופסוקנו מתפרש שמותר להקדישם לבדק הבית [נדבה] ואסור להקדישם למזבח [נדר]. מדוע פשוטו של מקרא נכתב בצורה מטעה? במאמרנו בקובץ הקודם הראנו כי לעיתים המקרא מתפרש כפשוטו לשעתו וכמדרשו לדורות כו'. תמיהתנו יכולה להתיישב על פי הדרך הנזכרת: בדור המדבר היה מעין חיוב להקריב קרבנות נדבה, בכך שנאסר לשחוט בהמה לבשר תאוה. לפיכך לא החמירה התורה בדיני הנדבה והתירה להקריב שרוע וקלוט לנדבת שלמים. מה שאין כן לדורות אין כופים את האדם לנדוב קרבנות, ולפיכך אם בחר לנדוב צריך הוא להקדיש דווקא מן המובחר ולא שרוע וקלוט.
אם כן, מה מקומה של מצוות תרומת הדשן לדורות?
אפשר כי חז"ל הבינו מסברא שלא יתכן שתתבטל לגמרי מצווה מן התורה. לכן עושים כעין 'זכר לדבר' ומקיימים במצוות תרומת הדשן את השלב הראשון של פינוי הדשן. מכיוון שמדובר רק ב'זכר' אין עושים זאת בכל הדשן אלא במעט דשן בלבד.
אם נקבל את שיטת הבחינות יהיה בידינו פתרון פשוט לפסוקנו – חומש בראשית נחלק לשני רבדים, רובד אחד כולל את הנבואות שנאמרו בשם הוי"ה ורובד שני כולל את הנבואות שנאמרו בשם א-ל ש-די. פרשתנו הינה המשך לרובד השני, וברובד זה אכן נגלה שם הוי"ה רק למשה ולא לאבות.
ברי שפירוש של שיטת הבחינות לפסוקנו הינו חידוש מפליג
כל הבעייתיות של פרשנות המקרא על פי פשוטו גלומה בהגדרה זו: תורה שנאמרה מפי ה' - אך מתבארת כאילו נאמרה מפי אדם. דרושה אמונה גדולה כדי לעמוד בסתירה זו: להאמין בתורה משמים - ולפרש אותה כאילו נאמרה מפי אדם. ועל פי זה יש להבין את החשדנות - הגובלת כמעט בעוינות - שחוגים רחבים היו נוהגים תמיד ביחס לפשוטו של מקרא. אולי בצדק חששו: תורה המדברת בלשון אדם הרי היא נקראת ונשמעת כתורת אדם; וכדרך שהיא נשמעת, כן עלולה היא להיות נתפסת: לא כתורת ה' המדברת בלשון אדם - אלא כתורת אדם המדברת בלשון אדם.
לא לי לריב את ריבו של הרב מצגר,תוכן כתב:אחרי שהאריך שם שמצות תרומת הדשן השתנה משעה לדורות הוא כותב כך:
אם כן, מה מקומה של מצוות תרומת הדשן לדורות?
אפשר כי חז"ל הבינו מסברא שלא יתכן שתתבטל לגמרי מצווה מן התורה. לכן עושים כעין 'זכר לדבר' ומקיימים במצוות תרומת הדשן את השלב הראשון של פינוי הדשן. מכיוון שמדובר רק ב'זכר' אין עושים זאת בכל הדשן אלא במעט דשן בלבד.
שומו שמים על דברי אפיקורסרות כאלו! לדבריו, מצות תרומת הדשן היא המצאה של חז"ל, ולא התקבלה בסיני? איך לא רעדה ידו כשהקליד דברי בלע כאלו, ואיך העיזו העורכים לפרסם דברי כפירה שכאלו?
אבק פורח כתב:לא לי לריב את ריבו של הרב מצגר,תוכן כתב:אחרי שהאריך שם שמצות תרומת הדשן השתנה משעה לדורות הוא כותב כך:
אם כן, מה מקומה של מצוות תרומת הדשן לדורות?
אפשר כי חז"ל הבינו מסברא שלא יתכן שתתבטל לגמרי מצווה מן התורה. לכן עושים כעין 'זכר לדבר' ומקיימים במצוות תרומת הדשן את השלב הראשון של פינוי הדשן. מכיוון שמדובר רק ב'זכר' אין עושים זאת בכל הדשן אלא במעט דשן בלבד.
שומו שמים על דברי אפיקורסרות כאלו! לדבריו, מצות תרומת הדשן היא המצאה של חז"ל, ולא התקבלה בסיני? איך לא רעדה ידו כשהקליד דברי בלע כאלו, ואיך העיזו העורכים לפרסם דברי כפירה שכאלו?
אבל מי אמר ש"חז"ל הבינו מסברא" זו המצאה של חז"ל ולא מסיני?
סברא דאורייתא היא.
תוכן כתב:הייתי אמור לכתוב מאמר תגובה בתשלום על מאמרו של ר' חנוך רוזנברג על פשוטו של מקרא. אחרי שכתבתי את המאמר בקשתי מהעורך שישלח את זה לר' חנוך, כדי לקבל תגובתו. העורך חזר אלי ואמר שר' חנוך לא ראה את המאמר בעין יפה, ועל כן משכתי ידי ולא הדפסתי אותו תוך ויתור על התשלום המגיע לי.
תוכן כתב:אם עד לימינו פשוטו של מקרא כלל אך ורק הפירוש המילולי של המקרא שלא כדרך חז"ל, באו חכמי פשש"מ וחידשו שכל חידוש רעיוני שהוא, המנותק מחז"ל והמתאים למה שנראה להם טבעי ומתבקש, גם הוא נכלל במה שנקרא פשוטו של מקרא, וגם לפרשנות זו זכות קיום בפני עצמה. וכן כתב הרב חנוך רוזנברג:הפשט מניח שהתורה דיברה כלשון בני אדם, ויש לפרש אותה בדרכים שבהן נוהגים לפרש לשון בני האדם, הווי אומר, לפי כללי הדקדוק והלשון, בהתחשב בהקשר הטקסטואלי, וכן במסגרת הסבירות של ההיגיון האנושי, של המקובל בחברה ושל חוקיות הטבע.
ברצוני להציע גישה אחרת, שאינה טוענת לפער עקרוני בין הפשט והמדרש, אלא רואה ביחס ביניהם רצף לימודי – המדרש מייצג את יעדו של מסע פרשני שתחילתו בפשוטו של מקרא. לשון אחר: אין ספק שהרובד הראשוני, הבסיסי והמוכרח הוא "פשוטו של מקרא". עם זאת, לימוד מעמיק, רגיש ומדויק יותר, מלווה במבט רחב המכיר ביחס שבין רכיבים שונים באותה פרשה ובין פרשה אחת לפרשיות אחרות, המשגיח בביטויים ייחודיים ובאסוציאציות נלוות, ומחפש משמעויות נוספות על הפשט הפשוט, מוביל את הלומד לעולמו של המדרש. בסופו של דבר אנו מגלים כי הפשט והמדרש הם שני רבדים של המקרא המתקיימים זה לצד זה. לפי דרך זו, נכון יהיה לומר כי "הפשט והדרש אינם ניגודים המובחנים זה מזה בבהירות גמורה, אלא הם שני קצוות של רצף אחד."
ח. רוזנברג כתב:המאמר והערותיי עליו עודנו שמור אצלי, ובבוא היום בעז"ה אולי אשתמש בו כדי להראות את מידת היושר של כותבו.
אבק פורח כתב:לא לי לריב את ריבו של הרב מצגר,תוכן כתב:אחרי שהאריך שם שמצות תרומת הדשן השתנה משעה לדורות הוא כותב כך:
אם כן, מה מקומה של מצוות תרומת הדשן לדורות?
אפשר כי חז"ל הבינו מסברא שלא יתכן שתתבטל לגמרי מצווה מן התורה. לכן עושים כעין 'זכר לדבר' ומקיימים במצוות תרומת הדשן את השלב הראשון של פינוי הדשן. מכיוון שמדובר רק ב'זכר' אין עושים זאת בכל הדשן אלא במעט דשן בלבד.
שומו שמים על דברי אפיקורסרות כאלו! לדבריו, מצות תרומת הדשן היא המצאה של חז"ל, ולא התקבלה בסיני? איך לא רעדה ידו כשהקליד דברי בלע כאלו, ואיך העיזו העורכים לפרסם דברי כפירה שכאלו?
אבל מי אמר ש"חז"ל הבינו מסברא" זו המצאה של חז"ל ולא מסיני?
סברא דאורייתא היא.
גימפעל כתב:ח. רוזנברג כתב:המאמר והערותיי עליו עודנו שמור אצלי, ובבוא היום בעז"ה אולי אשתמש בו כדי להראות את מידת היושר של כותבו.
אם שניכם מסכימים לפרסום של המאמר והתגובה, אז למה אתם מונעים בר.
דרומי כתב:תוכן כתב 'מיעוט קטן וחשוב מחכמי הצרפתים'.
ברור שהרמב"ן שחי קרוב לחכמי צרפת בזמן ובמקום הוא ממשיך של חכמי צרפת בענין זה ואין בדבריו של תוכן אלא אי דיוק קל.
ח. רוזנברג כתב:לא אתייחס כמובן ל"תוכן", ולא אדון עימו בשום נושא.
גם לטענותיו על מאמרים ואישים כאלו ואחרים לא אתייחס, מפני שאין הדבר נוגע לי. חלק מהמותקפים כאן הם מכריי וחלק לא, ואאחל להם מעומק הלב שה' יציל אותם מטיפוסים למיניהם שמתעלקים ומחפשים מומים וממנים עצמם לאינקווזיטורים. ה' ירחם גם על הטיפוסים הנ"ל וירפאם מחוליים בב"א.
רק אתייחס למה שנכתב בנוגע אלי, אחרי הצהרה נוספת שאני לא מגיב כלל ל"תוכן" שאין לי עימו שום שיג ושיח, אלא לציבור התמים שקורא את דבריו הצדקניים ומסתפק אולי עומד מאחורי הדברים אדם ישר.תוכן כתב:הייתי אמור לכתוב מאמר תגובה בתשלום על מאמרו של ר' חנוך רוזנברג על פשוטו של מקרא. אחרי שכתבתי את המאמר בקשתי מהעורך שישלח את זה לר' חנוך, כדי לקבל תגובתו. העורך חזר אלי ואמר שר' חנוך לא ראה את המאמר בעין יפה, ועל כן משכתי ידי ולא הדפסתי אותו תוך ויתור על התשלום המגיע לי.
זה לא ש"לא ראיתי את המאמר בעין יפה", אלא הוכחתי לעורך שהתגובה שכתב "תוכן" מיוסדת על ציטוטים חלקיים והוצאה של משפטים מהקשרם, תוך מגמה לבקר ולפסול ולא מתוך מגמה של חתירה לאמת.
המאמר והערותיי עליו עודנו שמור אצלי, ובבוא היום בעז"ה אולי אשתמש בו כדי להראות את מידת היושר של כותבו.תוכן כתב:אם עד לימינו פשוטו של מקרא כלל אך ורק הפירוש המילולי של המקרא שלא כדרך חז"ל, באו חכמי פשש"מ וחידשו שכל חידוש רעיוני שהוא, המנותק מחז"ל והמתאים למה שנראה להם טבעי ומתבקש, גם הוא נכלל במה שנקרא פשוטו של מקרא, וגם לפרשנות זו זכות קיום בפני עצמה. וכן כתב הרב חנוך רוזנברג:הפשט מניח שהתורה דיברה כלשון בני אדם, ויש לפרש אותה בדרכים שבהן נוהגים לפרש לשון בני האדם, הווי אומר, לפי כללי הדקדוק והלשון, בהתחשב בהקשר הטקסטואלי, וכן במסגרת הסבירות של ההיגיון האנושי, של המקובל בחברה ושל חוקיות הטבע.
א. כנגלה לעיני כל קורא שאיננו משוחד, אין שום קשר, ולו מקרי לחלוטין, בין ה"חידוש" שייחס "תוכן" ל"חכמי פפש"מ" שאיני מכירם, ובין הציטוט שהביא ממאמרי. היכן התייחסתי ל"חידוש רעיוני" - אין לי מושג ובטוחני שגם ל"תוכן" אין מושג כזה, שהרי מעולם לא התייחסתי לנושא. מדובר ב"העתק-הדבק" שעשה "תוכן" בבלי דעת.
ב. הציטוט הזה ממאמרי איננו ציטוט שלי, אלא מובאה שהבאתי מא' טויטו. אדם ישר היה מתייחס לכך שבהמשך המאמר הבהרתי שעמדתי האישית שונה במעט, והדבר משנה את כל ההתייחסות, וכך כתבתי שם כנגלה לעין כל קורא (מלבד מי שכל מגמתו להשמיץ ולהרוס)ברצוני להציע גישה אחרת, שאינה טוענת לפער עקרוני בין הפשט והמדרש, אלא רואה ביחס ביניהם רצף לימודי – המדרש מייצג את יעדו של מסע פרשני שתחילתו בפשוטו של מקרא. לשון אחר: אין ספק שהרובד הראשוני, הבסיסי והמוכרח הוא "פשוטו של מקרא". עם זאת, לימוד מעמיק, רגיש ומדויק יותר, מלווה במבט רחב המכיר ביחס שבין רכיבים שונים באותה פרשה ובין פרשה אחת לפרשיות אחרות, המשגיח בביטויים ייחודיים ובאסוציאציות נלוות, ומחפש משמעויות נוספות על הפשט הפשוט, מוביל את הלומד לעולמו של המדרש. בסופו של דבר אנו מגלים כי הפשט והמדרש הם שני רבדים של המקרא המתקיימים זה לצד זה. לפי דרך זו, נכון יהיה לומר כי "הפשט והדרש אינם ניגודים המובחנים זה מזה בבהירות גמורה, אלא הם שני קצוות של רצף אחד."
את זה כמובן "תוכן" לא יצטט, כי זה הורס לו את את השיימינג העקבי שהוא עושה לקבוצה שהוא לא אוהב (שבמקרה מוחלט, הוא נזרק בבושת פנים מפורום שיש לו קשר כלשהו של קרבת דעות לחלק מהאנשים המיוחסים לקבוצה זו. מעניין, מרתק).
ועוד שתי הערות.
1. איך עושים "הכתרות גדולי הדור"?
2. למה חגי משגב מוגדר כ"כופר"? (לא חקרתיו על כל דעותיו, אבל מה שקראתי ושמעתי עד כה, לא היה ניתן להאשים בכפירה).
אפרקסתא דעניא כתב:השבת נתקלתי באחד הדברים המשונים של בעלי פשש"מ. כידוע, חז"ל ביארו את המילה "פתורה", בפסוק "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה", מלשון שולחן, שבלעם היה כשולחני המשרת את כולם. לעומת זאת, כותב אותו אחד מחבורת פשש"מ, שלפי פשוטו של מקרא 'פתורה' זה שם מקום.
מאוד מכעיס שהוא לא מנסה לשלב את שני הפשטים, ולבאר את הפשט ע"פ חז"ל.
שפרשנות התורה שבעל פה היא העיקר ופשוטו של מקרא הוא הטפל לה
דרומי כתב:כפי שציטטת את הדברים אין בהם כל פלא, שכן כך ממש כתוב ברש"י (שמביא את שני הפירושים).
אפרקסתא דעניא כתב:כן, אבל הרי לימדנו הרב פותח האשכולשפרשנות התורה שבעל פה היא העיקר ופשוטו של מקרא הוא הטפל לה
ואילו מדבריו של אותו פרשן ממש לא נראה כך.
החידוש הראשון (של חבורת פשש"מ) הוא, שלא עוד שפרשנות התורה שבעל פה היא העיקר ופשוטו של מקרא הוא הטפל לה, אלא שניהם מעלה אחת להם שוה בשוה, ופשוטו של מקרא מבטא הפשט בעוד שדרשת חז"ל אינה אלא הדרש.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 371 אורחים