ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה מאי ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת נשיתי טובה אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים:
זיל בתר רובא כתב:שמעתי מאוחרי הפרגוד שהגרל"מ שש ושמח בשמים. אחרי שהרב תוכן הכנס את רבא להיכלו והושיבו עמו על השולחן.
זיל בתר רובא כתב:שמעתי מאוחרי הפרגוד שהגרל"מ שש ושמח בשמים. אחרי שהרב תוכן הכנס את רבא להיכלו והושיבו עמו על השולחן.
עזריאל ברגר כתב:שבת כה,ב:ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה מאי ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת נשיתי טובה אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים:
אוצר החכמה כתב:קודם כל הקושיה שלך מהגמרא ביבמות. הסברת פשט שלך בגמרא, וממנו דחית. את מי? את רבא!. הפשט הפשוט בגמרא הוא לגמרי אחרת וכי אפשר לאדם שיגור בשני עולמים הלא כשהוא בעולם הזה הוא בעולם הזה וכשהוא בעולם הבא הוא בעולם הבא כלומר בכל פעם הוא רק בעולם אחד. והתירוץ הוא שיש מצב שהוא בעולם הבא ועדיין קשור לעולם הזה כששפתותיו דובבות בקבר. כך שכשל עזור ונפל עוזר ואין שום ראיה נגד רבא.
אח"כ ראיתי שאתה גם הבנת שזה תירוץ הגמרא כמו שהבאת בעצמך מדברי התוספות וא"כ איני מבין מה עלה בדעתך לפרש את קושיית הגמרא נגד רבא ולא כפשוטו שזה גופא היה שאלת הגמרא איך הדבר יתכן וכמו שמשמע מלשון התוספות.
אוצר החכמה כתב:גם הדבר השני שעשית לא מתקבל על דעתי. אי אפשר שאנחנו נאמר סוגיין דעלמא דלא כרבא מזה שלא מצינו בתנאים ואמוראים שאומרים כן. זה פשוט נוגד את כל כללי הלימוד. (אולי הגאונים או הרי"ף יכולים לומר דבר כזה). וזה שאתה טוען שיש משניות מפורשות נגד רבא זה עוד יותר פלא. אטו רבא לא ידע את המשנה. הגמרא כמובן יכולה לסתור את דברי רבא מהמשנה אבל שאנחנו נאמר דעתו של רבא נסתרת ממשנה איפה נשמע כדבר הזה?
אוצר החכמה כתב:לענ"ד אין לזה קשר להא דקידושין ששם הדיון הוא דווקא על שכר המצוות ולא על השאלה אם טוב לצדקים ליהנות משני עולמות. ועיין בדברי התוספות שם בפירוש ר"ת שפירש אחרת.
דרומי כתב:(אגב, מי הכתיר את הביאור כ'נפלא'? האם בעל הנחתום מעיד על עיסתו?)
תוכן כתב:אוצר החכמה כתב:קודם כל הקושיה שלך מהגמרא ביבמות. הסברת פשט שלך בגמרא, וממנו דחית. את מי? את רבא!. הפשט הפשוט בגמרא הוא לגמרי אחרת וכי אפשר לאדם שיגור בשני עולמים הלא כשהוא בעולם הזה הוא בעולם הזה וכשהוא בעולם הבא הוא בעולם הבא כלומר בכל פעם הוא רק בעולם אחד. והתירוץ הוא שיש מצב שהוא בעולם הבא ועדיין קשור לעולם הזה כששפתותיו דובבות בקבר. כך שכשל עזור ונפל עוזר ואין שום ראיה נגד רבא.
אח"כ ראיתי שאתה גם הבנת שזה תירוץ הגמרא כמו שהבאת בעצמך מדברי התוספות וא"כ איני מבין מה עלה בדעתך לפרש את קושיית הגמרא נגד רבא ולא כפשוטו שזה גופא היה שאלת הגמרא איך הדבר יתכן וכמו שמשמע מלשון התוספות.
אם תסתכל איך שהצגתי את השאלה, הבהרתי, שהשאלה היא, למה הגמרא לא ענתה תשובה פשוטה, במקום החידוש של שפתותיו דובבות בקבר.
הגמרא לא ענתה את התשובה שלך כי זה לא מה שהיה קשה לה. טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא זה לא נקרא לגור בשני עולמות זה כל כך פשוט שאני מתקשה להבין את מילותיךאוצר החכמה כתב:גם הדבר השני שעשית לא מתקבל על דעתי. אי אפשר שאנחנו נאמר סוגיין דעלמא דלא כרבא מזה שלא מצינו בתנאים ואמוראים שאומרים כן. זה פשוט נוגד את כל כללי הלימוד. (אולי הגאונים או הרי"ף יכולים לומר דבר כזה). וזה שאתה טוען שיש משניות מפורשות נגד רבא זה עוד יותר פלא. אטו רבא לא ידע את המשנה. הגמרא כמובן יכולה לסתור את דברי רבא מהמשנה אבל שאנחנו נאמר דעתו של רבא נסתרת ממשנה איפה נשמע כדבר הזה?
אתה סותר את עצמך מרישא לסיפא. אתה מתחיל שאני טוען ששאר התנאים לא סברו כרבא מדשתקו, ואז אתה טוען שאני מביא משניות דלא כרבא, והאם רבא לא ידע המשניות. אז ממ"נ האם אני מביא מקורות כנגד רבא או שלא. והתשובה היא, שיש אין ספור מקורות דלא כרבא, והבאתי רק מעט מן המעט שבהם. וברור שרבא לא חולק עם המשנה, אלא שהיה לו תנא דמסייע, או כל תירוץ אחר. ומכל מקום, זה ברור שהגישה הכללית בחז"ל הוא דלא כרבא.
אני לא סותר את עצמי. אתה טענת שתי טענות האחת שכל התנאים והאמוראים מדשתקי לא ס"ל כרבא ועל זה כתבתי מה שכתבתי. ועוד טענה שמצאת משנה אחת דלא כרבא ועל זה גם עניתי..
על מה שלא ענית הוא על הטענה העיקרית שתוכן לא יכול לחלוק על רבא. אני לא מסוגל להבין איך אתה לא מרגיש שזה פשוט לא מתקבל על הדעת.אוצר החכמה כתב:לענ"ד אין לזה קשר להא דקידושין ששם הדיון הוא דווקא על שכר המצוות ולא על השאלה אם טוב לצדקים ליהנות משני עולמות. ועיין בדברי התוספות שם בפירוש ר"ת שפירש אחרת.
אין לזה קשר? יש לזה קשר ועוד איך! רק שזה לא בדיוק אותו הדבר. לזה אני מסכים, והבאתי רק את הגמרא ההוא לסמך.
התעניינתי. קראתי. ובמחילה מכבודך החלטתי שלא.תוכן כתב:חס ושלום שאני אחלוק על רבא. יותר מזה אין לי כוח. הקורא המעונין יקרא ויחליט אם אמרתי דברי טעם.
אבק פורח כתב:התעניינתי. קראתי. ובמחילה מכבודך החלטתי שלא.תוכן כתב:חס ושלום שאני אחלוק על רבא. יותר מזה אין לי כוח. הקורא המעונין יקרא ויחליט אם אמרתי דברי טעם.
אתה נוהג עם הגמרא בדרך דומה למנהג החלק הגרוע שבאנשי פש"מ, לקבץ לך מימרות בדברי אגדה בכמה מקומות ולהסיק מהם איזו מסקנה משונה שיוצאת מקריאתך האישית את הטקסט.
דרומי כתב:יש גמ' מפורשת על החילוק בין אביי ורבא: "אדמגרמיתו גרמי בי אביי, תו אכלי בשרא שמינא בי רבא" (ב"ב כב, א).
הן! הפתגם העממי 'אין הנחתום מעיד על עיסתו' - בטעות יסודו. מדברי חכמינו משמע ההפך:דרומי כתב:האם בעל הנחתום מעיד על עיסתו?
אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּא: עֲלוּבָה הִיא הָעִסָּה שֶׁנַּחְתּוֹמָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה.
תוכן כתב:עקב האשכולות האחרונים הדנים ביחס הנכון להנאות גשמיות, אמרתי שנכון הוא ואף חובה להציג בפני הלומדים היקרים מרגלית אחת שדליתי, שדומני שלא קדמני בו אדם מעולם.
...
פירוש, דרב נחמן בר חסדא דרש קרא: 'אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים', שטוב להם לצדיקים שסובלים בעולם הזה, כדי שיגיעו זכים ונקיים לעולם הבא, וכדאמרינן תענית (י"א א'). ועל זה הקשה רבא: 'אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו', פירוש, דעדיף להו לצדיקים לשבת בנחת ועונג בעולם הזה. ועל כן דרש את הפסוק, שאשריהם לצדיקים שמגיע אליהם בעולם הזה כמו שמגיע לרשעים בעולם הזה.
...
על כל פנים, נראה מבואר באופן שאין להסתפק, שרבא דעה אחרת היתה לו מאשר רוב התנאים והאמוראים, וס"ל שת"ח יש לו להשתדל באופן של לכתחילה לחיות בעונג ובשלוה ואף להנות מעולם הזה כמנהג העשירים. ונראה עוד שרבא ממש יחידאה בענין זה, כי כפי מיעוט ידיעתי, לא מצאנו לעוד אחד מחז"ל שהטיף כל כך לחכמים שיתעשרו ויהנו.
...
אלא כמו שכבר כתבנו, נראה דדעת רבא היא דעת יחידאה, ודעת רוב חז"ל והגאונים והראשונים והאחרונים, הוא כדברי אביי ותל"מ.
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה.
חוטא, שאין מצוה לצער עצמו, כדאמרינן: צדיקי [אי] אכלי האי עלמא מי סני להו במסכת הוריות (י, ב).
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי.
אמר רב חסדא: ר' ישמעאל היא... ור' ישמעאל סבר לה כר' אלעזר הקפר.
מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? ... אלא האי תנא הוא, דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו'.
רב דימי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים.
ואמנם כוונה [התורה] שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי, ויבעל מי שמותר לו לבעול בשיווי, ויישב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו. והזהיר מזה במה שבא אלינו בקבלה. אמר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו וכו' ... ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים, כגון שיאסור האכילה והשתיה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות... ולחכמים בזה הענין דבר, לא ראיתי מעולם נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא, בתשיעי מנדרים. דיברו בגנות אותם המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנשארים כעין אסירים, ואמרו שם זו הלשון: "ר' אדי בשם ר' יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?". וזה הוא הענין אשר זכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון.
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' ... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרוש מהם, ואין בזה עבירה מן התורה, ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו, הדבר שהוא סייג לזה, הוא הנדר... ולולי זה, לא הותרו הנדרים, שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא... ואמרו בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ג ל ע"ב], לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, כי לא הותר לאדם לצער את הגוף, אלא לפרוש מן העבירה.
אמר ר' יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק. רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא.
אך תהא הימין מקרבת שיאכל לרעבו וישתה לצמאו ויראה את נפשו טוב בעמלו ולא יתענה כדי לצער את עצמו, כמו שאמרו במקום אחר (תענית יא א) על המצער עצמו מן היין שנקרא חוטא וכ"ש המצער עצמו מכל דבר. ועוד אמרו בירושלמי (קדושין פ"ד הי"ב) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר"א היה מצמת פריטין בכיסיה וזבין בהו מכל מין חדא זימנא בשתא.
ואמרו בירושלמי, רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין, ויש מפרשים, שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים, וטוב הוא זה גם כן. אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם, וכתיב, 'יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי' [משלי יב י], ותורתנו השלמה לא אסרה ההנאות.
ואמרו בויקרא רבה, כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו, והיו אומרים לו, וכל יום באים אליך אורחים, והוא אומר, זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה, כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו.
חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל - וחומר מדיוקנאות המלכים.
וכבר בארתי במקום אחר שהיה בזה חלוקי דעות בין ב"ש לב"ה, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה' יום יום, ששמאי היה פורש א"ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת... ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל היה דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי... ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים. שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב"ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר"ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה"ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב"ש פוסלים כי הם ס"ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת.
ורב אבהו ור' זירא היו מחולקין כמו דפליגו אמוראי בשורה בתענית אם נקרא קדוש או חוטא, כמו שמצינו ג"כ שהרמב"ם הפליג בגנאי המצערים נפשם ומרבי' בתעניתים, ופשטי' דקרא הכי משמע הלא אביך אכל ושתה וגו', ולכן נקרא הנזיר חוטא, ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין על שהיה אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו להנות בהם ולא נהנה, וזה היה דעת רב אבהו, ובכתובות ס"ב ע"א דאיפחת ביה באני מתותי' ואיתרמי ליה עמודא וסליק ואסקינהו לתרי עבדא דסמכו ליה, ע"ש, פי' רש"י והיה מתענג ויפה תואר ... ור' זירא היה להיפך, מסגף נפשו מאד, ולרוב פרישתו עלה לא"י... ולכן תמיד היה שרוי בצער ביגון ואנחה... ואפשר כי רב אבהו חשבו לחסידות של שטות... כי היה מתאכזר על גופו לענות נפש ותמיד שרוי בהספד ודאגה על עוונתיו ומיעוט צדקתו ותורתו בעיניו כראוי לשלימים, ורב אבהו חשב כי ע"י סיגופיו ועינוי נפשו נתמעטו כחות נפשו מהם עומק העיון והחריפות ושיקול דעת הישר.
ראובן רצה לעלות לא"י ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות וי"ט, יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה. מי שנדר זה עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו... וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא וכו'... כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו, או לג' ת"ח ואף על גב דאינם מומחין, והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר... וראוי מהר להודיעו זה וישאל על נדרו ויותר לו כפי מה שגזרה התורה וכן הלכת'.
ומ"ש בשם הרמ"ה שאינה הלכה וכו'... ומשמע ליה להרמ"ה דבשום דוכתא לית הלכתא כרבי אלעזר הקפר. והרמב"ם בפרק ה' מהלכות חובל (ה"א) פסק כסתם מתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו.
אמרת שאתה תמה על הרמב"ם ז"ל שפסק כשמואל דאמר (תענית פ"ק דף י"א) כל היושב בתענית נקרא חוטא. ואמרת דרבי אלעזר הקפר שאמר כן אוקימנא לה בשיטה בפרק קמא דנדרים וקיי"ל דלית הלכתא כשיטה. והסקת אתה דהא דשמואל ליתה כלל.
תשובה. יותר ממה שאתה תמה על דברי הרמב"ם ז"ל אני תמה עליך. דשויתי' לשמוא' טועה ושמוא' לא ידע להנך דאמרי נזיר חוטא הוא. ואפילו היתה שיטה כמו שאתה סבור הא איכא שמואל דאמר דאמורא הוא ופסיק הכי... ולפיכך הלכה כרבי אלעזר הקפר כדאמר שמואל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל.
כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה, ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו... ואותם שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו על נפשם ק"ו מנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד ומה יעשו ביין של מצוה.
הרדב"ז בתשובה סימן תק"ף הנז', האריך בטעמים להתיר פירות העכו"ם בארץ ישראל, ואין לחוש לספק ערלה, וכל דפריש משום ספק זה חוטא על הנפש.
כל אדם הקץ בחיים טובים בעולם הזה סימן רע לו... משל למלך בשר ודם שאמר לעבדו, הרי אתה לפני שלשים יום בסעודה, טעם אצלו חמשה עשר יום, אותן חמשה עשר אמר לו, איני מבקשן, הרי הן לך מתנה, וטרף אותן בפניו, נמצא אותו העבד נעשה כפוי טובה לפני המלך, וכי זו היא דרך ארץ, אין זו דרך ארץ, מיכן ואילך מה עלינו לעשות, ראוי הוא זרעו של יעקב שיברך וישבח וירומם ויגדל ויקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא שאמר והיה העולם ברוך הוא, שהביאן והראן חמדת העולם הזה.
אם לעוברי רצונו כך וכו' לעושי רצונו בעה"ז כך, שמעתי ממחו' הגאון מו"ה בונם אב"ד דק"ק מ"ד דרבינו הקדוש עבר על רצונו של הקדוש ברוך הוא שיש לו בעה"ז שהקב"ה רצה בעה"ז שיהנו בריות ממנו ולא תוהו בראו והוא לא רצה ליהנות אפילו שלא לשמוח בשמחת חתונת בנו א"כ עובר הוא על אותו רצון שיש להקב"ה בישובו של העוה"ז.
אמנם, הנה אין ספק, כי מה שברא הוא יתברך פירות טובות ומעדני עולמו, היה ליהנות בהם בני אדם, אך ליישב נפש ולא למותרות. כי הלא, גם היין משמח אלהים ואנשים קראו הכתוב (שופטים ט יג), וכל נפש איש כי תאוה, טוב בעיני ה', לבלתי סגפה ולמונעה לגמרי ממנה, כי הוא עינוי נפש בצד מה. אך, אם לכפרת עון יתענה איש מכל מאכל, ואותו העינוי הוא צריך אליו לכפרת נפשו, ומתענה בתשובה שלימה. הנה אין ספק, כי לא יחשוב ה' לו עון מה שמענה נפשו.
מכל עץ הגן אכול תאכל. פירוש הוא מצוה להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן, וכמו דאמר סוף ירושלמי דקידושין: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עיניו ולא אכל.
בינוני כתב:איני יודע אם יש עוד שסוברים כהפלגה הנ"ל, אבל בוודאי שרעיון השיטה נמצא אצל כמה וכמה תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, וכך נפסק גם להלכה. כ"ז כלהלן.
בינוני כתב:וכעי"ז גם במסילת ישרים (בביאור דרכי הפרישות, וראה כעי"ז בארחות צדיקים שער הגאווה) וז"ל:חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל - וחומר מדיוקנאות המלכים.
הרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי - אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ה
... וכאשר ישים האדם כוונתו מענין זה, יתבטל מפעולותיו ויחסר מדיבוריו הרבה מאד. כי מי שידבק בזאת הכוונה, לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב, או לעשות ריקום זהב בבגד; אלא אם כן יכוון בזה להרחיב נפשו, כדי שתבריא, ויגורש חוליה ממנה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החוכמות, כדרך שאמרו: "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים". כי הנפש תילאה והמחשבה תעכר בהתמדת העיון בדברים הקשים, כמו שיתעייף הגוף בהתעסקו במלאכות המייגעות, עד שינוח וישקוט, ואז יחזור לשיוויו. כן תצטרך הנפש גם כן להרגע, ולעסוק במנוחת חושים, כמו ההסתכלות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות, כמו שיאמרו: "כי חלשי רבנן מגירסא". וקרוב הדבר שעל זה האופן לא יהיו אלו רעות, ולא פעולות הבל, רצוני לומר: ההתעוררות לעשיית הפיתוחים והקשוטים בבניינים ובכלים ובבגדים.
ודע, כי זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעט, ואחרי הרגל גדול מאד. וכשתזדמן מציאות אדם שזה עניינו - לא אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שהוא ינהיג כוחות נפשו כולם, וישים תכליתם ה' יתעלה לבד, ולא יעשה מעשה גדול ולא קטן, ולא ידבר מלה, אלא אם זה המעשה או זה הדיבור יביאו אל מעלה, או אל מה שיביא למעלה, והוא יחשוב ויתבונן בכל מעשה ותנועה, ויראה המביא הוא אל התכלית ההיא או אינו מביא, ואז יעשהו.
בתבונה כתב:בינוני כתב:וכעי"ז גם במסילת ישרים (בביאור דרכי הפרישות, וראה כעי"ז בארחות צדיקים שער הגאווה) וז"ל:חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל - וחומר מדיוקנאות המלכים.
חסר המשך דברי המסילת ישרים פרק יגהרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי - אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.
תוכן כתב:בינוני כתב:איני יודע אם יש עוד שסוברים כהפלגה הנ"ל, אבל בוודאי שרעיון השיטה נמצא אצל כמה וכמה תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, וכך נפסק גם להלכה. כ"ז כלהלן.
חן חן על אסיפת כל המקורות הנ"ל. אבל אחרי המחילה רבה, מדובר בשני דברים שונים. רבא מדבר על אורח חיים בסגנון מסוים, ואתה מדבר על מי שמצער עצמו.
א"ל רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא, ואמר: איזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה, ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת, דתני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו - נקרא חוטא, אמר רב זביד: מאי קרא? וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת - איכא חטא.
דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו נקרא רשע. אמר רבי אבהו: מאי קרא? וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא: כי תחדל לנדור, וכתיב התם: שם רשעים חדלו רוגז.
במעוט תענוג, עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה, ואמר החכם 'לא נאוה לכסיל תענוג', מכלל דלחכם נאה, לפחות מעוטו יפה, ואשכחן מפנקי דמערבא, ואמרו חכמים 'עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו', וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים, וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות, או לבני אדם הדומין להם או להגרועים מהם, ומתחילה לא נברא העולם אלא לצדיקים, ואז היה טוב להם גם בעוה"ז, ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולמו, שכולם היו עובדי אלילים, וקידש שמו של הקב"ה בפרהסיא, והכריז והודיע שמו בעולם, כלום חסר לו מן העוה"ז? לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות, אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה, וכן האבות והנביאים והמלכים הטובים אשר היו לבבם ישר עם ה', אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר... [עי"ש דבריו המבהילים על חוסר התאמצות הצדיקים "לתקן העולם"] ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים, ובוראים עולמות חדשים לחפצם, ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום, וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם...
והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם, ואמרו ע"פ 'מאשר חטא על הנפש', 'מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (ואע"פ שהכתוב קראו קדוש, וכן הוא בודאי, אעפ"כ השורש הוא החטא, והיצ"ר סבב והביאו לידי מדה זו... אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך, לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם, ואמרו 'לא דייך מה שאסרה תורה') וצריך כפרה, הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו', וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'.
לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים, ועושר דעת) ייטיב לעצמו, הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט, כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה, כמש"כ ושמחת בכל הטוב.
ומ"מ רובו קשה כמש"ה פן תאכל ושבעת, וכתוב ושימן ישורון ויבעט, וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו, ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו'.
ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו.
אוצר החכמה כתב:ראשית אף אחד לא אמור לייחל למות אביו ואמו ובלי שום קשר למציאות חייו של ר' יוחנן זה לא פירוש דבריו. כל מה שהמימרא הזו אומרת הוא להגדיל את החיוב בכיבוד.
עכשיו אני מנסה להבין מה אתה אומר. האם אתה אומר שהמסקנות שהוא הוציא מדברי רבא לא נכונות? ככה זה נראה לכאורה. ומה ההסבר? האם ההסבר הוא כי רבא אמר את הדברים משום שגר בין עשירים ? על זה השתוממתי.
אפשרות אחרת בעיני היא שאתה טוען טענה אחרת לגמרי.
שכל ההנחה של תוכן שגויה. כלומר כל האופן שהוא העמיד את הויכוח בין השיטות כדרך אחת ואין בלתה אינה נכונה אלא יש בעניין זה שתי דרכים אפשריות בעבודת ה'. יש אנשים שמתאים להם לחפש שלא להנות מכלום ויש אנשים שמתאים להם לשמוח במעט שהם כן נהנים ממנו (שכן מוסכם על כולם שרדיפת המותרות היא חיסרון).
אם זו הטענה טענה זו לבדה מספיקה גם בלי קשר למקום מגוריו של רבא. אבל צריך לברר היטב את גדריה.
באופן כזה ההמשך בדבר מקום מגוריו של רבא הוא רק תוספת והיא נתונה לטעם אישי. לטעמי האישי איני אוהב אותה אבל בזה איני יכול לומר שאני מתפלא על מי שחושב אחרת.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 366 אורחים