ביני עמודי גרסי כתב:אנסה בס"ד לפרש ולהפשיט את הקושי בסוגיית הכוכבים:
בגדרם,
בזמן צאתם,
ובזמנם יצאתם היותר מדויק שהוא אליבא דהראשונים. המתרחש בפועל כ-72 דקות לאחר שקיעת החמה.
הקדמה
ראשית כל יש להקדים היחס הראוי לעסק בדברי הראשונים "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם" (שבת קיב:) על כן צריך להתייגע להבין דבריהם. ודבר פשוט הוא שעל כל קושיא שמקשים על דבריהם, וודאי היה להם תירוץ. וממילא אין להשתדל לעמוד בקושיא, אלא לתרץ ולהבין דבריהם, ואם אין מבינים החיסרון בנו ולא בדבריהם הקדושים.
וכפירוש החפץ חיים עה"פ "וכמטמונים תחפשנה" (משלי ב ד), כמטמון שאדם הטמין שבוודאי נמצא כאן.
וכל שכן בדבר הנראה לעיניים, וודאי שגם הם ראו מה שאנו רואים. וגם היו להם תלמידים, ולמה לא הקשו התלמידים מהמציאות ? אלא וודאי ראו המציאות וראו שמתאים לשיטתם.
כדי להבין את היסודות היטב, יש לנו לברר כמה דברים במציאות לאור חז"ל; ולדעת מספר מושגים הכרחיים:
1. זמן התחלת הלילה נקרא בתורה "ביאת השמש". ובפרשת אמור בדין הערב שמש להתיר אכילת תרומה, כתוב (ויקרא כב ז) "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים". ובגמרא ריש ברכות (ב.) במסקנא ביארו שאין פירוש וטהר טהר גברא אלא "טהר יומא" דהיינו שיטהר הרקיע מן האור (לשון הרמב"ם הלכות תרומות פ"ז ה"ב. ורש"י ברכות שם בהשמטות שמובא בש"ס וגשל ובש"ס עוז והדר ובש"ס וילנא החדש).
2. ובכתובים בנחמיה לגבי בנין ביהמ"ק שנעשה רק ביום נאמר "ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ... והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה" ומכאן המקור שבצאת הכוכבים לילה הוא.
3. ובמשנה בכל המקומות נקרא זמן התחלת הלילה "חשכה" ובין השמשות נקרא "ספק חשכה ספק אין חשכה" (שבת פ"ב מ"ז).
4. ובגמרא שבת לד: מבואר שבין השמשות לשיטת רבה בדעת רבי יהודה מתחיל "משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים", וממשיך גם "כשהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון", ומסתיים "כשהכסיף העליון והשווה לתחתון". ובדף לה. אביי הביט למזרח, ורבא אמר לו שהכוונה ב'פני מזרח' למערב, עיי"ש.
5. ושם בהמשך הסוגיא: "כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינונים".
ומעתה צריך לבאר: מתי מחשיך אור היום, ועד מתי יש אדמימות במערב, ומה נקרא צאת שלשה כוכבים בינונים:
א. אור היום: בבוקר ובערב הנשף שווה (- זמן ההחשכה אחר ששוקעת השמש באופק) כמבואר בביאור הגר"א בסימן רס"א וכן ידוע הדבר גם בזמנינו. ובמקביל לאור שיש בעלות השחר יש עד צאת הכוכבים דר"ת, ובזה אין חולק.
ב. ומה שנראה בזמנינו שיש חושך בזמן מוקדם מזה, זהו כיון שיש תאורת חשמל. [אפשר לעשות בדיקה פשוטה ולהיווכח בעובדה זו, שכאשר יושב אדם בחדר מואר כחצי שעה אחר השקיעה אזי אם יכבה את התאורה יראה מיד איך שנכנס האור מבחוץ].
ג. ואור של עלות השחר אפשר להשתמש לאורו, כמבואר בהלכות ציצית סימן י"ח גבי 'וראיתם אותו' שמעלות השחר נחשב זמן ראיה כמבואר בשולחן ערוך הרב שם. ובגמרא יומא לה: שאמר שמעיה לאבטליון כשעלה עמוד השחר בכל יום הבית מאיר והיום אפל. וכן הוא גם באור שיש עד צאת הכוכבים לר"ת והראשונים.
ד. האדמימות בצד מערב. הנה בין 20 ל45 דקות אחר השקיעה ישנה אדמימות מאוד חזקה במערב. וכל אחד שהאופק הנמצא לפניו פתוח - יכול לראות את זה בימים בהירים. ומכ-45 דקות הללו מתחילה האדמימות להיחלש עד כ60 דקות אחר השקיעה שמאז אין אדמימות (- רק אור לבן), וכן כתבו הרה"ג ר' מאיר פוזן שליט"א בספרו אור מאיר (עמוד קפ"ז), והרב ידידיה מנת שליט"א בספרו זמני ההלכה למעשה, וכן בספר הזמנים בהלכה להרב חיים פ. בניש שליט"א (ח"ב עמוד ת"ו). [וכן ראיתי כמה פעמים, מכמה מקומות הנמצאים גבוה מעל אורות הרחוב. כמו מהגג של הבית. בשביל שלא יפריעו לראייה נקייה וחופשית].
ה. ובגמרא מבואר שכשהכסיף התחתון ולא העליון מתחיל בין השמשות לרב יוסף אליבא דרבי יהודה ולרבה אליבא דרבי יהודה שזה דקה וחצי לפניו. וביאור "הכסיף התחתון" שמתאים למציאות שראיתי, הוא כלשון הירושלמי ריש ברכות (ב:) "תני, כל זמן שפני מזרח מאדימים זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה". וכן מבואר בתשובת הגאונים (גנזי קדם) שבזמן תחילת בין השמשות דרב יוסף נסתלקה האדמימות במערב. ובפירושי הראשונים: "הכסיף – השחיר; התחתון, כלומר תחתית של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ, ועליון הוא גובהה של כיפה שאינה ממהרת להכסיף, ואם הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה":
לאחר כל ההבנה הנ"ל יש לנו לדעת את היסודות והמציאות לגבי צאת הכוכבים – מתי בפועל יוצאים הכוכבים הבינונים לאחר השקיעה:
כדי להבין עוד יותר מדויק את סוגיית הכוכבים לשם כך נשאל:
מתי מתחיל הלילה לכל הדעות כולם. כולל ר"ת והראשונים ומרן השולחן ערוך??
התשובה: מתי כשנראים שלושה כוכבים בינונים:
ומהו המקור לכך?
כך פסקה הגמרא בכמה מקומות. וכך פסקו כמה עשרות ראשונים שהלילה ההלכתי מתחיל כשנראים בשמים שלושה כוכבים בינונים. וכך גם פסק להלכה השולחן ערוך. ועל הקביעה הזו אי אפשר לחלוק בשום אופן ובשום צורה. אלא מיד כשיוצאים שלושה כוכבים בינונים - זה לילה מוחלט. לכל דבר ועניין.
כעת לפי זה יוצאים לנו שני דברים מעניינים: האחד, שהשולחן ערוך פסק שהשבת יוצאת מיד כשרואים את הכוכבים. והנה אנו יודעים שהכוכבים יוצאים לפני 72 דקות. ואם כך אז יצאה השבת לכאורה. והדבר השני הוא שהשולחן ערוך פסק ברס"א שבמשך ג' מילין ורביע זהו יום גמור לתוספת שבת. אך קשה מאוד לומר שיהיה מותר לעשות מלאכות במשך כל הג' מילין ורביע כי תוך כדי אותו הזמן יוצאים הכוכבים, וכשהם יוצאים זה וודאי לילה גם לדעת השו"ע! ואם כן איך התיר השו"ע לעשות מלאכות בזמן הזה?
וכדי להקל על הקושי ולהסיר את הסתירה יש שניסו לתרץ שכל הג' מילין ורביע הם לאו דווקא, ולא באמת מותר לעשות מלאכה כל אותו הזמן. כי הרי הכוכבים נראים לפני כן; אלא כוונתו השולחן ערוך היא על המקומות בהם כן יש שיעור כזה של ג' מילין ורביע בין השקיעה לתחילת יציאת הכוכבים שהוא בין השמשות. אזי אז יהיה מותר לעשות מלאכות. (וצריך עיון האם יש כזה מקום בעולם שעליו דיבר השו"ע. מקום שבו גרו היהודים). אבל יהיה מותר בכל אופן לעשות מלאכות אחרי השקיעה עד לרגע שבו יוצאים הכוכבים. באותו המקום.
עד כאן מה ששגור בפי חלק מבאי בית המדרש;
אבל לאחר העיון נראה, שכל הקושיא מתחילה בגלל שהחלטנו מעצמנו מה אלו הכוכבים הנחשבים לבינונים. שלכן וודאי שיקשה עלינו כנ"ל. אבל באמת לדעת השולחן ערוך כל הכוכבים הנראים בתוך הג' מילין... הם אינם כוכבים בינונים. אלא גדולים הנראים ביום! ולכן לפי זה לא יהיה סתירה בין שני הסימנים; רסא - רצג. שברס"א מדובר שהכוכבים (הנכונים) עדיין לא יצאו. ואילו ברצ"ג מדובר שהכוכבים הנכונים יוצאים מאוחר יותר מד' מיל.
אלא שגם בהנחה שהדברים הללו נכונים: עדיין יהיו קשים שני קושיות חזקות:
הקושיא האחת היא, איך נזהה שלושה כוכבים בינונים בין מאות כוכבים - הנמצאים בזמן ר"ת?
והקושיא השניה היא, מדוע הראשונים והשולחן ערוך לא גילו ופירשו לנו יותר מה אלו הם כוכבים בינונים במדויק כדי שלא נבוא לידי טעות?
התשובה היא שדרך ההסבר לשאלה השנייה נוכל גם להבין יותר את התשובה לשאלה הראשונה.
וכך ההסבר (ונתחיל מהשנייה), הראשונים והשולחן ערוך אכן כתבו לנו סימנים ברורים מתי יש להסתכל על הכוכבים;
ומתי? כאשר מכסיף המערב לגמרי עליון כתחתון; שכשמחשיך אור היום לגמרי, אזי נוכל להבחין בכוכבים - השונים מכל הכוכבים - שיצאו עד כה; ממילא כאשר נבוא לראות למחרת האם אותם הכוכבים - שראינו אתמול - יצאו, נוכל להבחין בקלות ולדעת במהירות שהם לא יצאו, ולכן נצטרך לחכות להם עד שהם יצאו, (כי הם סוג מיוחד, המבדיל אותם, מכל הכוכבים שיצאו עד להכספת המערב). ולכן כל עוד שהרקיע במערב מזהיר כעין אורה של יום עדיין כל הכוכבים הנראים הם גדולים. ויש לדעת כי אם יש אור אפילו קלוש במערב גם כן זה נכלל בכלל "מזהיר כעין אורה של יום". שלא מועיל למוצ"ש.
ולמה?
כי לדעת הראשונים והשו"ע בעינן הכסיף לגמרי במערב בשביל שיהיה לילה. וכמו שכתבו לפרש את סימן ההכסיף במדויק ממש. מהו התחתון והיכן הוא ממוקם ומהו העליון ומקומו; ומה צריך להיות בתחתון טרם שיהיה בעליון; ושהבהירו את כוונתם שבעינן סילוק האדמומית לגמרי; שכתבו שהכסיף הוא השחיר. כך שאם נקבץ את כל דבריהם יחד וננסה להתאימם למציאות, כדבריהם, הנה לא נוכל להתאימו אם לא לפי ר"ת. (58 - 72 דקות מהשקיעה).
וכמו כן בעלות השחר שכולנו מסכימים שכאשר יש מעט אור (למשל כעבור 15 דקות מעלות השחר) שאנו כבר קוראים לזה אור גמור, ומתחילים לברך ברכות ולקרוא ק"ש ולהתפלל וכו' ואנו לא קוראים לזה 'מזהיר כעין אורה של יום' שלכן נמתין עם הברכות והתפילה... אלא קוראים לזה אור ממש. ואם כך הוא הדין לגבי הערב, שעד לאותו הזמן (של הבין השמשות לפחות) זה נחשב לאור יום ולא לכעין אורה של יום. שוודאי שאין זה לילה אז.
ולכן ברור הדבר שכאשר הם (הראשונים והשו"ע) כותבים כמו לגבי מילה שהכוכבים שעליהם אנו צריכים להשגיח אלו הם הכוכבים הנראים בזמן שלא מזהיר כעין אורה של יום. אזי רק כאשר יצאו אז הכוכבים - הם הבינונים. וכל מה שיצא לפני כן הם בכלל כוכבים הגדולים הנראים ביום.
וכמו כן יש להוסיף שבבית יוסף, מרן הרחיב דבריו, ושם הרי הביא את כל הסוגיא וסימני הגמרא ואת דעת הראשונים שהלילה ההלכתי מתחיל כעבור ד' מילין משקיעת החמה. ולכן אין להקשות עליו סתירה מבלי לעיין גם בבית יוסף לדעת מוצא הדינים וכוונתם וכיוצא בזה וכדומה. (וכמו שהיו שסברו בטעות שהבית יוסף חזר בו בהלכות מילה וכיום נגלה הדבר שהייתה זו שגיאה רבה. ששורש טעותם נבע כי חסרו אצלם המקור ממנו לקח מרן את אותו הדין).
אז נסכם ונחדד יותר בקיצור:
לשאלה הראשונה:
איך מזהים את הכוכבים הבינונים מבין המאות? התשובה כאשר מתרגלים לראות פעם אחת (ומקסימום פעמים) את כלל כל הכוכבים שאחרי השקיעה (לאחר שכולם יצאו) אזי ניתן לדעת אחת ולתמיד מה אלו הם הכוכבים הבינונים.
ואפשרות יותר טובה היא לחכות לרגע שיכסיף המערב לגמרי, שלא יישאר שום אור במקום השקיעה, ואז להתחיל לבחון את הכוכבים החדשים היוצאים - מה אלו הם ואיזה סוג הם; ומאז ולהבא יהיה ניתן לזהות ולדעת בקלות מה אלו הם הבינונים.
אפשרות נוספת היא, לראות את הכוכבים היוצאים במערב ששם הם לא יוצאים לפני 72 דקות, וכשיצאו שם, נוכל לדעת כי כעת הגיע רגע הלילה. כלומר שהבינונים הם אלו הנראים במערב. שהמערב יוצר בידול והבחנה בין הכוכבים הגדולים לבינונים, שרק הם הבינונים יוצאים שם. יכולים ומסוגלים לצאת שם. (שבכדי לצאת במקום שכזה הכוכבים הגדולים לא יכולים לצאת אז שם, ולכן צריכים כוכבים קטנים מהם [שהם הבינונים] שהם כן מסוגלים לצאת במקום שכזה. וכששם יצאו הכוכבים אזי זה מגלה לנו שישנם כוכבים בינונים גם בשאר כיפת השמים. ובזה מתורץ גם מה שהקשו על האורות חיים בזה ומה שניסו לדחות דבריו).
ולשאלה השנייה:
למה הראשונים והשולחן ערוך לא כתבו לנו סימנים ברורים יותר לדעת על איזה כוכבים בינונים הם מדברים – בכדי שלא נטעה ונחליף אותם באחרים:
תשובה: להגיד בדיוק ממש על איזה כוכבים "בינונים ראשונים" מדברים את זה אי אפשר להגיד לך, ולכן צריכים לחכות לכוכבים קצת יותר קטנים. לייתר ביטחון. אך לגבי הסימנים לזהותם למה הם לא נתנו לנו; התשובה לזה היא שבאמת הם כן נתנו לנו; הם גילו לנו שאל לנו להסתכל ולחפש כוכבים כל שלא הכסיף המערב לגמרי, וממילא אם אנו נתחיל לחפש כוכבים רק לאחר סילוק כל האור לגמרי מהמערב הנה מתוך הדבר הזה עצמו אנו נוכל ללמוד ולעמוד על הכוכבים הבינונים; נוכל לדעת מי הם. במדויק:
אך הבעיה מתחילה כאשר אנו מחפשים ישר מיד את הכוכבים לאחר השקיעה. כשלא החשיך האור במערב שאז לא פלא למה יש לנו קושיות על הראשונים והשו"ע...
וכמו כן בבית יוסף שם טרח להסביר לנו את כל הסוגיא והסימנים וכן את כל כוונתו במדויק. כך שיוצא לפי זה שהשו"ע גם כן כתב להסביר לנו מי אלו הם הכוכבים הבינונים ומתי הם יוצאים. שאם נרכיב את כל החלקים כולם נקבל תמונה שלמה ברורה ומדויקת; שהכוכבים הבינונים אכן יוצאים כעבור 72 דקות משקיעת גלגל החמה.
השלמה ותוספת של כמה משגים:
לכאורה נראים כוכבים רבים מאוד לפני זמן ר"ת, ואף שבזמנינו במקומות שיש תאורת לילה אי אפשר כמעט לראות כוכבים, אפילו באמצע הלילה; אולם בזמניהם שהיה חושך גמור, היו הכוכבים נראים. [וכדוגמא לכך; בשביל לתצפת כיום, האסטרונומים פונים למקום נקי לחלוטין מאור, ועוד במקום כזה שאין סביבו שום אור אף ממרחק גדול מאוד. מתוך הבנה שלא ניתן לראות כוכבים במצב כמו של היום].
אולם על אף שישנם הרבה מאוד כוכבים לפני זמן ר"ת, (וכפי שהיו רואים פעם כשלא היה תאורת חשמל כשל היום), הנה בכל זאת יש לדעת, כי כלל הכוכבים שנראים בלילה הם כ-3000, ולפני זמן רבינו תם לא נראים מהם אלא רק כמו 600 כוכבים. ונמצא שאם ניקח את כל אותם הכוכבים הנראים בלילה, ונחלקם לגדולים ובינונים וקטנים, שליש לכל אחד, ייצא שצאת כוכבים בינונים הוא בזמן רבינו תם, וכל הכוכבים שנראים קודם לזה הם מהגדולים הנראים ביום.
הרחבת החשבון
הנה הכוכבים הנראים בעין רגילה בלילה חלקו הבקיאים על פי מספרים, וכל כוכב שמספרו גדול יותר הוא קטן יותר, וכל מספר מקטין ב-2.5 פעמים את הכוכב של המספר הקטן יותר, (דהיינו שכוכב מספר 5 הוא 2.5 פעמים גדול מכוכב מספר 6, ומספר 4 הוא 2.5 פעמים גדול מכוכב מספר 5, ו-6.25 פעמים גדול מכוכב מספר 6). והאסטרונומים מחשיבים שרואים עד מספר 6 או 6.5 בעין רגילה.
ומנין הכוכבים שיש מכל מספר הוא כדלקמן ממספר 1 ולמעלה בגודל הכוכבים רואים כ-20 כוכבים, ממספר 2 (דהיינו בין 1 ל-2) רואים 50, 3- 150 4- 600 5- 1500 6- 3000.
[להרחבת ביאור עניין זה עיין בזמנים בהלכה חלק ב' עמ' תפ"ו].
והנה כשהשמש יורדת 18 מעלות אחר שקיעת עגולת השמש והוא כ-81 דקות אחר שקיעת החמה מתחילים לראות כוכבים מספר 5 [כן כתב הרי"א קאמלהאר בספרו "התלמוד ומדעי התבל" (ש"ג ענף י') ומביאו בספר אורות חיים להרב חיים דרוק (עמוד מ"ו במהדורת תשט"ז)] יוצא שרובא דרובא של הכוכבים נראים רק אחר זמן ר"ת שהוא ב-16.1 מעלות אחר שקיעת החמה, וממילא אף שיש כמה מאות כוכבים לפני זמן ר"ת (והם גדולים יחסית), ולכן נראה השמים מלא כוכבים, עדיין רובא דרובא של הכוכבים שנראים בעומק הלילה לא יצאו.
ובאמת כן היא הדרך הנכונה לחשב מה הוא בינוני גם בשאר שיעורים של תורה; כגון אצבע, וכזית, וכביצה; שלוקחים את כל האצבעות, או הזיתים, או הביצים, ועושים מהם ממוצע, מאותו הדבר. והממוצע, הוא הבינוני.
ויש להוסיף עוד, כי הרבה מאוד מרבותינו הראשונים והאחרונים (ובפרט השולחן ערוך) גרו פה בארצנו ופסקו כר"ת; – למרות שלהרבה אנשים נדמה שהמציאות לא מתאימה לר"ת! והנה אם רבותינו פסקו כדעתו למרות כן, זה מראה לנו שהבינו בוודאי, שהמציאות בארצנו כן מתאימה לר"ת; – על אף כל מה שנראה ונדמה!
וכך מעיד הפרי חדש בקונטרסו דבי שימשא שהיה גר פה בירושלים: בזה הלשון: דאכתי קשה שאנו רואים שאף לאחר שנשקע השמש לגמרי [מתחת האופק] שיש עד הלילה יותר משעה אחת... ותו קשה לשיטה זו, דאיך אפשר שמשתקע החמה עד צאת הכוכבים לא יש אלא תלתא חלקי מיל (13.5 דקות), והרי אנו רואים בחוש הראות שיש הרבה יותר מזה... ועוד המוחש לא יוכחש והרי נראה לעין כל היפך מזה, שיש שעה ועוד משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, עכ"ל.
וכמו כן כיום, האסטרונומים העוסקים בתחום (וכמו יגאל פטאל ועוד) מעידים שהכוכבים הבינונים האמיתיים אכן יוצאים ב72 דקות אחרי השקיעה.
המציאות לשיטת הגאונים (לדעת מהר"ם אלאשקר):
הנה כיום ניתן להוכיח בקלות רבה שהמציאות איננה הולמת במדויקת את שיטת הגאונים (לדעת מהר"ם אלאשקר), אלא רק בדחקם על גבי דחקים, ובטלאי על גבי טלאי, ונמנה מספר סיבות:
על פי פשטות דברי הגמרא צריכים להיות הסימנים הבאים שהם אינם קיים לדעת הגאונים:
- שני כוכבים גדולים לפני השקיעה.
- פלוס עוד כוכב בינוני אחד שיהיה גם כן לפני השקיעה (ואיך בדיוק יודעים כי הוא בינוני. אתמהה. ועוד שאם נרצה להגדירו גם כן, הדבר יקשה עלינו מכמה סיבות שלא נפרטם כעת).
- ובזמן השקיעה ממש צריך להיות עוד כוכב בינוני נוסף המסמל כי הגיע רגע השקיעה (וצריך עיון למה צריך כוכבים אם יש לך את השמש עצמה שהיא סימן הרבה יותר ברור מכל הכוכבים יחד).
- ובסיום ה-13.5 דקות צריך להיות גם כן עוד כוכב בינוני אחד, שהוא הכוכב השלישי במספר.
- וכל הנ"ל לא קיים במציאות לשיטת הגאונים (מלבד שגם אין כל הכסיף אז, כעדות הפוסקים. וכן שסימן העורבים מכחיש את האפשרות לשיטה והבנה שכזו, לגמרי).
- ועוד שכל הנ"ל צריך להיות מדי יום ביומו, מה שלא קיים כן. גם בהנחה שאולי יש את המצב הזה שבו יוצאים אי אלו כוכבים.
ואי"ה עוד נרחיב בזה למה שיטת הגאונים איננה מתאימה למציאות של שיעור הכוכבים.
וכן כפי שראינו שההבנה כי הכוכבים הבינונים באמת יוצאים בפועל ב-72 דקות לאחר השקיעה, ושדבר זה מגובה בעדויות ובמחקרים, וכפי העולה מרבותינו הראשונים והאחרונים שרק אז באמת יוצאים הכוכבים הבינונים. ושלא קשה על ר"ת מהמציאות. ואם קשה, אזי כבר קשה על הגאונים ועל המנחת כהן. מלבד שאר הסימנים המלמדים שלא כדבריהם ומוסיפים להקשות עליהם טובא.
תקוותי שלא עבר זמנו ובטל קרבנו , אבל רק עכשיו נכנסתי לסוגיא הזאת .
מספר טענות להתייחסותך :
א. סקלת דירוג הכוכבים מבחינת בהירות נראית לפחות בגסות הייתה קיימת כבר בימי חז"ל ,היא מיוחסת להיפרכוס למעלה ממאתיים שנה לפני חורבן בית שני.
ב. הסקלה כללה שש דרגות וממילא דרגה שלוש היא ממוצע הבהירות וזה היה ברור גם לחז"ל שהיו בקיאים לפחות באסטרונומיה של דורותיהם.
ג. בפשטות שמדברים על בהירות לעניין נראות איננו מדברים על ממוצע אלא על דרגת בהירות בינונית מקרב כוכבי השמיים כמו שבינוני אינו בהכרח ממוצע בדור שרובו רשעים או בדור שרובו צדיקים אלא הגדרתו מחצה זכויות ומחצה חובות מול הקצוות של כולו רק זכויות או כולו רק חובות , זה המינוח בשפת חז"ל וזה המינוח ההגיוני וזה מינוח שיש לו בסיס אסטרונומי ידוע כאמור. ככלל ברצף שקצוותיו אינן בגדר חריג היוצא מחוץ לרצף למשל אם הגובה המקסימאלי המצוי האנושי הוא שני מטר והמינמלי 160 ס"מ אבל יש יותר נמוכים מגבוהים האדם הבינוני אינו 170 אלא 180, בכלל מסופקני אם עניין הממוצע היה בכלל מושג המופיע או לפחות מופיע תדיר בחז"ל.
ד. אבל יתרה מכך הרי גם ממוצע אנו מתאים לדבריך כי כשעברנו דרגה 4 שהיא ב-80 דקות לדבריך הגענו ל-800 כוכבים ויש עוד כ-2200 שלא נראים, ואם תדון בהיבט הלוגריתמי כלומר ממוצע של שיעור הארה הרי אם דרגה 6 היא x הרי חמש היא x 2.5 וכן הלאה יצא שדרגה 1 בהירותה פי כ-מאה מדרגה 6 , כלומר 20 כוכבים שווי ערך בבהירות מצרפית ל-2000 כוכבים בדרגה 6 , וכן דרגה 2 היא פי 40 מדרגה 6 ושוב לפי 50 כוכבים תקבל שווה ערך ל-2000 בדרגה 6 ,דרגה שלוש היא פי 16 מדרגה 6 וזה שווה ערך ל-2400 בדרגה 6 , כלומר יחד שלוש הדרגות הראשונות הן שוות ערך ל-6400 כוכבים בדרגה 6, ואם נצרף כנגדם 5,6 הרי 5 לדבריך היא 1500 כוכבים שזה 3750 בדרגה 6 ומכיוון שלא בארץ ולא בבל בנקודות הגבוהות והשוממות ביותר במזג האוויר הבהיר ביותר לא רואים יותר מ-3000 כוכבים סה"כ וזה נכון לכל העולם המיושב מלבד קו המשווה. יוצא שנותרו 700 בדרגה 6 שזה יוצא פחות מ-4500 כלומר דרגת הבהירות בהתחשב בכמות הכוכבים של שלוש הדרגות הראשונות גדולה בכ-50 אחוז מהשתיים האחרונות וזה מבלי לחשב את הרביעית שלדבריך רובה ככולה נכנסת לפני ר"ת כלומר עוד 3750 .וממילא גם אם היית מציג 3000 כוכבים בדרגה 6 זה לא היה עוזר.
ה. הנה כי כן איך שתנסה להתאים את מדידת הבינוניות זה לא יתאים לר"ת לא בהיבט המספרי 2200 כנגד 800 ,לא בהיבט של ממוצע הבהירות שזה יותר מ-10000 יחידות בהירות מול 4500 שזה פחות מחצי.
ו. נוסיף שהגמרא אינה מציינת סימן שלא יהווה סימן ממילא אם הכוכבים הבינוניים זה אותו זמן של הכסיף העליון הרי בלי זיהוי של הכסיף העליון אין מי שיוכל לזהות את הכוכבים המדוברים והסימן הנ"ל חסר טעם לחלוטין ,ומכאן בהכרח שמדובר על אחרי זמן הכסיף העליון וממילא כל הסימן הזה שייך רק לפי רבי יוסי ובהנחה שאכן זמנו מתחיל אחרי זמנו של רבי יהודה . ואכן זו פשטות הגמרא ואם כן מה גרע חלקה של שיטת הגאונים שאתה מעמידה כרבי יהודה ומקשה עליה בסוף דבריך תעמיד גם אותה לפחות למסקנה אם אכן הם פוסקים את המימרא של הכוכבים שזה אליבא דרבי יוסי.
ז. אבל עד כאן זה קושיות קטנות יחסית , הקושיא הגדולה היא שהרי קני המידה והסימנים כולם ניתנו לפי ארץ ישראל, לדבריך לפי ר"ת כאשר מגיעה שם השמש ל-16.1 מעלות מתחת לאופק , והרי הזמן שזה לוקח משתנה משמעותית בין קווי הרוחב ובין עונות השנה, להגיע לאותה דרגה של חשיכה לדוגמא בעירו של ר"ת דרגת החשכה של 16.1 מעלות תתקבל בתקופה שאורך הדמדומים מנמליים כעבור יותר משלוש שעות מהשקיעה הנראית ואילו בתקופה המקסימאלית בעירו נגיע אחרי יותר מ-5 שעות והאם רבינו תם פסק כך בעירו ? או שינה פסקו לפי המקום והזמן?
