אני מצרף רשימה שהתחלתי לכתוב פעם, והוספתי בה קצת כעת בהתאם לסוגייתינו.
הרוצה לברבר ירחיק מחקריו
ברצוני לדון על מגמה מסויימת, כפי שהיא מתבטאת בהרבה תחומים. דומני שהנושא הזה עשוי להיות קרוב לליבם של יושבי בית-המדרש דפה, ובמיוחד אצל אלו הנעים על שני הצירים גם יחד.
לצורך ההמחשה נבנה 2 מודלים, כמובן שאין בזה הכללות, וגם בכללות אמרינן חוץ, אבל בכל זאת, תודו לי שיש בזה משהו.
מודל א: תלמיד חכם קלאסי, מחובר לבית המדרש הישן, ירא שמיים ומקפיד על קלה כבחמורה, מתמיד גדול, אוהב תורה, שונא את הבלי העוה"ז, מתאמץ הרבה להבין כל תוספות ור"ן וכל פמ"ג ורעק"א, וכו', הבנתם. (אכתוב שמות של רבנים חשובים מהמגזר שלי, כל מיני סוגים, כדי שיהיה לכם דוגמא. איתמר גרבוז, שלום גלבר, אשר אריאלי, נתן קופשיץ, אביעזר פילץ, דוד כהן, זבולון שוב, יעקב סטפנסקי, משה בויאר, גרשון קאהן, מאיר רוזנר, שבח רוזנבלט, שמואל דויטש, שריאל רוזנברג).
מודל ב: גם תלמיד חכם, אבל קצת יותר 'מודרני', גם הוא יודע ללמוד, ויש לו מה למכור, אבל הוא לא חניוק גדול, לא הכי שקוע ולא הכי ירא, מחובר גם לעוה"ז פה ושם, איש העולם הגדול. מחשב עם כל התוכנות, וכיסא משרדי מסתובב. (מה, לכתוב שמות גם כאן? הגזמתם!).
עכשיו הבה נברר, מי מהם יותר מתעניין בפשוטו של מקרא? מחקר על זהות מחבר פירוש מסויים? דרך הלימוד של הגאונים? זיהוי צמחים ופירות המופיעים במשנה? אגודת מטמוני ארץ? שיעורי ר' אלחנן סמט? בירור לעזי רש"י? פשוטה של משנה? רבדים בגמרא? חקירת השפות השמיות? כת"י מהגניזה? סגנונות שונים בנביאים?
הייתי מצפה שההוא מהמודל הראשון ירוץ על זה, הרי הוא הוא זה ש'משוגע' על התורה, כ"כ הרבה כוחות הוא משקיע כדי להבין טוב כל דבר תורה ולעמוד על אמיתתו, אז הנה לו. לעומת ההוא מהמודל השני, הרגוע והסולידי, מה לחוץ לו בדיוק לפענח איזה כת"י מקוטע של רב שמואל בן חפני גאון, או לשמוע הרצאה על משמעותה של הציפור האוכלת מן הסל בתרבות המצרית. הרי על הרשב"א הפתוח לפניו הוא לא משקיע כ"כ הרבה אנרגיות, אז פונקט על איזה משהו שהוא "מי יימר" אחד גדול?
ומה בפועל, אתם יודעים...
יש היום התפתחות מרשימה של לימוד תושב"כ, ממש תעשיה שלמה של פאנלים וימי עיון, אחד הדוברים שם מצהיר בשבילי היהדות זה התנ"ך לבד, השני מסביר שכל התוכן של המצוה נמצא בביטוי שזה מופיע בחומש, השלישי מקדיש את הדיון דוקא לתקופת התנאים (מתקדם!), לשונם וסגנונם ותפיסתם, דרכי הדרשות והלימודים, וכו' וכו'. אבל כשהיו נופשים של ועד הישיבות בנתניה בהשתתפות הרבה ת"ח ומרביצי תורה, אני משער שזה לא היה הדו-שיח סביב השולחן, הפלפולים של ר' דב לנדוי על קדשים יותר הטרידו את ה'עוילם'.
במילים אחרות או בכיוון אחר; העלו כאן פעם מאמר של הרב יואל קלופט, הוא מתרעם שם למה המקצוע של ההדרת ספרים תופס דוקא בראשונים ולא באחרונים, מה, בדיוק ההבדל בין הריטב"א לפני יהושע זה עושה את הפער הגדול? (טוב, ודאי שיש הבדל, והיום גם אוהבים לההדיר אחרונים, אבל אתם בטח מבינים מה הוא מתכוין). על אותו הדרך שאל אותי פעם חבר אחד, למה החוקרים אוהבים לעסוק דוקא במשנתו התיאולוגית של רס"ג ולא בזו של הרשב"א או השל"ה?
ניגש אלי פעם יהודי אחד עם צילום מכת"י מקוטע של פירוש קדמון על מסכת חולין, (הוא ניגש אלי היות ואז למדתי בדיוק מס' חולין בכולל), קראנו יחד בסבלנות וזיהינו שהפירוש המופיע שם הוא תואם לפירוש הרמב"ן בסוגיא, וזאת מבלי הוספות מיוחדות. אבל ההתרגשות שאחזה אותו... אין מילים. הייתי קצת קריר, אז הוא לא הבין, ממש נענע אותי, "זה הרי ממש תורה מונחת בקרן זוית, ועכשיו אנחנו זוכים ללמוד יחד תורה מפי תלמיד הרמב"ן" - כך טען כנגדי. הצבעתי לו על חידושי הרמב"ן למסכת חולין, ושאלתי אותו "כמה קטעים מתוך החיבור הגדול הזה אתה יודע, עד שלא נשאר לך אלא להתרגש מכת"י מקוטע המיוחס בפקפוק רב לאחד מתלמידיו", וחפו פניו...
זוית נוספת. אני מכיר יהודים שמוסרים נפשם על התפילה, ממש ממש. כלות הכוחות. וגם הם זהירים ביותר שלא להוציא מפיהם דבר שקר אף פעם. לעומתם יש את הסוג השני, (חבל להאריך, כולם מכירים). ושוב יש לנו מודל אלף ומודל בית. מי מהם ישקיע שעות בדפדוף במאות סידורים כדי לעמוד על הנוסחא הנכונה ב-ולמשומדים? למה האלה מהסוג הראשון לא מספיק עירניים לשאלות החשובות האלו? [כמובן יש יחידי סגולה, הגה"צ רבי שריה ז"ל לדוגמא, שהוא מתעניין בנוסחאות וחקר מנהגים בגלל שהוא באמת מדקדק, והוא מדקדק בגלל שהוא באמת יר"ש. אבל אני שואל איך נופל על יהודי סטנדרט לבלות כ"כ הרבה זמן בסוגיית מחקר השתלשלות מנהגי אמירת שירת הים בשש"פ, ומי חיבר את הפיוט של תפילת גשם, וזה עוד נחשב אצלינו כמו איזה עיון מעמיק תוך חתירה לבירור האמת].
למה כל אוהבי התורה שמניתי לעיל בשמם המפורש, לא בירכו שהחיינו בשם ומלכות כאשר יצא לאור איזה חיצי גבורים. מה הם לא יודעים להעריך תורה? כ"כ הרבה פעמים הם לומדים את הגמרא והתוספות, ועדיין לא זכו להתרגש כאשר יצא לאור עולם לראשונה מתוך כת"י קרוע "פירוש רבינו מעשיהו הקרקושנסי תלמיד רבינו יצהר מן ההר על שני דפים ממסכת כלה רבתי"?
אחד המתחדשים אמר לי פעם בהתרסה "השמרן משמר את המנהגים השגויים מהתקופה האחרונה, והמהפכן משמר את המנהגים הנכונים מהתקופה הקדומה". למה באמת דוקא אותו אחד שהוא מודרני בכל הליכותיו (איזה אוטו יש לו...) בוחר לדקדק דוקא במנהגים-קדומים/תורה-קדומה/מפרשים-קדומים, והחניוק אוהב להתלבט בין ר' שמעון לר' ברוך בער או בין אגרות משה לשבט הלוי? כמובן שיש בזה מן אהבת החידוש, אבל בכל זאת העסק פה קיצוני מידי.
בקטע הזה נראה לי שהדרשה (המדוברת) של הרב שמואל נדל נתנה סטירת לחי לכל הברברת הזאת. זה לא משנה אם החריין הוא ממש מרור וגם לא איך הטריפה עושה אפצ'י, זה משנה מה חושבים על זה בבית המדרש. קראו לו כאן רפורמי, (ואולי רק בגלל הדבר השני שדרש שם 'מאמר ההתחברות והמטבחיים'). אבל הוא פושט שועט במהירות על הילוך אחורי. [ולגופו של ענין, דבריו נראים לי משונים ביותר. אם הספקתם לשמוע מה הוא דיבר על קו התאריך, אז בכלל... זה יוצא שבאר"י ההלכה כמו החזו"א, אבל בבית המדרשות של יפן הרי חושבים אחרת, אז שמה אין הלכה כמותו.] נראה לי ש'בגדול' יש דמיון בין מה שהוא טוען, לנימוק הפשוט והשיטחי של הת"ח הקלאסיים שאינם מתענינים במחקר. במילים קצרות הם יגידו לכם: מה שהחזוניש/הרבשך/בריסקרוב/חפץחיים וכדומה חשבו, זה מה שנכון באמת, וגמרנו.
א. אני הקטן שייך (עדיין) למודל ב', לכן מאד מציק לי כל הסיפור הזה. אתם לא צריכים לשכנע אותי ללמד זכות, כי זה אני גם יכול, הרי אדם קרוב אצל אצמו... אבל אחרי כל לימודי הזכות, זה עדיין לא מריח טוב.
ב. ערבבתי כאן הרבה נושאים, ודאי שיש דברים שהם נקודתיים, השתמשתי בהם רק כדי להמחיש רעיון כולל. וכמובן, בהרבה מהמקרים הקטגוריא הזאת פשוט תלושה מהמציאות, לכן הדגשתי שאני רק מצביע על מגמה מסויימת, ותו לא.