עמקן כתב:איני בקי גדול בתורה הר"ק, ומסתמא אף פעם לא אהיה. אבל מאחר שנפתחה האשכול, ראוי להבהיר דעתו לגבי רשעים שיצאו מכלל עמיתך.
פותח האשכול נתן לדוגמא, ברואה אדם מחלל שבת. לי ברור שלא שייך אהבת ישראל למי שכבר יצא מכלל עמיתך, ומחלל שבת בכלל זה, אא"כ נחליט שהוא תינוק שנשבה, שהוא סוגיא בפנ"ע.
חלק מהטעם שהר"ק אינו כ"כ מקובל היום בציבור החרדי הוא משום שנוצר רושם שהוא החשיב רשעים שיצאו מכלל עמיתך כמו שאר ישראל, וא"כ אהבת ישראל שלו לא היה אהבת ישראל בגדרו של התורה, אלא לאומיות בעלמא. אבל חלק גדול של ציבור החרדי, ואני בתוכם, לא עיינו בתורת הר"ק ברציניות מספקת כדי לדעת דעותיו בזה באמת. הלאומיים מצד אחד, והקנאים בצד השני, היו להם אינטרסט לצייר אותו באופן זה, ויתכן שאינו אלא עיוות דעתו. אולי הגיע זמן לברר זה, ולא ליתן לבעלי אינטרסטים לקבוע.
בברכה המשולשת כתב:עוד יעויין במאמר על במותינו חללים
סופר נעלה, מר ז. רבינוביץ,
שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח: דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה בשובה אל אדמתה.
ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!
אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.
הרמב"ם בפרקי הרפואה שלו אומר:
"אני אומר לכל חכם וחסיד, הלואי שישמר את גופו כמו ששומר החמר את חמורו".
החזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות ולהתיחש אליהם במדה של כבד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של "השפלה הגבה והגבה השפל", אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.
רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר - יחש חוקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חוקים איתנים וכלליים, אז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חוקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשורשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים שאותם חוקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שורשיו, והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא עולם מלא, שחקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחויבים להתחשב עימהם חשבון חקי.
כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חומרי, מוסרי ושכלי בקיומה, בודאי שכך המידה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חוקי, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת בדמות דעה והלכה המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו.
לפעמים תוכל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים.
לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתוך חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך רוחם. מהאחד [לרב] אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו, ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצוין, בן תורה, מטיפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לא"י בכל חם לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ.
בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל.
הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, לזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל.
למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים.
"מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
אל תנודו לי, אבירי הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכוח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים.
אבל "דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם.
קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב הלכה י):
"כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".
והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י והובאו בשו"ע סימן שמו ס"ה):
"כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, - אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר הלא משנאיך ה' אשנא".
ואתה חביבי צא פרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.
שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. וחשבונו של עולם גדול המקיף אותנו ברוחבו, ומושל עלינו בעזו וחוקיו הכבירים, אנו צריכים להביא כאן, חשבונו של עולם ברור, הנראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בהליו ונוראותיו. (אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה). אוי מה היה לנו!
והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון:
"כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו".
יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, - והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, - כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים.
אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר, אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכוחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחו"ל, כלומר שבזמן הזה, לאו עובדי ע"ז גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות לטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "ומלאה הארץ דעה את ד'".
בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום לב: "הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם". הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה. הגרעין של התחיה הלאומית כולל בתוכו, באופן טמיר עובריולוגי, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון, שמקורם הוא מקור נשמת האומה. תאר החולשה של תכונת הדת, הנובלת בעמים, ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה, וטשטש את צורתם הבהירה, - הוא סינף את ציור החולשה והנבילה, השנואה על דור חפץ באומץ ופריחה, אל כל קדוש ומרום, והוא שגרם להשפלת הרוח ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות.
שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד.
הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים, כשם החריבו את האומה, בפעל כפיהם ובהלך רוחם, כך היתה כוונתם וחפצם. הפורש מדרכי ציבור המצוייר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה יא) הוא גם פורש כזה
"שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ואל מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם".
כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של "אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן", אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל "כאילו אינו מהם".
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה איננו מתפייס עדיין כל צרכו מכוחן של חילוקי סברות שבין פורשי מדרכי ציבור קמאי ובתראי. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דווקא האדיקות של רוח דווקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה אוי כמה מרה היא, כמה מכאבת. הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין אורחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים - והחביבים.
אמנם לאושר אסוננו אנו יכולים להספיד, כחפץ לבבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.
אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילא, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה.
בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים.
החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש.
שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחריה הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים - מתאבלים על הכל.
גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים. קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה:
"יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה).
חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי.
כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד:
"יוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד ]כמעט שמת ויצאה נשמתו. כשחזר [ותואירבל אמר לו אבוה: מאי חזית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית. - ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי [הא איכא תורה ומעשים טובים], אלא הרוגי לוד" (פסחים נ. בבא בתרא י:).
וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנת להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד אורחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.
ויחד עם הד הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".
בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.
שים-שלום כתב:ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o
ארזי הלבנון כתב:שים-שלום כתב:ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o
ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.
יקר כתב:ארזי הלבנון כתב:שים-שלום כתב:ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o
ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.
באר דבריך, ולא תהיה בכלל המזלזלים והמרדדים.
ארזי הלבנון כתב:יקר כתב:ארזי הלבנון כתב:
ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.
באר דבריך, ולא תהיה בכלל המזלזלים והמרדדים.
ייתכן ודבריי רדודים. תקרא ותשפוט בעצמך.
שים-שלום כתב:כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.
ארזי הלבנון כתב:שים-שלום כתב:כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.
לא התייחסתי לגופו של כותב שאיני מכיר, אלא אך ורק לגופם של דברים. בגדול:
א. קיימים ציטוטים רבים שלא הביא. ואולי זה העיקר.
ב. אין קשר בין 'להכתיר צדיק' ולהחליט מי 'יותר ירא שמים' לבין לראות מי התייחס בספריו, ובכלל בפעילויותיו בחייו, בחיי חברה ומדינה לצד העמקה בחיי הרוח של האומה, עם התייחסות מדוקדקת בתורתו לכל שכבות העם ולמידות הנפש ועכו' ולבין חכם שעיקר עיסוקו הוא בש"ס ופוסקים, ויש בהלכה. אין זה אומר שהחכמים שהזכיר לא נגעו בהנ"ל, אך ודאי שלא זהו עיקר עניינם.
ג. סגנון הכתיבה הינו להוט ולא 'יבש', שכלי, עם התייחסויות ענייניות.
ד. מעניין איזה גדול עיין בהחוברת הנ"ל ומצא בה עניין. ובפרט אדם שמבין בתורת הרב קוק.
ה. מורגש מבין ריסי עיני הכותב שאינו מתלהב גדול מתורת הרב קוק, אך ייחס אליו תארי כבוד כגון 'מרן' רק כדי להתחבב על הקורא המכנה את הרב קוק 'מרן' באמת. מזכיר קצת את 'דת הציונות' בתחכומו, ואכמ"ל.
דברים נוספים עלו בראשי בעת הקריאה שלא העליתי כעת.
אני מדגיש: איני מתיימר להקרא בקיא תורת הרב קוק, אך ברור מתוך דברי הכותב שגם הוא אינו בקיא, ועמו הסליחה. אם כי ייתכן שהוא ת"ח בפני עצמו, אך אין לזה שייכות לתורת הרב קוק.
מעבר להנ"ל אין לי עניין להמשיך ולהתפלפל, משום שבאמת איני בקיא בתורת הרב קוק. ואולי לא הדגשתי כראוי, אך שאלתי איתה פתחתי את האשכול הייתה לאותם שבקיאים בתורתו, וברוך ה' באתרא קדישא הדין זכינו ללא מעט חכמים כאלה.
ארזי הלבנון כתב:ארזי הלבנון כתב:שים-שלום כתב:כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.
לא התייחסתי לגופו של כותב שאיני מכיר, אלא אך ורק לגופם של דברים. בגדול:
א. קיימים ציטוטים רבים שלא הביא. ואולי זה העיקר.
ב. אין קשר בין 'להכתיר צדיק' ולהחליט מי 'יותר ירא שמים' לבין לראות מי התייחס בספריו, ובכלל בפעילויותיו בחייו, בחיי חברה ומדינה לצד העמקה בחיי הרוח של האומה, עם התייחסות מדוקדקת בתורתו לכל שכבות העם ולמידות הנפש ועכו' ולבין חכם שעיקר עיסוקו הוא בש"ס ופוסקים, ויש בהלכה. אין זה אומר שהחכמים שהזכיר לא נגעו בהנ"ל, אך ודאי שלא זהו עיקר עניינם.
ג. סגנון הכתיבה הינו להוט ולא 'יבש', שכלי, עם התייחסויות ענייניות.
ד. מעניין איזה גדול עיין בהחוברת הנ"ל ומצא בה עניין. ובפרט אדם שמבין בתורת הרב קוק.
ה. מורגש מבין ריסי עיני הכותב שאינו מתלהב גדול מתורת הרב קוק, אך ייחס אליו תארי כבוד כגון 'מרן' רק כדי להתחבב על הקורא המכנה את הרב קוק 'מרן' באמת. מזכיר קצת את 'דת הציונות' בתחכומו, ואכמ"ל.
דברים נוספים עלו בראשי בעת הקריאה שלא העליתי כעת.
אני מדגיש: איני מתיימר להקרא בקיא תורת הרב קוק, אך ברור מתוך דברי הכותב שגם הוא אינו בקיא, ועמו הסליחה. אם כי ייתכן שהוא ת"ח בפני עצמו, אך אין לזה שייכות לתורת הרב קוק.
מעבר להנ"ל אין לי עניין להמשיך ולהתפלפל, משום שבאמת איני בקיא בתורת הרב קוק. ואולי לא הדגשתי כראוי, אך שאלתי איתה פתחתי את האשכול הייתה לאותם שבקיאים בתורתו, וברוך ה' באתרא קדישא הדין זכינו ללא מעט חכמים כאלה.
סתם נקודה נוספת: הקובץ ערוך לענ"ד לא טוב מבחינה לשונית, הניקוד לא מוסיף לרצינות של הספר, בפרט שהניקוד עצמו הוא לסירוגין, כאשר אחת לכמה מילים הניקוד חסר. כשץובץ נראה ככה לרוב קשה להתייחס אליו ברצינות.
שים-שלום כתב:בתודה והערכה רבה, ומחילה אם לא נהגתי בכבוד הראוי
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 117 אורחים