במעלת הטיפשות

[תוכן]

כידוע שדוד המלך שאל להקב"ה למה ברא את העכביש וכו', והקב"ה ענה לו מה שענה עד שהבין שלכל דבר יש לו תפקיד בבריאה. וכן הוא דברי רבינו בתורה א', שהצדיק מגלה את הקב"ה בכל דבר שבבריאה. באשכול הזה אני מציע לרכז את כל המעלות שיש בטיפשות, וקריינא דאיגרתא כו', ואפתח תחילה:

לפעמים אדם פוגע בחבירו, מטעם זה או אחר, והוא לא רוצה ש"חבירו" ידע שהוא פגע בו. אבל מה לעשות שמתוך סבך השקרים וההתחכמויות השני מבין טוב מאד מה הראשון עשה לו. יש מעלה גדולה בעת ההיא להיות טיפש מופלג, ולעשות את עצמו כאילו באמת לא מבין כלל שחבירו פגע בו. ומי שהוא טיפש בעת כזאת ומתנהג עם חבירו כאילו לא קרה שום דבר והכל רגיל לחלוטין, עליו הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

[ההוא דאמר]

צריך להדגיש, ידוע מרבותינו, כי המצוה הראשונה בתורה הינה לא להיות טיפש!
אבל מהפן החיובי של הדבר, יצויינו דברי הגמ' בחולין [ה, ב]:

והכתיב {תהילים לו-ז} אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה

[עקביה]

אברבנאל ישעיהו פרק יא
...והחסרון השלישי הוא שהמשתלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית עד שלזה צוה שלמה (קהלת ז, טז) ואל תתחכם יותר למה תשומם. האמנם הגיד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותו בדרך נס, לא ימצאו בו אחת מהחסרונות האלה, וכו'.

דברי האברבנאל מזכירים את דברי בן דורו, החסיד היעב"ץ, ששיבח את הנשים ועמי הארץ שנאמנה את א-ל רוחם ועמדו בניסיון בעת צרה, לעומת החוקרים והפילוסופים שלא עמדה רגלם במישור.

אבל יש כאן מבוכה ותמיהה, האמנם לא ניתנה תורה אלא לטיפשים, ולא לחכמים ללחום בלחמי ולשתות ביין מסכתי?

[דרומי]

התורה ניתנה למשה רבינו שהצטיין במדת החכמה. וביחד עם זה, המליצו עליו חז"ל את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" (שמות רבה פ"ג, א)

[אוצר החכמה]

אכן דברי האברבנאל כמו שהביא עקביה אותם תמוהים ופלא פלאים.

הלא וודאי שכיוון שהתורה היא החכמה האמיתית המחכים באמת לא יטה ממנה. ומה שהדבר מצוי לדברי האברבנאל צריך לומר בגלל שאין דעתם שלימה ושותים ממים הרעים וכדומה. ומעתה פשוט שהמלך המשיח בהיותו חכם אמיתי לא תטהו חכמתו מן האמונה אלא להיפך. אבל האברבנאל מנמק נימוק אחר וזה פלא.

[דרומי]

אמונה וחכמה הם שני דברים נבדלים, ומטבע האדם שכאשר הוא 'ריקני' ומאיר בו כח האמונה לבדה אין כח אחר שמפריע לה, אולם כאשר יש לו גם חכמה הרי שאין האמונה לבדה השולטת הבלעדית והיא מתעמעמת מעט (אלא אם כן הוא מעדן את חכמתו באופן שלא תסתיר כלל על האמונה, והדברים ארוכים).

[ההוא דאמר]

דברים נפלאים מצינו בהקדמת השב שמעתתא [אות ו'] ועיי"ש.

שב שמעתתא הקדמה.png (82.26 KiB) נצפה 4157 פעמים

[סגי נהור]

אברבנאל ישעיהו פרק יא
...והחסרון השלישי הוא שהמשתלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית עד שלזה צוה שלמה (קהלת ז, טז) ואל תתחכם יותר למה תשומם. האמנם הגיד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותו בדרך נס, לא ימצאו בו אחת מהחסרונות האלה, וכו'.

דברי האברבנאל מזכירים את דברי בן דורו, החסיד היעב"ץ, ששיבח את הנשים ועמי הארץ שנאמנה את א-ל רוחם ועמדו בניסיון בעת צרה, לעומת החוקרים והפילוסופים שלא עמדה רגלם במישור.

אבל יש כאן מבוכה ותמיהה, האמנם לא ניתנה תורה אלא לטיפשים, ולא לחכמים ללחום בלחמי ולשתות ביין מסכתי?

איני רואה את המבוכה. החכמה היא נסיון כמו שהעושר הוא נסיון. ובוודאי גם לחכם ניתנה התורה כשם שניתנה לעשיר, וכשם שהעשיר נצטווה לעבוד את ה' בעושרו ולכבד את ה' מהונו, כך נצטווה החכם לכבד את ה' מחכמתו. ומכל מקום הנסיון הוא נסיון והקושי - קושי, כאשר יאשר החוש.

[דרומי]

צריך אתה לבאר יותר, שכן אין להשוות בין עשירות שאינה נחשבת פיסגת השאיפות (ואמרו 'יאה עניותא לישראל', וכיו"ב) - לבין חכמה שנחשבת מעלה גדולה לכולי עלמא (לדוגמא: אין אצלנו כבוד גדול ל'עשיר מכל אדם' כשם שאנו מזכירים לשבח את 'החכם מכל אדם').

[עקביה]

איני רואה את המבוכה. החכמה היא נסיון כמו שהעושר הוא נסיון. ובוודאי גם לחכם ניתנה התורה כשם שניתנה לעשיר, וכשם שהעשיר נצטווה לעבוד את ה' בעושרו ולכבד את ה' מהונו, כך נצטווה החכם לכבד את ה' מחכמתו. ומכל מקום הנסיון הוא נסיון והקושי - קושי, כאשר יאשר החוש.

למה החכמה היא ניסיון?
האם חכמה היא סיבה לכפור בתורה או בנותנה ורק טפשות היא סיבה להאמין בהם?

[סגי נהור]

איני רואה את המבוכה. החכמה היא נסיון כמו שהעושר הוא נסיון. ובוודאי גם לחכם ניתנה התורה כשם שניתנה לעשיר, וכשם שהעשיר נצטווה לעבוד את ה' בעושרו ולכבד את ה' מהונו, כך נצטווה החכם לכבד את ה' מחכמתו. ומכל מקום הנסיון הוא נסיון והקושי - קושי, כאשר יאשר החוש.

למה החכמה היא ניסיון?
האם חכמה היא סיבה לכפור בתורה או בנותנה ורק טפשות היא סיבה להאמין בהם?

כח האמונה הוא תכונה של האדם, והוא היכולת לדבוק ברעיון מסוים באופן שלם, מתוך התמסרות מלאה, ללא ספקות ופקפוקים וללא חישובים של רווח והפסד. מטבע הדברים יכולת זו מפותחת יותר אצל אלו שאינם מצטיינים בחכמה יתירה.

כל זאת אינו סתירה כלל למעלת החכמה, ובוודאי גם בעניני אמונה נדרשת חכמה כדי להבחין בין אמונת אמת לאמונת סרק. ובכל זאת האמונה כתכונה היא כח על-שכלי (כאשר מבואר דבר זה בכ"מ ואכמ"ל), וככל שאדם הוא שכלי יותר כך קשה עליו יותר לגלות בעצמו תכונה זו. כאמור, המציאות מאשרת דברים אלה ואין צריך אלא להתבונן.

[אוצר החכמה]

זה די מקומם לחשוב שהאמונה בבורא עולם צריכה להיות כמו לתמוך בביתר ירושלים.
נכון שכל תכונה מועילה ומאויבי תלמדני ובשעות שאדם מתקשה באמונה כגון צרות או סיבות אחרות אז יש מקום להשתמש בכוח הזה להתעקש על האמונה אפילו כשדברים אחרים כמו ההבנה והחכמה וטוהר הלב מתקשים. אבל לתאר את זה כבסיס האמונה זה בעיני מקומם.
אם חנניה מישאל ועזריה היו צריכים ללמוד מהצפרדעים זה לא אומר שהם היו צריכים להפוך לצפרדעים.

[סגי נהור]

היודעים שכח האמונה שבנו נובע מהנשמה הקדושה אשר היא חלק אלוקה ממעל וחשה בקיומו של ה' באופן בלתי אמצעי (כשם שאדם שרואה דבר מה אינו צריך הוכחות שכליות לקיומו של הדבר), והוא ירושה לנו מאבותינו, שמטעם זה אנו נקראים מאמינים בני מאמינים, אינם משווים בין האמונה בה' לאהדת ביתר ירושלים (מלבד אולי במאפיינים חיצוניים) ואינם רואים בזה ענין של "מאויבי תחכמני".

[דרומי]

בגליון 'מעיינותיך' שיצא לאור לקראת החג יש מאמר נחמד אודות האמונה מול החכמה, עיין עליו.

[עזריאל ברגר]

ולהעיר מ"מעשה מחכם ותם" שבסיפורי-מעשיות למוהר"ן מברסלב.

[מיני ומינך]

צריך להדגיש, ידוע מרבותינו, כי המצוה הראשונה בתורה הינה לא להיות טיפש!

קול מבשר ח"ג - חכמה
ב. הרבי ר' בונים זצ"ל אמר, כל המצות עשה אפשר לאומרם במשפט אחד, וכל מצות לא תעשה במשפט אחד (בלשון פולנית), 'באנטש מאנדערי, ניע באנטש גלאפיע' [יכהן פאר, הבן יקיר לי אפרים, דף י"א, בשינוי מעט]:

[חד ברנש]

בנוגע לאשכול ראוי להזכיר את ספרו של ד''א מרוטרדם, "השבח לטיפשות", שתורגם לאחרונה לעברית.
ספר משעשע ביותר.
מתוך מבוא הספר

טיפשות1.jpg (72.19 KiB) נצפה 4096 פעמים

טיפשות2.jpg (82.75 KiB) נצפה 4096 פעמים

[בקרו טלה]

הרמב"ם: מדוע ברא הקב"ה את השוטים?

[עקביה]

אכן דברי האברבנאל כמו שהביא עקביה אותם תמוהים ופלא פלאים.

הלא וודאי שכיוון שהתורה היא החכמה האמיתית המחכים באמת לא יטה ממנה. ומה שהדבר מצוי לדברי האברבנאל צריך לומר בגלל שאין דעתם שלימה ושותים ממים הרעים וכדומה. ומעתה פשוט שהמלך המשיח בהיותו חכם אמיתי לא תטהו חכמתו מן האמונה אלא להיפך. אבל האברבנאל מנמק נימוק אחר וזה פלא.

י"ל שכוונת האברבנאל לכך שכידוע במאות השנים האחרונות, ככל שגברה עליית קרנה של החכמה (-מדעי הטבע) ירדה קרנה של הדת (הנוצרית בעיקר אבל גם היהודית), ולכאורה טעם הדבר הוא שככל שהאדם יודע להבין את החוקיות לפיה מתנהל הטבע, וממילא גם לנבא את העתיד בכל הנוגע לטבע, קטן בעיניו חלקו של הקב"ה בניהול העולם והוא מפקפק ביכולתו לשנות בו דברים כשיחפוץ.

שלא לדבר על היחס לדברי חז"ל שמתמעט והולך. לדוגמה, חז"ל (סוכה כט.) אומרים שכשאותות השמים לוקים סימן רע הוא לגויים. קשה לכלכל את המאמר הזה כאשר ליקוי חמה ולבנה ניתנים לחיזוי מעתה ועד סוף כל הדורות (היערות דבש, מסיבה זו, אומר שהכוונה לכתמים אקראיים כלשהם הנוצרים על פני השמש {ומה אם יום אחד יתברר, או שאולי כבר התברר, שגם הם ניתנים לחיזוי?} ור' שלמה פישר חולק עליו, ולא הבנתי את דבריו).
או ההסבר של חז"ל לרעידת אדמה (המכונה "גוהה", ברכות נט.). והרבה כיו"ב.

ועל אלה יש להוסיף שככל שאדם מתרגל לחשיבה מדעית ביקורתית ולהסקת מסקנות על סמך הניסיון קשה עליו לקבל את העניינים הסגוליים שבחז"ל.

לכל אלה גורמת החכמה שהזכיר האברבנאל, וצריך להתנהל אתה בתבונה ולא לנטות מעץ החיים.

[עקביה]

אנצל את האשכול כדי לבקש את עזרתכם.

מי הם האוילים אליהם מתכוון המלבי"ם, האם הם בני גילו של "החכם" מהסיפור החכם והתם של רבי נחמן?

מלבי"ם משלי פרק א פסוק ז
(ז) יראת ה' ראשית דעת, הנה כל חכמה י"ל התחלה שעל ידה תודע החכמה והם יסודותיה, כמה שחכמת ההנדסה תבנה יסודותיה על החוש והמושכלות ראשונות, חכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והנסיון, אבל חכמת התורה וחכמת המדות הנז' בספר זה בשם חכמה סתם, התחלותיה לא יודעו במופת השכל כנ"ל והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה, א"כ א"א להגיע בה לכלל דעת שידע אותה בידיעה ברורה רק ע"י המוסר ויראת ה' וכמ"ש בפסוק א', שע"י כח היראה הנטוע בנפש לירא את ה' ירא מעבור רצונו, ויכין לבו לשמור חקי החכמה הנתונים מה' ויקבעו בלבו לדברים נאמנים ואמתיים ובזה יבא בם לכלל דעת, באשר ע"י אמונתו בה' המחוקק חקי החכמה המה אצלו כדבר שהשיג ע"י החושים או מושכלות ראשונות, וזה רק למי שמאמין בה' ובמצותיו ובלתי מסתפק, אמנם האוילים (שגדר אויל הוא המסתפק ובלתי מאמין), שהם מטילים ספיקות בין על החכמה בין על יראת ה' שהוא המוסר שהיא ראשית ויסוד דעת החכמה, הם מבזים בין את החכמה בין את המוסר, וז"ש שאוילים בזו חכמה ומוסר מפני שיראת ה' ראשית דעת, ר"ל מפני שאין לחכמה התחלה אחרת לדעת אותה ולהשיג ממנה ידיעה ברורה רק ע"י יראת ה', שזה בנוי על אמונה בה' ובחקי החכמה שבאו מאתו, אשר הם מסתפקים בכל זה ומבזים את המוסר ויראת ה' עם החכמה שנשענת עליה:

[אוצר החכמה]

לא הבנתי את השאלה. (ראיתי אבל איני בקי בספר סיפורי מעשיות).
המלבי"ם מסביר את הכתוב חכמה ומוסר אוילים בזו ומסביר שפירוש הכינוי אויל הוא מי שמסתפק ואינו מאמין בה' ובמצוותיו. מה לא מבואר בדבריו ומה צריך ביאור?

[עקביה]

כל זמן שאדם לא השתכנע בתכלית השכנוע, וממילא הוא קצת מסתפק, הוא נקרא אויל?
חשבתי שאולי כוונתו למי שמסתפק כשיטה ודרך חיים, וזהו כנראה החכם מהמעשה הנ"ל.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין למה מה שמטריד אותך קשור למלבי"ם. המלבי"ם מסביר פשט פשוט בפסוק.
אתה מעורר שאלה מה הגבולות זו שאלה שיכולה להיות בכל עניין.
לדוגמה אם יגדירו רשע כרודף אחר תאוות העולם. אתה יכול לשאול כל מי שנהנה לאכול אוכל טעים נקרא רודף אחר התאוות? האם הפירוש שנתנו בפסוק הוא מתאים לסיפר על פלוני?
אין מקום לשאלה על הפירוש. הרשע שמדובר בפסוק הוא הרודף מה השיעור זה שאלה נפרדת.

אבל כנראה שזה מה שאתה שואל והמלבי"ם הוא רק הפלטפורמה שעליה אתה מעלה את השאלה

[אוצר החכמה]

בכל מקרה אני חושב שמי שמאד מטריד אותו אם הוא מסתפק אז הוא לא באמת מסתפק.