הודעהעל ידי עיק » ה' אפריל 19, 2018 11:06 pm
בעקבות הדיון המתנהל כאן, מישהו הפנה את תשומת ליבי לדברי הראי"ה קוק בספר לנבוכי הדור (שנדפס מכ"י לפני כמה שנים), בפרק יג, העוסק בנושא בי"ד הגדול כיסוד תורה שבעל פה . כמה קטעים משם השייכים לעניין:
יסוד תורה שבעל פה האמור מפורש בתורה שבכתב הוא, לעשות כל דבר אשר יפלא בתורה בין דם לדם, בין דין לדין, רק על פי הדבר אשר יגידו לנו מן המקום ההוא אשר יבחר די. והנה הפלאה זו נחלקת לכמה דרכים, שהרבה פנים יש לצדדי הספק, וכל ספק שבעולם חייב להיות נחתך דוקא על פי בית דין הגדול שבמקום המקודש. ולתורה שבעל פה כזאת הדעת נותנת שהיא אשרה וחייה של האומה. אין לנו שום דבר שיגביל כח הבית דין הגדול, לעשות ולתקן לשם שמים ככל צרכי הדור בכל דברים פרטיים שבמצות, לבד מה שבכל שב ואל תעשה, דינא הוא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה , מובן הדבר כשיש בזה צורך ומטרה כללית נחוצה, ואפילו בקום ועשה, אף על פי שלפי מסקנת הש״ס ביבמות דף צ, אין כח בידם לעקור דבר מן התורה, מכל מקום אין לסנהדרין גדולה שבלשכת הגזית כשתהיה על מכונה להיות משועבדת לפרט זה. והרי רב חסדא ועוד כמה אמוראים סוברים דיש כח לבית דין לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה. ואם יפסקו בית דין הגדול כותייהו ודאי רשות בידם. שאין שום דעת נוטה שיהיו משועבדים לפסקי פוסקי הלכות שבאו אחר התלמוד. גם יש מראשונים ז״ל שפסקו כרב חסדא, וכשיש צורך וטעם נכון כבר כתבו תוספות שיש כח בידם לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, ביחוד אם יבא להם דבר זה על פי דרשת המקרא, כדמצינו ״קרא אשכח ודרש״. וכמו שאמרו חז״ל בסנהדרין על דבר שינוי הכתב דסמכו אקרא דמשנה התורה שעתיד כתב זה להשתנות. וכל מה שיביאו ראיה מהמקרא על פי דרשה והסכמה מבית דין הגדול, אין כאן משום עקירת דבר מן התורה כלל. ביחוד אין לנו קבלות ברורות על פרטי ההלכות איזה מהם הם הלכה למשה מסיני, ואיזה מהם הם דברים שנתקנו ונדרשו על פי בתי דינים שבדורות.
על כן ודאי יהיו כל פרטי התורה מה שיהיה צורך לתקן ולחדש מסור ביד בית דין הגדול. וכל הממרה על דבריהם, בין להקל בין להחמיר, הוא עובר וממרה על פי בית דין ונידון כזקן ממרא, שהוא עוקר יסודה של האומה ומרכזה. למשל, אם דרשינן טעמא דקרא חולקים תנאים. ואם הבית דין הגדול יקבע הלכה כמאן דדרש טעמא דקרא, ויחדש גם כן כמה הלכות על פי טעמא דקרא, ודאי תהיה הרשות בידם. וכל היוצא על פי הסכמתם זוהי תורה שלמה. ואין לדאוג כלל חלילה לביטולה של תורה על ידי זה, כי כל דרכי תורה המה דרכי נועם ונתיבות שלום. ואם יהיו צריכים בית דין לחדש דברים פרטיים יהיו גורמים ודאי לחיזוק כללי התורה כולם, ולאושר עמנו החמרי והרוחני...
מובן הדבר שכמו שיהיה ביד הבית דין הגדול כח להקל לפעמים בדברים הנהוגים להחמיר כשימצא להם טעם מספיק וראיות מן התורה, כן יהיו ודאי רשאים וחייבים להחמיר לפעמים במה שתהיה השעה צריכה לכך לגדור גדר בתורה לחזקה ולאמצה. אם כן כל שתהיה האומה מוחזקת יותר בשמירת התורה כן יהיה ביד בית דין להקל לפעמים באיזה סייגים וגדרים. ולעומת זה כל שתהיה הפריצות וחלישות רגש הדת נוהג יותר באומה, כן יהיו חייבים להחמיר ולעשות סייג לתורה.
על כן אחד מתנאי הקדמת שכלול חיי עמנו בעתיד הוא שנהיה מורגלים בכלל ללכת בדרך ישרה ולשמור דרכי תורה ומצותיה, אז יש תקוה שכאשר נזכה לחיים לאומיים בכל פרטיהם, שעמהם יהיה גם כן מרכז חי לתורה שבעל פה, שכל דעת ישרה מסכמת איך ראוי להוקירו ולשמור כל היוצא ממנו בכל תוקף ועז, והיא ודאי מצוה תורית מפורשת בתורה שבכתב. אז תועיל הרבה הדרכתינו המוסרית בשמירת התורה והמצוה על פי המרכז הנהוג בגלות מרכז התלמוד והפוסקים המבונים על פיו, שיוכל הבית דין הגדול להעמיד יותר את החיים הלאומיים בלא לחצים של סייגים וגזירות. אמנם לפי מה שתהיה הפריצות יותר נהוגה, ורגש הדת שהוא חיי האומה יותר רפה, כן יהיו מוכרחים להעמיס עניני סייגים וחומרות. ומובן הדבר שיצרו בזה צעדי האומה בהתפתחותה. אבל הדבר יהיה הכרחי. כי המעמד המוסרי, ורגש הדת השלם הוא יסוד חיי האומה והפרחתה. על כן כל איש נלבב האוהב באמת את עמו וחפץ בלב שלם בהתקדמותו, ישא באהבה שכמו לסבול את עול תורה ומצותיה, בכל חומר שבהם על פי הדרך הנהוג בישראל מעולם, על פי מרכז התלמוד שעומד לנו במקום בית דין הגדול, עד העת המאושרה, שישובו לנו שופטינו כבראשונה. אז תצא מציון תורה ואורה לכל ישראל. גם לכל האנושות כולה. ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד׳ ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים״.
הכלל המוסכם שבתלמוד שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין לא יוכל להיות למעצור בעד בית דין הגדול השלם מלדון על הדברים המוסכמים בתלמוד להכריע בהם כשם שאנו דנים על כל דבר המוסכם בפוסקים על פי הסברא וראיות מן התלמוד, מכמה צדדים. האחד, כי בכלל חתימת התלמוד הלא באה מקבלת האומה כולה את התלמוד לספר מחוקק לדון על פיו בכל דרכי התורה. והקבלה אמנם היתה מפני הגלות והפיזור. אם כן, ממילא מובן, שבבא לנו התחיה הלאומית השלימה והבטוחה, שאין לנו להיות עוזבים את עקרה של תורה שבעל פה שאמרה תורה מפורש מן המקום אשר יבחר ד׳, המרכז החי, בשביל חתימה שהיתה רק בשביל הכרח הגלות. ובודאי לא קבלוה עליהם הגוי כולו כי אם עד הזמן שישובו לנו כל כוחותינו הלאומיים במלואם. ועוד, שאין הדברים אמורים כי אם בדברים שהם בכלל תקנה וגזירה, אבל דברים שבאו מדרך למוד וסברא, עומק הדין הוא שאין לך אלא שופט שבימיך, ויפתח בדורו כשמואל בדורו. וזולת כל אלה תקותינו השלמה תתמלא רק אז בשוב אלינו כל כוחותינו הטבעיים כימי קדם ביום חבש ד׳ את שבר עמו. ואז בהתעורר בנו חיים חדשים ורעננים יהיו בנינו למודי ד׳ ורמי מעלה מאד, עד שלא יהיה עוד הכלל המוסד מפני לחץ הגלות שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, שעל ידי זה הלבבות הולכים ומתמעטים, שאם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. אבל כאשר ישוב ישראל יציץ ופרח בארץ אבות, אז ישובו לנו כוחותינו הראשונים ביתר שאת ויתר עז ותשועת ד׳ תשגבינו, שגם סגולת הנבואה, שהיתה לעמינו מאז, תשוב לנו, ולא יאמר עוד על בנינו שהם בית דין קטן בחכמה ובמנין נגד הראשונים, כי אם ירום ונשא וגבה מאד, ודעת ויראת ד׳ עם כל חכמת בינה ודעת התורה על ברורה ואמתתה ישובו לנו ברום מעלתן. ומחכמים נשאים כאלה כשיעמדו בית דין על ישראל, אין לנו לדאוג כלל לא משום מכשול עון בהוראה, כי נכח ד׳ דרכם, ולא משום מעצור מצד הדת והאמונה בדרך החיים, כי תורת ד׳ תמימה תתן לעולם עז לישראל ומגן להולכי תם.
ידעתי אמנם שהדעה הנשאה הזאת תוכל להיות למפגע לקלי דעת החפצים לדחוק את הקץ ורודפים את העתיד הרחוק בלא זמנו, אלה הם השועלים המחבלים, שאף שהרגשתם היא הרגשה רוממה ונעלה, אבל רוחם אינו רוח שוקט הראוי לכל איש ישר היודע את אשר לפניו. האדם המיושב בדעת, לא תניעהו כלל כל משאת נפש על דבר העתיד מלנצור תעודה ולעשות ולקיים את כל המצות שבתורה על פי אשר הורונו חכמינו ז״ל מיסדי התלמוד, ולהכיר גם כן בהכרה פנימית איך הוא ממלא בזה את החובה המוסרית האמתית לחיי האומה ועתידותיה, שהוא בדיוק העמוק של אחרית המלה של האמת — רצון השי״ת ועבודתו, שהוא חפץ בצדק ובמשפט וכל מעגל טוב.
