הרב הגאון רבי אהרן גינוער שליט"א
נו"ש חיפה
אהבת ה' הבאה מתוך כח הציור
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר (תהלים מ, יא).
הרמב"ם ז"ל מסביר מדוע מלים את התינוק דוקא ביום השמיני ולא קודם לכן: "שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו, כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות ג"כ, ר"ל הצורה הדמיונות, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלש, היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ט).
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ממה שיחייב הידיעה באל ית', כי מן הנמנע שיאהב האדם זאת האהבה הגדולה דבר לא ידעהו, ולא נתקיים לו מציאותו. והתחלת הידיעה בו ית', שידע באמיתותו, שידיעת עצמותו בלתי אפשרית לנו, כל עוד היותנו בזה העולם, כי לא נדע אמתות דבר בציור, אלא בגדר או ברושם, ומה שאין לו סוג, לא יגדר ולא יורשם, אכן יודע מציאותו במופתים האמתיים, כמו שנבאר בעזרת האל". (ספר האמונה הרמה לראב"ד, מאמר שני, הקדמה).
אדם אינו אוהב מישהו או משהו שלא ראה מעולם. ככל שאנו רואים יותר את הדבר הנאהב, כך יתעצמו בלבבנו תחושות האהבה אליו .
אדם כדי להתרגש צריך לראות דברים מול עיניו, ומכאן נגזרה ההלכה הפסוקה שלא נתפלל אלא במקום שיש בו חלונות. ולכן כתב לנו רשב"י זיע"א בזוהר הקדוש 'שמע', ראשי תיבות "שאו – מרום- עיניכם". וממילא תגיע ל"ואהבת".
כשאבא הולך להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הוא אינו עסוק כעת בהבנת הדברים לעומקם, מהו גדר הברית ועל מי חלה החובה למול את הבן. האבא מתעסק כעת בשמחתו הגדולה. הוא מחזיק את בנו הקט וחש תחושות של "הנה, אני מחזיק כעת את המתנה הגדולה שה' נתן לי". וכך הוא מתמלא בתחושות אהבה עצומה להקב"ה.
כל אבא מרגיש בבירור בתחושות כאלה. ליבו מתמלא על גדותיו ברגשות קירבה ואהבה לה', שנתן לו ילד בריא ושלם, שהלידה עברה בבריאות שלמה וללא פגע, ושלאשתו ועוללם- שלום. תנסו להיזכר ברגשות האהבה המשכרים שהיו לכם כשנולד ילדכם הבכור.
כדי להחדיר בנו תחושות אהבה לה', עלינו לצייר לעצמנו, לראות בעינים, מה הבורא נותן לנו. להביט לחצי דקה בניחותא בילדים המתוקים שלנו, ההולכים כעת לגן, לחיידר ולבית הספר. לראות את עיניהם התמימות ולחשוב לרגע שיוצר הכל החזיר להם את הנשמה זה לא מכבר, והוא זה שפקח את עיניהם ואיפשר להם לצעוד קוממיות עם הילקוט על גבם,. לבבותיהם הקטנים פועמים בזכותו, ידיהם ורגליהם זזים בזכותו, וכל מהותם זועק: הבורא יתברך.
נצא לרחובה של עיר, כשנרתיק הטלית והתפילין בידינו. נביט בעצמנו, בשמים התכולים, בשמש המאירה לנו פנים, ברבבות עלי העצים שסביבנו, בחתול הרובץ ליד הרכב, באנשים הממהרים, ונחשוב: "יגדל אלוקים חי וישתבח, נמצא ואין קץ למציאותו".
נמשיך בדרכנו אל בית התפילה ונתבונן במפעלותיו של אלוקינו. וכשניכנס אל היכל בית הכנסת, הרי שליבנו יעלה על גדותיו בשירת "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ"....
הבה ונתענג על מילותיו המתוקות את דברי רבי יהודה החסיד זיע"א, המסביר לנו איך להתקרב, איך לאהוב, איך להתפלל: "חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך. לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב. לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב". (ספר חסידים קנח).
וכה כתב לנו ה"מלמד התלמידים", רבי יעקב אנטולי ז"ל, מחכמי פרובנס וחתנו של רבי שמואל אבן תיבון ז"ל:
"ועם כל ההערות האלה לא די לנו שלא נוערנו משנתנו, אבל תרדמה גדולה נפלה עלינו עד שנקרא שמע ונברך מאה ברכות בכל יום בלא כונה ובלא הערה על ענין היחוד. ואילו נברך על זה הדרך אלף אחת בכל אלה לא מצאתי כפי הכונה לפי שעשינו הכל קבע וכפי ההרגל לבדו נשארה הקריאה בלבד בפינו כאילו הכונה לחבר אחת לאחת למצוא חשבון. ואין המבוקש ממנו להוציא בפה בלבד אלא לצייר בלב כפי אשר יאמר בפה כדי שנתעורר תמיד לאהבת השם ברוך הוא. (מלמד התלמידים, פרשת ואתחנן).
ובמלבי"ם (בראשית פ"ח): "כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה' ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה".
&&&&&
לשם מה נוצרו רגשות האהבה?
נראה שהקב"ה יתברך שתל בקרבנו תחושות אהבה לאלו שאנו אוהבים אותם, כדי שנחוש אהבה מהי.
תחושות האהבה העצומות שיש לנו לרעייתנו, לילדינו, להורינו. התחושה עוצרת הנשימה, הכמיהה והגעגועים האין –סופיים לאלו שאנו אוהבים אותם, גורמים לנו להבין מהי אהבת ה'.
כל אוהב נכסף אל נשוא אהבתו, מהרהר והוגה בו יומם וליל, בשכבו ובקומו, בלכתו בדרך וגם בעת עיסוקיו ולימודיו הסדירים. האהבה מקלקלת את השורה, גורמת למליוני בני תמותה לאבד את ראשם ודעתם, כי כל ישותם הוגה באהבתם העזה. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה... סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי... עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי... כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי... ואכן כן, לא לחינם טרח שלמה המלך, החכם מכל אדם, להמשיל את אהבת הבורא, בספרו, קודש- הקדשים, שיר השירים, הנכתב כמשל נורא הוד על כיסופי האשה אל אהובה .
הקב"ה, הדורש מאיתנו לאהבו בכל לבבינו ובכל נפשינו, העניק לנו מתנה נפלאה, את רגשות האהבה המפעמים בלבב בני התמותה. לשם מה?
כדי שנדע אהבה מהי, ואז ידוע נדע כיצד עלינו לאהוב את מי שבראנו, את מי שמחייה אותנו, כה דואג לנו ומרחם עלינו, בכל נושא וענין.
כל מי שבמהלך שנות חייו חווה אהבה עמוקה מהי, מבין אל נכון את משמעות הציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
הוא מבין באמת שאהבה אמיתית אינה "לאהוב שניצל", אלא אהבה משתקת, בה טרודים כל העת, כל עסקי העולם האחרים מתגמדים למולה, וכדברי הפסוק: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ", ופירשו המפרשים שידוע בנפש האדם שכאשר אדם ממוקד בדבר מה, הרי כל יתר הדברים נחשבים לשוליים בעיניו. ומאחר שכל מגמתו של יעקב ומחשבתו היתה ברחל , לכן 'העבודה' היתה בעיניו כימים אחדים, שכל מחשבותיו היו נתונות לרחל, ולכן לא שת את לבו לעבודתו, והעבודה היתה בעיניו כימים אחדים.
מי שחווה אהבה מהי, מבין שחסר לו אלף אלפי חלקי אהבה להקב"ה. כי אוהב אמיתי חושב כל העת על נשוא אהבתו, רוצה לשמחו ולהטיב לו, לעשות את כל אשר יחפוץ ולגרום לו לשמחה ולעונג.
זאת לא המצאה פרטית. הנה כך כותב לנו החינוך, בגדר וחובת מצוות אהבת ה' (מצוה תיח): "דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו".
כזכרון החושק המכניס היום, היום!, את אהבתו אל ביתו. כך עלינו להרגיש אהבה לבורא יתברך, כחתן ביום חופתו, המכניס היום את רעייתו לביתו.
כעת נקרא, שלש פעמים לפחות, את דברי הרמב"ם (תשובה פ"י), מלך במלכות התורה, איש ההלכה הצרופה, הפילוסוף הגדול, שכשאשר הוא מסביר אהבת ה' מהי- התמלא קולמוסו ברגשות טמירים, דקים, עדינים, מלאי כיסופין. וז"ל: "וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל "כי חולת אהבה אני", וכל שיר השירים משל הוא לענין זה", עכ"ל.
האם אנחנו עמוסים ברגשות אהבה אל הקב"ה? האם הלב שלנו טרוד באהבתינו אותו יתברך, עד עצירת הנשימה? האם אנו עסוקים בו, כדרך האוהבים, ללא הפוגה? האם אנו רוצים לשמחו, לענגו ולגרום לו לנחת רוח תמידי מאיתנו, רק מפני שאנו אוהבים אותו?
--- אם עדיין לא הגענו לכך, אזי עבודה רבה לפנינו.
[b] (מתוך ספרו "שמחתני השם בפעלך", הנמצא כעת בשלבי עריכה סופיים).[/b]