משמעות רוה"ק בחיבור ספר בדרך הלימוד ובפסיקת ההלכה

[דורשי יחודך]

באשכול שנפתח בזמן האחרון הוזכר, בין היתר, העניין שיש מיישבים סתירות ברמב"ם ו\או בשו"ע (ובעוד ספרים) אפילו כשברור להם שלא לזה נתכוין מחבר הספר, על פי היסוד שהספר נכתב ברוה"ק ולכן כל מה שנכנס בלשונו או שמוכרח על פי דיוק לשונו או סתירת דבריו, נכון ובכלל תורה הוא. או בשינוי נוסח קצת, שכל דבר שנתקבל בכלל ישראל נהיה תורה בעצם, ושוב אינו תלוי בכוונת המחבר.

ויש שטוענים עוד על פי יסוד זה שצריכים לפסוק הלכה על פי חידושים כאלה גם כשברור שלא נתכוין השו"ע (לדוגמא) לכך, משום שמ"מ רוה"ק זימנה שכך יהיה כתוב, ובכלל תורה הוא.

האם ידוע למי מחו"ר הפורום על מקור מוסמך לכך בחז"ל או בראשונים, או אפילו בגדולי האחרונים המקובלים על כלל ישראל?

אין אני שואל "האם ספרים אלה נכתבו ברוה"ק". נצא בהנחה שכן. האם זה אומר שלכן גם דברים שלא כיוונו בכלל, הוא בכלל תורה, או שצריכים לפסוק על סמך זה?

אכן, ידועים דברי התומים בקיצר תקפו כהן, והרבה מביאים מדבריו ליסוד הנ"ל. לענ"ד כפי שכתבתי באשכול אחר, לא נמצא בתומים יסוד להנ"ל. התומים מוכיח מעצם הדבר שנמצאים חידושים שהם נכונים מצד עצמם, בדיוק לשון השו"ע ורמ"א, אף שהם לא כיוונו לזה, ומזה מוכיח שהרוה"ק היתה על לשונם. את העניין שרוה"ק דיברה בהם הוא אומר כסיבה שנייה (נ' קצת אגבית) למה א"א לומר קים לי כראשונים שלא הובאו בשו"ע.

התומים בהחלט לא אומר שכיון שזה נכתב ברוה"ק, לכן כל מה שמוכרח על פי סתירות וכדו', הוא נכון לדינא או תורת אמת. כך שאין מדבריו מקור לענ"ד.

כמובן שיש מושג המוזכר ברמב"ן בפ' זקן ממרא שהשי"ת לא יתן לסנהדרין לטעות, אבל השאילה האם על פי זה בונים הלכה, ובכלל השאילה האם אפשר ללמוד מסנהדרין למקום אחר.

לכן אני שואל האם ידוע למישהו מקור נאמן ואמיתי לרעיון הנ"ל.

(יש סיפורים על גדולי ישראל שאמרו שהרמב"ם נהיה תורה כו' ולכן יכולים לומר מה שרוצים גם אם תתגלה שלא נתכוין לזה, אמנם בפרפרזה של החזו"א "חמורה היא דרך לימוד התורה ולא ניתנה להקבע על פי סיפורים." אני מחפש מקורות.)

[בינוני]

נתיבות המשפט סי' ק"ט סק"א

ושוב אין מחלוקת בין התשב"ץ להרשב"א ודבר אמת נזרקה בפי כל אחד ואחד, דהתשב"ץ קאמר קרקע שנמכרה בשעת מגיפה ומיירי לענין מכירה, והרשב"א קאמר בהדיא דאין שמין אלא כדהשתא... ואף דמדברי התשב"ץ והרשב"א מוכח שלא כיונו לזה, מ"מ תורת אמת נמצא בפיהם.

והיינו שהשו"ע מביא מחלו' תשב"ץ ורשב"א אם בי"ד מכרו בלי הכרזה אם מה שעשו עשוי, והנתי' מחלק שהתשב"ץ מיירי רק לעניין מכירה והרשב"א מיירי רק לעניין שומא, ואף שבדבריהם מוכח שאינם מחלקים בזה, "מ"מ תורת אמת נמצאה בפיהם". וכך הוא פוסק להלכה כחילוק זה.

[דורשי יחודך]

ייש"כ על המראה מקום.
אך לענ"ד אינני רואה כ"כ שייכות לניד"ד. הנתיבות עושה פשרה, שהרשב"א צודק כאן, והתשב"ץ צודק כאן, למרות שהם לא חילקו בכך, וזהו הכרעה שלו, וכך פוסק. איך זה נוגע לרוה"ק ולהסתמך על רוה"ק.

[בינוני]

הנתי' לא עושה פשרה שהתשב"ץ צודק במקרה זה והרשב"א צודק במקרה זה, אלא שכלל לא נחלקו, התשב"ץ דיבר רק במקרה כזה והרשב"א דיבר רק במקרה כזה.
כלומר, הלשון של התשב"ץ הוא 'מכירה' והלשון של הרשב"א הוא 'שומא', ואף שמוכח מדבריהם שמבחינתם אין זה בדווקא, מ"מ אומר הנתי' ש"דבר אמת נזרקה בפיהם", והלשון שכתבו הוא בדווקא. אין לי ספק שמש"כ "תורת אמת נמצאה בפיהם" התכוון לסוג של רוה"ק. [ברוה"ק כתב התשב"ץ מקרה זה והרשב"א מקרה זה - אף שלא התכוונו - כיון שכך האמת להלכה].
אולי זה לא בדיוק מה שחיפשת, אבל זה די קרוב.

[דורשי יחודך]

שוב, האם זוהי הסיבה שהוא פוסק כך?
הרי החילוק שהוא אומר, הוא לא הגיע מכוח דיוק בלשונותם, אלא הוא ז"ל רואה חילוק, ואחרי שהוא ראה חילוק הוא אומר, הנה רוה"ק נזדמנה בדבריהם.
אני גם לא בטוח לגמרי שהוא מתכוון כאן לרוה"ק, אבל זה לא כ"כ משנה.

בכל אופן, לומר שהזדמן רוה"ק בפי מחבר הספר, הוא דבר אחד,
השאילה אם בונים על זה, והאם זה יכול להוות סיבה לחשוב דבר מסויים לאמת תורנית, או לפסוק על פי זה. על זה לכאורה לא רואים כלום בנתיבות.

[מעיין]

בודאי כדי לומר ביאורים כזה במחבר בעל רוח הקודש, יש להמבאר להיות לו שכל רחב בתורה, וגם קצת בעל מדריגה בעמל התורה שיכול לחדש חידושים בתורה, והיקף גדול בשכל התורה, שידע שחידושו מוסכם בשכל התורה, ואז אפשר לכוון לאמיתו של תורה ולכוון כן בדבריהם, משא"כ סתם לומדים צריכין ליגע עצמן לכוון הדברים על דעת אומרם, ובהרבה פעמים להשאר בצ"ע.
ידוע מה שאמר הדברי חיים שמועטים בדור מחדשים חידושי תורה, והשאר מייגעין על מהרש"א ומגן אברהם
וכשתדקדק תראה שיש לנו ב' סוגי ספרים מגדולי ישראל הא' שיש בהן חידושי תורה, כגון חתם סופר, נתיבות, וכו'
ויש שעל פי רוב לא כתבו חידושים אלא חשבון הסוגיא בעמקות, ונשארו בצ"ע ביניהן, רעק"א, בית מאיר.
ולענ"ד אין א' שולל דרך משנהו, והם בבחינת חיבור רש"י ורמב"ן על התורה שאין א' שולל את משנהו, רק נתחברו על כוונה אחרת בעוד שרש"י כיוון בפירושו להביא את הדרש הקרובה להפשט, ולא הביא הפשט רק כשהדרש רחוק ביותר מהפשט, הרמב"ן והרשב"ם כתוב ספרם בדרך הפשט.
כמו כן הרעק"א ובית מאיר כתבו ספרם, בעומק החשבון, ותלמיד חכם כשיתיגע על הסוגי' יכול לכוון מעצמו לרוב דבריהם.
משא"כ החת"ס והנתיבות [הכוונה בעיקר בחידושים הארוכים כמובן], גם אם יתייגעו חדשים שלמים לא יכוונו לדבריהם כי אם לפעמים רחוקים כסומא בארובה, כי זה סוג חידושים והברקות, והכרעות וקשה לכוון כן בדברי הקודמים, ואפשר שגם הנתיבות עצמו לא נתכוון שאכן כוונו הראשונים כן בדבריהם, רק כתב דרך חדשה באופן הכרעה מוסכם להלכה, שיסודות הסברא נעוצה בדבריהם, ויכול להיות להלכה בדרך הכרעה ומכוון בלשון השלחן ערוך, שהביא דברי הרבה ראשונים מה שעל דעת אומרן באופן פשוט לכאורה סתראי נינהו.
ועיין מה שכתבתי כאן, ויוצא משם שדעת החת"ס הי' שעכ"פ יותר נכון להתרגל עכ"פ לחדש קצת ואפי' לפסוק על פי החידוש, ולא להתמקד רק בחשבון הבריא ולהשאר בצ"ע, אבל זה רק אחר שמילא כרסו בש"ס ופוסקים כמובן
viewtopic.php?f=7&t=3750#p28248

ועיין מה שכתבתי כאן מענין דרך הלימוד של החוות דעת, ומש"כ היד יהודה בזה
viewtopic.php?f=7&t=3550&p=26898#p26898

[דורשי יחודך]

ייש"כ,
השאילה לא היתה למי מותר, אלא האם יש מושג כזה בכלל.

השוואה מרש"י ורמב"ן קשה לי לראות, הרי פשיטא שהתורה נדרשת על פי דרוש של חז"ל, זה לא חידוש של רש"י.

אבל מי אומר שרשב"א אפשר ללמוד על פי דרוש?

אם מתחדשים ללומד, דברים שמצד עצמם נראים נכונים, ניחא. אבל אם הכל מצד ההכרח בסתירה בשו"ע, מהו המקור למושג הזה ש"זה רוה"ק ולכן זה הלכה?"

זה נכון שהנתיבות כך לומד בחושן משפט. יש לשאול, האם יש לזה תקדים? האם הנתיבות משוכנע מצד עצמו שהחילוקים שאומר הם נכונים, ורק בגלל זה הוא פוסק אותם, והוא רק נתלה בשו"ע?

מנין למר שאחד לא שלל את דרך השני, הרי באשכול שהפנית מובא מה שהחזו"א תמה איך לא ידע הח"ס שדרכו של רע"א טובה משלו...החזו"א בודאי שלל את כל הדרך הזו, סביר להניח שהיו עוד כאלו, אמנם בודאי העריכו את החת"ס מצד גדלותו בתורה וכו', אבל מהיכי תיתי שלא שללו לגמרי את הדרך הזאת?

[מעיין]

אני מניח שמה שהחזו"א שלל את הדרך הזה, והיינו שהעדיף דרך הרעק"א, זה משום דדרך החת"ס אין נחלת הכלל כמו שכתבתי, ואולי החזו"א לא נחית כלל למה שכתבתי, שזה יהי' כוונת החת"ס על רוב הדוחקים אמת וכו'.
והאמת שלבר מזה בודאי שדרך כזאת צריך הרבה יותר שימוש ת"ח לקנות דרך זה, הלא תראה, שמלימוד הרבה רעק"א מתרגלין לדרך חשיבה מעין זו, אבל מלימוד חת"ס לא יתרגל לדרך חידושיו המקוריים, ורק תלמיד מובהק ממנו קיבל ממנו וגם בבחינת ונתת מהודך עליו, שזה ענין השפעה רוחני, וכמו כן אנו רואים התלמידים הבכירים של האבני נזר הראשית ביכורים החלקת יואב, הארץ צבי, שעשו אצלו הרבה שימוש, התרגלו אל דרך לימודו שאכן הי' בה משום חידוש,[ובדרך הלימוד של האבני נזר, הי' בזה אריכות בנזר התורה כ].
שדרך של חידושים, צריך הרבה יותר כיוון מרב לתלמיד ועל התלמיד להתמיד בשימוש, וכמו שמבואר בהקדמת הרמב"ם שעיקר מה שגרם המחלוקת בזה שלא שימשו כל צרכם, הכוונה שלא שימשו די הצורך להתרגל לדרך הדימוי מילתא למילתא, וככל שמתארך השימוש אז יותר ידמה שכל התלמיד לשכל הרב, וככל שמיעטו בזה גברה המחלוקת בדברים המתחדשים ואינם מקובלים, משא"כ דרך החשבון הישר והבריא של רעק"א ובית מאיר לא נצרך זמן רב להתרגל לדרך זה כי זה דרך הפשט, ושמא תאמר ששאר הדרכים אין זה תורה, אין זה אמת שגם בדברי התלמיד מצינו השוואות שבהשקפה ראשונה הם שלא בדרי דאונא, וכאן בפורום יש אשכול בשם השוואות, שכולל בו הרבה דוגמאות מגמ' וראשונים ואחרונים השוואות שונות שבהשקפה ראשונה האם רחוקים מזרח ממערב ובאמת הם קרובים, ויש להאריך בזה טובא.

[דורשי יחודך]

אני מניח שמה שהחזו"א שלל את הדרך הזה, והיינו שהעדיף דרך הרעק"א, זה משום דדרך החת"ס אין נחלת הכלל כמו שכתבתי, ואולי החזו"א לא נחית כלל למה שכתבתי, שזה יהי' כוונת החת"ס על רוב הדוחקים אמת וכו'.
והאמת שלבר מזה בודאי שדרך כזאת צריך הרבה יותר שימוש ת"ח לקנות דרך זה, הלא תראה, שמלימוד הרבה רעק"א מתרגלין לדרך חשיבה מעין זו, אבל מלימוד חת"ס לא יתרגל לדרך חידושיו המקוריים, ורק תלמיד מובהק ממנו קיבל ממנו וגם בבחינת ונתת מהודך עליו, שזה ענין השפעה רוחני, וכמו כן אנו רואים התלמידים הבכירים של האבני נזר הראשית ביכורים החלקת יואב, הארץ צבי, שעשו אצלו הרבה שימוש, התרגלו אל דרך לימודו שאכן הי' בה משום חידוש,[ובדרך הלימוד של האבני נזר, הי' בזה אריכות בנזר התורה כ].
שדרך של חידושים, צריך הרבה יותר כיוון מרב לתלמיד ועל התלמיד להתמיד בשימוש, וכמו שמבואר בהקדמת הרמב"ם שעיקר מה שגרם המחלוקת בזה שלא שימשו כל צרכם, הכוונה שלא שימשו די הצורך להתרגל לדרך הדימוי מילתא למילתא, וככל שמתארך השימוש אז יותר ידמה שכל התלמיד לשכל הרב, וככל שמיעטו בזה גברה המחלוקת בדברים המתחדשים ואינם מקובלים, משא"כ דרך החשבון הישר והבריא של רעק"א ובית מאיר לא נצרך זמן רב להתרגל לדרך זה כי זה דרך הפשט, ושמא תאמר ששאר הדרכים אין זה תורה, אין זה אמת שגם בדברי התלמיד מצינו השוואות שבהשקפה ראשונה הם שלא בדרי דאונא, וכאן בפורום יש אשכול בשם השוואות, שכולל בו הרבה דוגמאות מגמ' וראשונים ואחרונים השוואות שונות שבהשקפה ראשונה האם רחוקים מזרח ממערב ובאמת הם קרובים, ויש להאריך בזה טובא.

מדוע אתה מניח שהוא שלל את זה בגלל הסיבות שמנית? אולי הוא פשוט שלל את זה?

האם חסר גדולי עולם ששללו דרכי לימוד של גדולים אחרים?

ומ"ש בעניין ההשואוות, האם לכן כל השוואה שיעשו תתקבל על הדעת? אדרבה, בגמרא צריך להתייגע לרדת לסוף דעת הגמרא, וכן בגדולי הראשונים, האם הותרה הרצועה? ידוע כמה התנגדו הרבה מהגדולים, ובעיקר הגר"א, לדרך הפלפול, למה שלא נחשוב שכמו"כ התנגדו הרעק"א חזו"א כו' למה שאתם קוראים "דרך החידוש"?

אגב, עברנו לנושא אחר, (חשוב אמנם) הנושא המקורי לא היה דרך הלימוד אלא האם יש לתת משקל לרוה"ק כשבאים ללמוד ולפסוק.

[מעיין]

מהשאלות ותשובות, ששלחו זה לזה גדולי ישראל, אנו רואים שהבינו זה את זה, וגדולי ישראל סמכו על פי רוב על חידושים של הנתיבות והחתם סופר אף שדבריהם מחודשים על דעת אומרן, מ"מ עצם חידושיהם הן שכל התורה ויש לו פנים בהלכה, וכמדומה שהנתיבות נתקבל יותר להלכה מדברי הקצות אף שדברי הקצות הם קרובים יותר לפשט, והדברים עתיקין.
ולדרך הלימוד של בן זמנינו ודאי שדרך הקצות והרעק"א קרוב יותר ללבו, ודברי הנתיבות הם שיכולים להתרגל לזה הם בעיקר סברותיו המופשטים שבו ויופי חידושיו והכרעותיו, ולא דרך לימודו בדברי קודמיו

[הגיונות]

כמדומני שבעבר היה בבית מדרשנו אשכול בנושא ('מעט דבש'...), ושם העלו מאמר שנכתב בירחון אסופות בעניין זה ממש, ושם הביא בעל המאמר ריבוי דוגמאות בנושא.

ומעניין לעניין אציין שלשון מעניינית מצאתי בשרידי אש על חישושי ר' חיים על הרמב"ם שחידושו אמת למרות שוודאי לא חשב כן הרמב"ם.

[מעיין]

שם האשכול?

[בקרו טלה]

שם האשכול?

השלחן ערוך נכתב ברוח הקודש

[מעיין]

והנה לפרש לשון על כוונת אומרם,גם זה אינו רק על דרך אחד, ויש גם על הרבה דרכים, ומצינו כמה פעמים שרש"י נקט דרך א' כפשט והב' כמדרש, ובאב"ע הופך הדבר הדרך א' כמדרש והב' כפשט, וזאת שלכל א' יש דוחק א' הא' בדקדוק המלה, והב' בצורת הפסוק וכדומה.
וכמו כן במשמעות לשונות, של דברי הפוסקים, לדוגמא עי' בב"י סי' קס"ח בדעת הרמב"ם לענין תוריתא דנהמא, כמה וכמה פשטים, וכל א' דוחה את דברי קודמיו, מהרי"א, ב"י, ב"ח, טו"ז.
והכל תלוי, אם לשום הדגוש על כוונת אומרם, והאם יש לדרך זה מקום בביאור הסוגי', או העיקר מה שמסתבר להלכה.
ודרך אגב רבינו הלחם משנה, ברוב הפעמים נחית לבאר דברי הרמב"ם ביאור הסוגיות לדעתו באופן רחב.

[דורשי יחודך]

והנה לפרש לשון על כוונת אומרם,גם זה אינו רק על דרך אחד, ויש גם על הרבה דרכים, ומצינו כמה פעמים שרש"י נקט דרך א' כפשט והב' כמדרש, ובאב"ע הופך הדבר הדרך א' כמדרש והב' כפשט, וזאת שלכל א' יש דוחק א' הא' בדקדוק המלה, והב' בצורת הפסוק וכדומה.
וכמו כן במשמעות לשונות, של דברי הפוסקים, לדוגמא עי' בב"י סי' קס"ח בדעת הרמב"ם לענין תוריתא דנהמא, כמה וכמה פשטים, וכל א' דוחה את דברי קודמיו, מהרי"א, ב"י, ב"ח, טו"ז.
והכל תלוי, אם לשום הדגוש על כוונת אומרם, והאם יש לדרך זה מקום בביאור הסוגי', או העיקר מה שמסתבר להלכה.
ודרך אגב רבינו הלחם משנה, ברוב הפעמים נחית לבאר דברי הרמב"ם ביאור הסוגיות לדעתו באופן רחב.

לא אבין כ"כ,
התורה, שנכתבה בידי הקב"ה בורא כל העולמים, כוללת בתוכה בכל מילה ובכל פסוק אלפי אלפים פירושים נכונים ואמיתיים.

מישהו חושב שהרמב"ם חשב כמה וכמה פירושים במה שהוא כתב?

לכן כל מה שמצינו בפירוש מקראי קודש של התנ"ך, או אפילו פירוש ד' חז"ל באגדתא, אינו רלוונטי כלל לפירוש "כוונת אומרם" של רמב"ם, או ראשון אחר, וכ"ש לא של השו"ע.


(גם בפירוש התורה, לפעמים הראשונים נחלקים איך לפרש פשוטו של מקרא, והרמב"ן יגיד שפירושו של רש"י לא נכון, והוא בודאי חשב שהוא לא נכון. אין שום סיבה לחשוב שכל פירוש שנאמר בפסוק בתורה הוא נכון.)

כשמפרשי הרמב"ם אומרים כמה וכמה פשטים בדברי הרמב"ם, מקסימום אחד צודק (ואולי אף אחד מהם לא צודק).

הדינים שהם מולידים, יכולים להיות אמיתיים מצד עצמם, אם הם אמיתיים מצד עצמם. מה שניסו להכניס אותם בל' הרמב"ם אינו הופך אותם להיות אמיתיים.

וכמו שכתבתם שיש עוד נתונים, כגון אם יש לדרך זה מקום בביאור הסוגיא, או מה מסתבר להלכה.

לשוב לנושא העקרוני שאני שואל עליו:

כשאין סברא מכרחת, ואין הכרח בסוגיא, לחדש איזה הלכה, וה"הכרח" היחיד לומר אותו הוא כדי ליישב סתירה בשו"ע, אבל כל מעיין ישר יראה שרחוק מאד לחשוב שהשו"ע נתכוין לזה, האם יש לזה מקום, הן מצד לימוד התורה, הן מצד פסיקת ההלכה?

אני הייתי חושב שלא, יש כאלה שאומרים שכיון שהשו"ע נכתב ברוה"ק, או מכיון שנתקבל בכלל ישראל, זה נעשה "חפצא של תורה", ולכן הצורך ליישב את הסתירה יוצר מציאות של תורה והלכה, האם יש מקור לכזה דבר? אם ישנו, טרם ראיתיו, ולכאורה באופן כללי זהו נגד כל יסודות לימוד התורה והבנתה.

(עיינתי באשכול שציינו כאן, יש שם ידיעות חשובות, אבל שום דבר לא מצאתי שם שמגבה את הגישה הנ"ל.)

[מעיין]

כשגדול ישראל מחדש מחמת סתירת הרמב"ם אף שסיבת החידוש והתחלתו הוא סתירת הרמב"ם מ"מ מה שמנצנץ במוחו הוא מידיעותיו המוקדמות בהיקף התורה ע"פ הראשונם והאחרונים וממילא יש מקום לחידושו, ואין זאת אומרת שהתחלת החידוש היא סתירת הרמב"ם רק זה היא ההיכי תימצי שהתחיל לחשוב ע"ז אבל אחר החשיבה מתגבש זה אצלו משאר מקומות ומשאר סברות.
ואכן מי שאין לו היקף של מילא כריסו בש"ס ופוסקים, והיקף של שכל התורה, כשהוא אומר חידוש בסתירת הרמב"ם בלא הקדמה מדברי קודמיו, אין זה אלא סברת הכרס.
ולכך לא ניתן תורה זו רק ליחידי סגולה, וכמו שאמר הדברי חיים ששאר העם מייגעין עצמם על מהרש"א ומג"א
זה לשון הדברי חיים בתשובות ח"ב יו"ד מ"ז

...האמת שאין מנהג במדינת פולין לפלפל ולחדש חידושים זולת גדול הדור או צורבא מרבנן הראוי להיות גדול, ויתר הלומדים עוסקים בתורה ש"ס ופוסקים להבין היטב ומתיגעים על חידושי מהרש"א ז"ל או מגן אברהם להבין כראוי ולא עלתה על לבם לחדש כי יודעים ומכירים ערך עצמם שאין בכוחם לחדש דבר אמת ונכון לא כן במדינות אחרות מפלפלים בהבלים וכל מי שיודע רק מימרא בש"ס תיכף אומר חידושים...

[דורשי יחודך]

כשגדול ישראל מחדש מחמת סתירת הרמב"ם אף שסיבת החידוש והתחלתו הוא סתירת הרמב"ם מ"מ מה שמנצנץ במוחו הוא מידיעותיו המוקדמות בהיקף התורה ע"פ הראשונם והאחרונים וממילא יש מקום לחידושו, ואין זאת אומרת שהתחלת החידוש היא סתירת הרמב"ם רק זה היא ההיכי תימצי שהתחיל לחשוב ע"ז אבל אחר החשיבה מתגבש זה אצלו משאר מקומות ומשאר סברות.
ואכן מי שאין לו היקף של מילא כריסו בש"ס ופוסקים, והיקף של שכל התורה, כשהוא אומר חידוש בסתירת הרמב"ם בלא הקדמה מדברי קודמיו, אין זה אלא סברת הכרס.
ולכך לא ניתן תורה זו רק ליחידי סגולה, וכמו שאמר הדברי חיים ששאר העם מייגעין עצמם על מהרש"א ומג"א

שוב, הכל תלוי אם מצד עצמו יש מקום, והכרח, לחידוש, או לא,
ולא משנה כלל איך הגיע החכם לחידוש זה.
גם אם לא מצא את המשקפיים שלו והיה נדמה לו שכתוב ברמב"ם דבר הסותר גמרא ערוכה, ומכח זה הגיע לחידוש מסויים,
ואח"ז מצא את משקפיו וראה שלא דובים ולא יער,
אבל למעשה הטעות עזרה לו להגיע להבנה חדשה בסוגיא, שהיא יכולה להיות אמיתית מצד עצמה.
אף שאין זה קשור כלל לרמב"ם.

אותו הדבר אם אמר פשט ברמב"ם שהוא לא נראה נכון בכוונת הרמב"ם, תמיד צריך לבחון האם החידוש הוא נכון ואמיתי מצד עצמו או לא.

כך ש"רוה"ק" או "הספר התקבל בכלל ישראל" הוא לגמרי לא קשור לזה.

[מעיין]

נו! ע"ז כבר יש מקורות הרבה, ובפרט באשכול האחר שיש דבר כזה לכוון דברים בדבריהם מה שלא כוונו

[בן טובים]

בספר שארית ישראל וילדניק יש קטע בענין, ואיני יודע כיצד להדביקו כאן, אולי יסייע לי מאן דהוא ושכמ"ה. לע"ע הוא כאן בקובץ המצו"ב.

[נשר]

יעויין במה שכתב הגרי"א וינטרוב בקישור כאן בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא.
www.otzar.org/wotzar/book.aspx?150618&pageid=P0010

[מעיין]

גם יש קטע בשארית ישראל אענין ט"ס שבהשגחה משמים זה

[דורשי יחודך]

נו! ע"ז כבר יש מקורות הרבה, ובפרט באשכול האחר שיש דבר כזה לכוון דברים בדבריהם מה שלא כוונו

אני לא יודע על מה נסובה הודעתך, על מה כבר יש מקורות רבים, אני לא מצאתי מקור רציני, גם באשכול הנ"ל וכפי שכבר כתבתי.

[דורשי יחודך]

בספר שארית ישראל וילדניק יש קטע בענין, ואיני יודע כיצד להדביקו כאן, אולי יסייע לי מאן דהוא ושכמ"ה. לע"ע הוא כאן בקובץ המצו"ב.

ייש"כ גדול, על המראה מקום מהבעש"ט הקדוש.

כפי שכתבתי בהודעתי הראשונה, אני שואל "אם יש מקורות לכך בחז"ל, ראשונים או אפילו גדולי האחרונים המקובלים על כלל ישראל."

בפשטות כשבאים לקבוע דרכי לימוד תורה שבעל פה ופסיקת ההלכה, בונים על פי גדולי בעלי מסורת תורה שבעל פה,

כלומר דרך לימוד ספרי רבותינו בעלי ההלכה צריכה להיות מבוססת על דברים שמצאנו בתוך דברי עצמם, בעלי התלמוד וההלכה,

עם כל גדלותו הנוראה של הבעש"ט הקדוש והיותו ז"ל המרכבה לגילויים שמימיים, אינני סבור שיש מי שרואה בו חוליא במסירת תורה שבעל פה והלכה,

כך שלא נראה לי שניתן לבסס על זה גישה בלימוד ופסיקת ההלכה,

ושוב אצהיר שאין הדבר נובע ח"ו מאיזה סרך זלזול בענק שבענקים קודש קודשים ז"ל.

לכל הפחות ניתן להגיד שמעניין הדבר שלפני הבעש"ט לא מצאנו (לע"ע) מקור לענין.

[דורשי יחודך]

יעויין במה שכתב הגרי"א וינטרוב בקישור כאן בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא.
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?1 ... geid=P0010

ייש"כ גדול גם על מראה מקום חשוב זה ממשנתו של הגריא"ו זצ"ל.

שוב אשאל, בחרדת קודש מכבודו של הגרי"א, וביראה גדולה מחו"ר הפורום שליט"א, האם ניתן לבסס דרכי לימוד ופסיקת ההלכה, על דבר כזה, שנכתב ממש בדור האחרון ובלי שום ראיה.

אולם באמת בגוף דברי הגריא"ו, לענ"ד בא לומר דבר הרבה פחות מהפכני מאשר מה שאמר הבעש"ט הקדוש ומה שהרבה אומרים היום כנראה בלי מקור, ובעצם לענ"ד בא לומר דבר פשוט ולא בא לחדש כלל.

לענ"ד כוונת הגרי"א היא שכשחכם מגלה דבר תורה אמיתי, ושוב הדברי תורה עצמם יכולים להיות מובנים בכמה אופנים והם כולם פירושים של אותו דבר תורה בדיוק שאמר החכם, אלא שהחכם הבין אותם במובן מסויים, אבל כל ההבנות הם פירושים באותם דברי תורה.

ולדוגמא בעלמא, אם המהר"ל לוקח איזה מאמר חז"ל ומגלה שהיסוד שמתגלה כאן הוא שהעניו הוא מעל החומר, הרי הוא חדר לעומק דברי חז"ל, וזה נקרא דבר תורה לאמיתו,

אך להבין למה זה כך, יתכנו כמה פירושים נכונים,

וגם פירוש שהמהר"ל לא חשב ולא סבר, הרי הוא נכון בעצם הדבר תורה שגילה המהר"ל שענוה מעלה את האדם מעל החומר, ואין זה משנה כלל אם המהר"ל חשב כך או לא,

אלא שאם רוצים לדעת איך המהר"ל עצמו הבין את הדברים, יש צורך לעיין בדבריו במקומות אחרים, כמ"ש הגרי"א

אבל כל צורה בה מתפרשת על נכון היסוד שגילה המהר"ל, היא נכונה מצד עצמה בפירוש היסוד שהיה טמון בדברי חז"ל והתגלה על ידי המהר"ל.

אנחנו מדברים על תופעה אחרת, יש מילים שכתב החכם, אנו דנים לא בפירוש איזה מושג או יסוד שיכול להתפרש בכמה אופנים, אלא איך התכוון לפסוק כך, ניתן לקחת את המילים ולפרש אותם כך שיצא דבר שלא כיון החכם, לא נראה לי שעל זה דיבר הגרי"א.

[איש גלילי]

בספר שארית ישראל וילדניק יש קטע בענין, ואיני יודע כיצד להדביקו כאן, אולי יסייע לי מאן דהוא ושכמ"ה. לע"ע הוא כאן בקובץ המצו"ב.

שארית ישראל - רוה''ק.png (179.62 KiB) נצפה 7669 פעמים

לכאורה אין מכאן ראייה לדרכי הפסק על פי זה, כי כל אחד מקבל רוה"ק לפי שורש נשמתו, ותורה לא בשמים.

[קראקובער]

שאלת תם:
עצם זה שנושאי כליו של השולחן ערוך חולקים עליו בלי סוף לא סותר כל היסוד של רוה"ק?

[בינוני]

שאלת תם:
עצם זה שנושאי כליו של השולחן ערוך חולקים עליו בלי סוף לא סותר כל היסוד של רוה"ק?

תשובת תם: זה סותר רק אם נניח שהנושאי כלים לא כתבו ברוה"ק!

[איש גלילי]

שאלת תם:
עצם זה שנושאי כליו של השולחן ערוך חולקים עליו בלי סוף לא סותר כל היסוד של רוה"ק?

זה נותן מחשבה על איך מסתכלים על דברים ש'נכתבו ברוה"ק'.

דניאל נכתב ברוה"ק (אחרת לגמרי ונעלית לאין ערוך), וחז"ל קבעו שטעה בחשבון שבעים שנה שאמר ירמיהו.

שמעתי בשם החזו"א, שאמר לו מישהו על משהו שכתוב בספר מגיד מישרים מהב"י, ואמר לו שהרי המגיד אמר כך. אמר לו החזו"א: המגיד של הב"י נחשב כשיטת הב"י.

[דורשי יחודך]

אגב בקשר לדברי הבעש"ט,

הרי אפילו אלה שמצדיקים את ישוב הסתירות בשו"ע למרות שלא התכוין אליהם, בטענת רוה"ק או נתקבל בכלל ישראל וכדו', בדרך כלל אינם מפרשים שו"ע רמ"א או באר היטב על פי פרד"ס! כך שקשה לגבות את זה על ידי אמירה זו של הבעש"ט.

ובכלל נראה שהבעש"ט לא מדבר על הענין שלנו אלא על עשיית פירושים על פי פרד"ס, ממש לדרוש את המילים, הוא לא נדרש כלל לסוגיא שלנו.

[איש גלילי]

אגב בקשר לדברי הבעש"ט,

הרי אפילו אלה שמצדיקים את ישוב הסתירות בשו"ע למרות שלא התכוין אליהם, בטענת רוה"ק או נתקבל בכלל ישראל וכדו', בדרך כלל אינם מפרשים שו"ע רמ"א או באר היטב על פי פרד"ס! כך שקשה לגבות את זה על ידי אמירה זו של הבעש"ט.

ובכלל נראה שהבעש"ט לא מדבר על הענין שלנו אלא על עשיית פירושים על פי פרד"ס, ממש לדרוש את המילים, הוא לא נדרש כלל לסוגיא שלנו.

אמת.

[דורשי יחודך]

ספר מחשבות חרוץ לר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע, אות טו:

ונראה לי דסימנא מילתא הוא מה שנזדמן לבעלי הטור ושולחן ערוך לכתוב מצוה זו בסימן ע"ר, וכבר העיר בתומים בקיצור תקפו כהן על השולחן ערוך דמאחר שנתקבל בכל ישראל ודאי רוח ה' דיבר בו והכל בכתב מיד ה' עליו השכיל אף מה שהוא לא כיוון כלל לזה עיין שם, וכן בזה הגם דהם ודאי לא כיוונו בכך מכל מקום מאחר שמלאכת שמים הצליח בידם להתקבל לפסק עד שכל דבריהם אצלינו תורה שלימה ובכלל התורה שבעל פה, נוכל לרמז בהם מה שלא כיוונו כבכל תורה שבעל פה שבידינו שהוא ממש דוגמת התורה שבכתב, כי כולם מרועה אחד ניתנו והכל ברוח הקודש ולא בא שום דבר על צד המקרה וההזדמן...

א. דברי רצ"ה כאן די דומים לדברי הבעש"ט שהובאו למעלה, ומחודשים מאד, וצרף לכאן מה שכתבנו למעלה בנוגע לדברי הבעש"ט וד' הגרי"א וינטרויב זצ""ל.

ב. יצויין שר' צדוק לא מדבר כאן כלל על פסיקת ההלכה או הבנתה, אלא על רמז בעלמא, ויתכן שמה שכתב דוגמת תורה שבכתב וכו', זה הכל לגבי לדרוש ולרמז, אבל כשמגיע ללימוד הלכה לא דיבר כלל, וכן נראה יותר בכוונתו לע"ד.

ב. יש להעיר שרצ"ה ז"ל מביא מהתומים נימוק שלא נמצא בתומים, דהיינו שמאחר שדבריהם נתקבלו בכל ישראל, זהו סימן ואות שנכתבו ברוה"ק. התומים לא מזכיר כלל ענין זה, אלא כאמור, כל הוכחתו שנכתב ברוה"ק הוא עצם הדברים הנכונים שמצאו חכמי הדורות בתוך השו"ע ורמ"א.

בקרוב אעלה בע"ה (אם יואילו להעלות לי ב"שגבם מאוצר") דברים מפתיעים בזה המיוחסים לר' חיים מואלאזין זצ"ל.

[שומע ומשמיע]

יש דברים חשובים אצל ר' ישראל משקלאוו.

[דרומי]

בספר לקוטי לוי יצחק יש מלים מאוד חריפות בנידון זה. ואינו תח"י כרגע.

[דורשי יחודך]

מצו"ב דברים המיוחסים לרבנו חיים מואלאזין זצ"ל שאפשר לפרש ברמב"ם ושו"ע דברים שהם לא כיונו, משום שנאמר ברוה"ק, (ייש"כ להרב אמרתי אחכמה על ההעלאה).

יש להעיר שכנראה שהגר"ח לא מדבר על פסיקה להלכה אלא על הפרשנות עצמה, שהרי כותב "אם עולים להלכה", כלומר אבל לא ליצור על פי זה את ההלכה, וא"כ מדובר רק בלפרש לרווחא דמילתא. ובכל זאת חידוש.

מה שמעניין שדוקא הגר"ח הוא שכתב שקיבל מרבו הגר"א שלא לישא פנים בהוראה לאיש ואפילו לבעלי השולחן ערוך, ועי' נחלת דוד ב"ק דף כא. שמביא מרבו הגר"ח שחלק להלכה על הטור ושו"ע והכריע כפי העולה מדברי הרשב"א, ע"ש. ואעפ"כ לפי האמור כאן אמר שרוה"ק נתגלגלה בדבריהם ואפשר לפרש כפי שרוצים.