בשפך דמנו להעכר

[בן צוער1]

בסליחה יא ליום רביעי מופיעה השורה הבאה פְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִיַּד בְּנֵי נֵכָר/צוֹמְתִים חַיֵּינוּ בְּשֶׁפֶךְ דָּמֵנוּ לְהֵעָכֵר/קְרָא שִׁלֻּמַת זָרִים גְּמוּל וְשָׂכָר/רְאוֹת כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר.
החרוז בצלע השניה לא מסתדר. מישהו יודע מה החרוז המקורי

[חד ברנש]

הסליחה היא של ר' שמעון (ב"ר יצחק) הגדול ממגנצא,
נדפסה בין היתר גם באסופת פיוטיו שההדיר א"מ הברמן, ושם (עמ' קסה) הוא ניקד באופן שונה:

ר' שמעון הגדול123.jpg (18.89 KiB) נצפה 1130 פעמים

החריזה בסדר גמור (קמץ ופתח רגילים להחרז).
ויש לעיין במהדורת הסליחות של ר"ד גולדשמדיט (המתוקנת יותר מזו של הברמן).

[בחפשי כותב]

בדומה לו, בפיוט 'ברוך ה' יום יום' (ליום השבת), בבית:

נסגרתי לאדום ביד רעי מדנַי. שבכל יום ויום ממלאים כרסם מעדנַי. עזרתו עמי לסמוך את אדנַי. ולא נטשתני כל ימי עדנַי. כי לא יזנח לעולם אדנָי.

הן אמת שאצל הספרדים ההבהרה שווין בהנ"ל, אמנם פיוט הנ"ל חיברו רבינו שמעון הגדול ממגנצא ז"ל, מראשוני פייטני אשכנז.

[חד ברנש]

החריזה בין קמץ לפתח היא דבר שכיח שאך למותר לציין מקורות אליו.
כל הקמץ האשכנזי התחיל אחרי הרא"ש, כפי שהוכיח אלדר ועוד. וכבר נכתב על זה בפורום.