מחשבות בעצה - על ספרי התפילה המפורשים

[איש_ספר]

בהקדמת סידור שירה חדשה (רוזנשטיין אביו של א"ש) ראיתי פעם אבחנה נכונה מאד. לדבריו, כיון שמרגילים התינוקות לשנן את התפילה, והרי הם בגיל שעדיין אין להם הבנת פירוש המילות, כיון שכך, אף כשהם עומדים על דעתם, מ"מ לעולם המילים מקדימים את המחשבות, ששינון המילים קדם הרבה למחשבות. אני לא יודע מה היתה מסקנתו של רוז' (בעל חיידר מתוקן), מ"מ אע"פ שאין דרך אחרת, אבל המסקנה ככה"נ נכונה.

אני מבקש להמשיך עד"ז. רבים מהצעירים וג"א הק' בנערותי, קובעים את תפילתם מתוך ספר עבודת התפילה ודומיו (תפילת מרדכי/כונת הלב). יש בכך תועלת עצומה. ראשית כל צמד מילים זוכה להתבוננות והבנה, והעיקר העיסוק בפירוש מונע מחשבות זרות, דמיונות וחלומות. המעלות רבות וידועות.

אדם מתבגר, ויש לו את המחשבות משלו, אותם הוא ספג מתוך עיון בספרים שונים, לפי טעמו וחלקו וממה שחננו ה'. הוא מבקש להניח את הקונטרסים המפורשים, ולעמוד מול המחזור ומתאמץ לסדר את מחשבותיו עם מילות התפילה. אכן, מי שהרגיל עצמו באותם קונטרסים, חש שהוא אזוק וכבול באותם פירושים וישנו קושי רב להשתחרר מהם. דעת לנבון שמלבד פשט התיבות יש הרבה מקום למחשבה ולפירוש, והטעם של מחבר הקונטרסים איזה מן הפירושים לקבוע למעלה, לא בהכרח אמור ללוות את המתפלל כל ימיו.

כמו עם שינון התינוקות, גם כאן אין לי פתרון, ברור לי שישנו גיל מסוים שהקונטרסים הללו מעמידים את כל התפילה על בסיס נכון, אני רק מבקש להצביע על הבעיה, ובעיקר מתעניין אם ישנם עוד החשים בה כמוני הקטון.

תכתבו בספר סליחה ומחילה. גמח"ט.

[צורב מתחיל]

כמו עם שינון התינוקות, גם כאן אין לי פתרון, ברור לי שישנו גיל מסוים שהקונטרסים הללו מעמידים את כל התפילה על בסיס נכון, אני רק מבקש להצביע על הבעיה, ובעיקר מתעניין אם ישנם עוד החשים בה כמוני הקטון.

תכתבו בספר סליחה ומחילה. גמח"ט.

הבעיה קיימת אצל הרבה, אם כי לא כולם מספיק גדולים בשביל להודות בה.

[נוטר הכרמים]

התפילה "עבודה שבלב" היא, והלב, כלום משורטט ויצוק הוא בתוך תבנית ודפוס של תיבות ומילים, כוונות ופירושים. "עין נושאים לך לשמים לב שופכים נכחך כמים". וללב שערים ומפתחות ושפה משלו.

אף אני הורגלתי ב"יציקת תוכן", בלימוד ועיון, בחיפוש ודרישה אחר ביאורים ופירושים, בנסיונות אין סופיים "להתחבר" אל מילות התפילה, כך ימים וחדשים ושנים, עד שבא מאן דהו, בהשגחה עליונה, רבי אשר זכור לטוב, ופקח את עיני. מאז הפך למורי ורבי, מורי לסידור התפילה. רבי שלמדני לעמוד לפני ד'.

לאורך כל חודש אלול, היה אותו ת"ח ובעל נפש, מפנה נתח נכבד וחשוב מסדרי לימודו הקבועים, ועורך מערכי לבב לקראת הימים הנוראים. יושב היה עם מחזור "פשוט" בלה מרוב ימים ודמעות והוגה בתיבות התפילה. חושב על ה'מלכויות'. שעות ארוכות מטייל בדמיונו בעולם האידיאלי והמתוקן במלכות שד"י, היאך צריך הוא להיראות, כמה נחת רוח יעלה מלפניו יתברך, כמה כבוד שמים ירבה, יתגדל ויתקדש. הוא עורג, כוסף, מתחנן, ואז באחת הוא עובר אל המציאות, איך נראה כיום העולם, כמה הסתרה וחילול השם.

הוא מתייחד בנחת ובריכוז, בשכל וברגש, במיצוי כל כולו עם המילים ועם הקטעים, כך יום אחר יום, חושב ומהרהר בלילות על התפילות. בלי ספרים וליקוטים, מקורות ונדבכים.
אינני מנסה לחקות זאת, כל אחד וצורת העבודה המתאימה לו. אבל הוא הראה לי את הכיוון. מני אז, ב"ה אינני נבוך.

ונקודה נוספת עמוקה,
בספר 'דרכי נעם' שיחות האדמו"ר מסלונים שליט"א עמ' יב:

כאשר אש תוקד בעצמותיו של יהודי, אז יכולה להתחולל בו סערת הנפש כענין שנאמר באליהו (מלכים א יט, יא) רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים. כאותם חסידי לכוביץ' שכל מציאותם היתה רוח סערה עושה דברו. מעלתו של חסיד נמדדת ברוח סערה שבו, מה שחסיד אחד גדול מחבירו הוא מפני שיש בו רוח סערה יותר גדולה, ומה שחסיד אחד קטן מחבירו מפני שיש 'בעל-הבית'יות' יותר גדולה. הניגוד ל'בעל-הבית'יות' הוא באיזו מידה מפעמת באדם רוח ה', כלשון הכתוב "ותחל רוח ה' לפעמו". (שופטים יג, כה). כמה יש בו רוח גדולה. רוח סערה.

אחד הביטויים ל'רוח סערה' – רוח ד' המפעמת באדם, זוהי ה'רוח סערה' שמתחוללת תוך כדי העמידה בתפילה.
ההיצמדות לפירושים ולביאורים וכוונות מצומצמות כולאת בעד הרוח הגדולה וחונקת אותה.

[הרע במיעוטו]

בדרך כלל הם כותבים הפירוש בצורה מכלילה ככל האפשר, ללא רמיזות לכיוון מסוים, וזוהי תפארתם.

[דורשי יחודך]

עד שבא מאן דהו, בהשגחה עליונה, רבי אשר זכור לטוב, ופקח את עיני. מאז הפך למורי ורבי, מורי לסידור התפילה. רבי שלמדני לעמוד לפני ד'.

לאורך כל חודש אלול, היה אותו ת"ח ובעל נפש, מפנה נתח נכבד וחשוב מסדרי לימודו הקבועים, ועורך מערכי לבב לקראת הימים הנוראים. יושב היה עם מחזור "פשוט" בלה מרוב ימים ודמעות והוגה בתיבות התפילה. חושב על ה'מלכויות'. שעות ארוכות מטייל בדמיונו בעולם האידיאלי והמתוקן במלכות שד"י, היאך צריך הוא להיראות, כמה נחת רוח יעלה מלפניו יתברך, כמה כבוד שמים ירבה, יתגדל ויתקדש. הוא עורג, כוסף, מתחנן, ואז באחת הוא עובר אל המציאות, איך נראה כיום העולם, כמה הסתרה וחילול השם.

הוא מתייחד בנחת ובריכוז, בשכל וברגש, במיצוי כל כולו עם המילים ועם הקטעים, כך יום אחר יום, חושב ומהרהר בלילות על התפילות.
.

יישר כח.
וכמה חבל שלא זכינו לראות את הדברים המקסימים והמרטיטים לפני ר"ה. או לפני ר"ח אלול...

[מענה איש]

התפילה "עבודה שבלב" היא, והלב, כלום משורטט ויצוק הוא בתוך תבנית ודפוס של תיבות ומילים, כוונות ופירושים. "עין נושאים לך לשמים לב שופכים נכחך כמים". וללב שערים ומפתחות ושפה משלו.

אף אני הורגלתי ב"יציקת תוכן", בלימוד ועיון, בחיפוש ודרישה אחר ביאורים ופירושים, בנסיונות אין סופיים "להתחבר" אל מילות התפילה, כך ימים וחדשים ושנים, עד שבא מאן דהו, בהשגחה עליונה, רבי אשר זכור לטוב, ופקח את עיני. מאז הפך למורי ורבי, מורי לסידור התפילה. רבי שלמדני לעמוד לפני ד'.

לאורך כל חודש אלול, היה אותו ת"ח ובעל נפש, מפנה נתח נכבד וחשוב מסדרי לימודו הקבועים, ועורך מערכי לבב לקראת הימים הנוראים. יושב היה עם מחזור "פשוט" בלה מרוב ימים ודמעות והוגה בתיבות התפילה. חושב על ה'מלכויות'. שעות ארוכות מטייל בדמיונו בעולם האידיאלי והמתוקן במלכות שד"י, היאך צריך הוא להיראות, כמה נחת רוח יעלה מלפניו יתברך, כמה כבוד שמים ירבה, יתגדל ויתקדש. הוא עורג, כוסף, מתחנן, ואז באחת הוא עובר אל המציאות, איך נראה כיום העולם, כמה הסתרה וחילול השם.

הוא מתייחד בנחת ובריכוז, בשכל וברגש, במיצוי כל כולו עם המילים ועם הקטעים, כך יום אחר יום, חושב ומהרהר בלילות על התפילות. בלי ספרים וליקוטים, מקורות ונדבכים.
אינני מנסה לחקות זאת, כל אחד וצורת העבודה המתאימה לו. אבל הוא הראה לי את הכיוון. מני אז, ב"ה אינני נבוך.

הבנתי את ה'הכנה'
אבל איך מיישמים את זה בתפילה
ברור שבאלול האדם יכול לשבת על פסוקי מלכויות להתבונן בהם או ללמוד אותם עם פירושי הראשונים לתנך למשל אתה לא מוגבל לא בזמן אתה יכול להתבונן על י' פסוקי דמלכויות וזה יקח לך שעתיים ואין שום בעיה
כשאתה נמצא נניח במוסף דראש השנה ואמור ורוצה להתפלל מלכויות זכרונות ושופרות וכן יתר התפילה בכוונה הרי אתה מוגבל מבחינת היכולת, כמובן שאדם יכול להאריך כמה שירצה אבל תכל'ס כל אחד מוגבל ליכולות שלו הן היכולת לחשוב והן היכולת להתרגש לארוך זמן וכן המאמץ הפיזי שנלוה עימם
אז או שאתה מתמקד במשהו אחד ואת השאר מריץ באופן יחסי
או ש...

[דרופתקי דאורייתא]

אם לומדים היטב לפני כן, לא צריכים פירוש תוך כדי. [מלבד שבתפלה צריך להיות כוונה לפני שמוצאים התיבה ולא אחריה, וע"י מחזור מבואר זה גורם את ההיפך בדרך כלל].
אפשר שיהיה מונח לפניך ביאור למקרה שאתה 'נתקע', אבל מי שלומד טוב לפני כן לא נצרך.

ומצאתי כתוב - ולא מצאתי במקור הדברים המצויין... אשמח למי שיביא מקור הדברים

[יוסף חיים אוהב ציון]

אחר חיפוש מעמיק, עיין באוצר בס' כתבי רבי אח"ה עמ' רלח, ומשם לקח הטנ"ג הנ"ל.

[צורב מתחיל]

היותי "צורב מתחיל" גורמת לי להבין דברים באיטיות. ואמנם אף שכבר עברו הימים הנוראים, אבל הלא עוד ישובו הימים הנוראים בסוף שנה זו.

מסיבה זו שמתחיל הנני, נדמה בדעתי שהתערבו כאן באשכול שני עניינים. הענין האחד איך בונים את פירוש התפילה. הענין השני כיצד מצליחים לרענן ולחדש את פירוש התפילה לפי דעת האדם כגדלותו כעת, ומתנתקים מפירוש התפילה שהושרש אצלו בשנים קדמוניות.

אנסה להבהיר את הדברים. שמעתי שבליטא הסתובבה בדיחה. (מכיון שאינני יודע אידיש לא אצליח להעבירה במדויק). הרעיון היה שאבא אחד למד עם בנו פירוש המחזור לפני ר"ה, ושמע אחד המתפללים את האב מסביר לבנו בפיוט וכל מאמינים את הפסקה "הממליך מלכים ולא המלוכה" שהקב"ה ממליח דברים מלוחים, ואעפ"כ זה לא מלוח (כביכול כתוב הממליח מלוּחים ולא המליחה). אותו שומע התערב בלימודם של האב והבן והעיר להם על הטעות, האבא הגיב, "זה המחזור שלי והבן שלי, אתה לא תתערב". (לא ברור לי נגד מי היא היתה, אולי נגד החסידים בגלל ההברה, אני שמעתיה כנגד הקובעים לעצמם חינוך ילדיהם).

הרעיון לקחת מחזור ולהחליט לבד על פירושים, גם אם לא יוביל לפירושים הנ"ל, אבל ודאי אין בזה שום דבר. אלא שתלמיד חכם בעל ידיעות והקדמות ברורות בידיעת התורה לשון תנ"ך ולשון חכמים, יכול להשתמש באוצר ידיעותיו בשביל לברר לעצמו פירוש המילים, כמובן זה כבר לא נקרא ללמוד בלי פירושים.
מי שאינו בקי כ"כ יכול להשתמש בספרי עזר כמו קונ' עבודת התפילה הותיק או תפילת מרדכי וכדו' החדשים יותר.

זה שלב ראשון של לימוד התפילה. זה מוכרח אצל כל אחד. אמירת המילים ואח"כ העיון בכוונת המילים הוא ודאי לא התנהגות של לכתחי', ואין בזה נפק"מ אם אחרי אמירת המילים "ובכן תן פחדך" קורא המתפלל את שורות הביאור המודפס לפניו, או שהוא עוצם עיניו בחזקה ומשוטט במחשבתו בשני סוגי הופעות המילה ובכן שבתנ"ך ומעיין מה המתאים לכאן. בשניהם חסר הזרימה הטבעית של התפילה. ואף שבדיעבד לכאו' עכ"פ די בזה, אבל ודאי שזה לא דרך ראויה.

-
אחרי השלב הראשון והבסיסי, מגיע השלב השני שבו כמדומני פתח לדון "איש ספר". אחרי שכבר למדנו בדרך זו או אחרת את כוונת התפילה, ועברו שנים וגדלנו וביחד עם זה גדלה תפיסתנו הבנתנו ורוחב דעתינו. גם הדברים שהבנו פעם כעת הם מובנים אחרת. אלא שהראש הרגיל בתפילה בדרך הישנה ממשיך איתנו בדרך של מלומדה, וכך כאשר אנחנו אומרים ובכן תן פחדך הראש כמין אוטומט משחזר לנו את לשון הטור על אמירת ובכן, ורק רגע אח"כ אנחנו פתאום תופסים את עצמינו, וחושבים בהתאם להבנתינו כעת.

תפסתי בכוונה דוגמה כזאת של מלומדה על לשון הטור, כי הנקודה אינה ספר פלוני או אלמוני אלא הרגל המחשבה. אמנם באמת למי שהתרגל לספר מסוים הדבר קשה הרבה יותר, ולכן מצוי יותר שהרגילים בביאורים מסודרים למיניהם יתקלו אולי יותר בבעיה הזאת.

והנה מי שדרכו מאז ומעולם היתה עצמאית לגמרי, וכל הספרים ראשונים או אחרונים לא היו לו אלא ספרי עזר לחשוב מה שנראה לו לחשוב, בודאי הוא מעולם לא השתעבד למחשבה מסוימת ולא יפגוש בבעיה הזאת, אבל כמדומ' שבודדים הם האנשים האלו שמגיל צעיר ממש היו כאלו. ומי שזה התחדש אצלו רק בבגרותו, הרי עליו אנחנו דנים איך הוא משתחרר מקבעון מחשבותיו.

בהיותי צורב צעיר אינני יכול להציע פיתרון מספיק לנידון, אבל בכל אופן שני מחשבות שהיו לי בענין.

א] כתיבה. ובשני אופנים, אופן אחד, כתיבה בקצרה: לכתוב את לשון התפילה ואת ההבנה הנוכחית בתפילה. לאו דוקא ע"מ לעיין בזה בשעת התפילה, אלא שהכתיבה עצמה בכוחה לעקור (עכ"פ במועט) שרשי מחשבה קודמים. אופן שני, כתיבה באריכות: לברר את ההבנה הנוכחית בתפילה, על מה זה בנוי וכדו'. (זהירות: לפעמים בשלב הזה מתגלים "יסודות בתפילה" כמיני מלוחים...).

ב] חזרה ואימונים - הכנה מראש. באשכול על ר' שריה דבילצקי זצ"ל הוזכר שהיה מכוון בתקיעות, והיה מתחיל מאמצע חודש אב להתכונן לתקיעות יחד עם הבעל תוקע, ובעוד הבעל תוקע תוקע או מריע היה ר' שריה מכוון. באמת שאין לי מושג ב"כוונות" של בעלי הקבלה, ולכן המעשה הזה לא כ"כ מובן לי. אבל עכ"פ מכווני כוונות הפשט ודאי יכולים להשתמש ברעיון זה, להתפלל ולכוין לפני הימים הנוראים. אפשר במנגינה של הש"ץ או בנוסח אישי, אפשר בפעם אחת כל התפילה ואפשר בכל פעם קטע אחד, או דוקא קטעים מסוימים שמרגישים בהם יותר צורך בבירור הכוונה והמחשבה.