פורום אוצר החכמה

איתא בשבת (קיח, ב):

אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני, והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. כי קאמרינן בפסוקי דזמרא.

ופירש"י,

הרי זה מחרף ומגדף - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, (קיז, א), וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ.
פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו.

ובפשוטם של דברי רש"י נראה שהנפקותא בין ההלל שבכל יום – פסוקי דזמרא, שני מזמורי הילולים האחרונים לבין ההלל שנתקן לאמרו בפרקים מיוחדים להלל והודיה אין זה חילוק מהותי, אלא שמזמורי ההלל (הגדול או המצרי) נתקנו לפרקים מיוחדים, ולכן מי שקוראם שלא בזמנם הוא כמזמר שיר ומתלוצץ, ואילו פסוקי דזמרא נתקנו לגומרם בכל יום.

אבל באמת נראה שיש בזה עומק נוסף, ובהקדם מה שנתבאר בדברי רוב הראשונים ש'פסוקי דזמרה' לאו היינו רק שני מזמורים של הילולים אלא מ'תהילה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה'. כך מפורש ברי"ף בברכות (כג, ב) ובשבת (מד, א), וכן הוא בלשון הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים (פ"ז הי"ב), 'ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר'.

וציינו שם שמקור דבריו הוא ברייתא מפורשת במסכת סופרים (סוף פרק טז) 'יהי חלקי עם המתפללים בכל יום ששה המזמורים הללו', הובא בשבלי הלקט ובב"י סוף סי' נ.

והנה בטעמא דהאי מילתא שאין לומר הלל בכל יום נאמרו כמה טעמים בדברי הראשונים, ובפי' תלמידי רבינו יונה (ריש פרק אין עומדין) הביאו בשם הירושלמי, דהיינו טעמא דהקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, לפי שאומר עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם וכו', וכשאומרו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף ח"ו כלפי מעלה, ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם.

ומהר"ל מפראג בספר גבורות ה' (פרק סא) מבאר כי ראוי שהעולם יהיה נוהג כמנהגו, ואם לא היה כן, אם כן כאילו ח"ו מדות השי"ת אינם אמתיים, שהרשעים ועובדי עבודה זרה בטובה, והצדיקים בצרה, אלא ע"כ שהעולם כמנהגו נוהג, וכמו שאמרו בעבודה זרה (נד ב) שאלו הפילוסופים את הזקנים ברומי, אם אלהיכם אינו חפץ בע"ז מפני מה אינו מבטלה, אמרו להם, אילו לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג. ולכן הגומר הלל בכל יום שנראה שאומר דהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בכל עת בדרך נס, הרי זה כחירוף וגידוף, שאם כן למה דרך רשעים צלחה ואינו מאבד ע"ז מן העולם, וזהו שאמרו בירושלמי, שלכן הוא מחרף ומגדף מפני שאומר פה להם ולא ידברו וכו'. ואם כן למה אינו מבטלם, כאילו ח"ו אינו יכול לבטלם. אבל האומר הלל בזמנו, הרי הוא מודה שעולם כמנהגו נוהג, ורק לפרקים בזמנים מיוחדים עושה הקדוש ברוך הוא נסים לעם ישראל. עכת"ד.

והיינו שתקנת אמירת ההלל זה על נסים וגילויים מיוחדים שאינם קבועים בהנהגת הבריאה המתנהלת בהנהגת הטבע, אלא באים רק מזמן לזמן, ומי שאומרם בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כאילו זוהי ההנהגה הקבועה, והרי אינו כן.

ונראה שע"ד דברי מהר"ל מתפרשים היטב גם דברי תר"י, שהנהגת ההסתר המלובשת בטבע היא שהעבודה זרה אינה בטלה מן העולם ודרך רשעים צלחה וכו'.

ולפי"ז נראה לבאר ענין החילוק בין הלל המצרי או הלל הגדול שהינם נסובים על הנסים המיוחדים והנפלאות הגדולות של יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכדומה, לבין הפסוקי דזמרא דהיינו פסוקי תהילה לדוד.
ויתבאר הענין היטב בדברי רבינו מאיר שמחה בב' מקומות בספרו משך חכמה. בפרשת בחוקותי (כו, ד) כתב, וז"ל,

דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די. רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך... והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. לכן (שבת קיח, ב): 'הקורא הלל בכל יום' שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן 'הרי זה מחרף ומגדף'. אבל 'כל האומר תהלה לדוד בכל יום' שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר 'מובטח שהוא בן העולם הבא' (ברכות ד, ב).
והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי, אינו מן הפלא, כמו מן וכיוצא בזה. אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי"ת למבין, יותר ממה שמורה הנסים. ולכן אמרו (ברכות שם) 'משום דאיתא באלפא ביתא' שענין 'אלפא ביתא' מורה על סידור טבעיי, שאינו מדלג, רק הולך מאלף עד תיו

.
ובמשך חכמה פרשת בראשית (ה, א) כתב וז"ל,

נבאר פה הכתובים בתהלים (קמה, י-יב) יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. הענין כי החסיד הדבוק להשם יתברך באמת ובלי מסך מבדיל, יבטלו ממנו כל הדמיונים החומריים והטבעיים, ובלי יבדילו בין צורה ליוצרה. הנה כל הנבראים והמציאות וההשגה בכללה, הוא שפע נשפע מזוהר רצונו יתברך בלי הפסק, והמה אורות מאירים מההשגחה כל רגע, ומזה ימלאון חדרי נפשו. כי זה המציאות וההנהגה וההשגחה המה כבוד הבורא, מהם יושג השם יתברך, ועל ידם יחזה להבורא ראיה מושכלת, וזה התפעליות נפשו באמת. אבל מרוב תדירותם וההרגל אשר הורגלו בהם בני אדם הפשוטים, לא יתבוננו אל מעשה ה' זולת כאשר הבורא יתברך שמו משנה ההנהגה התדירית, ועושה לזמן לא כביר הנהגה חדשה [כי הנס לא יתמיד, כי אם יתמיד הוא שב לטבע, ומתחייב שינוי רצון חלילה, דברי רמב"ם].
וזה שאמר ש"חסידיך יברכוכה וכבוד מלכותך יאמרו", ואח"כ "וגבורתך ידברו", אבל "להודיע לבני האדם" [הפחותים במעלה] "גבורותיו", "וכבוד הדר מלכותו" שהמה יתבוננו מגבורותיו כבודו והדרו. כי לחולשת ראיית עיני שכלם, יפרידו בין ההנהגה להבורא, וכאילו העולם עומד בפני עצמו ואינו מכיר כבוד הבורא. רק על ידי ההערה שהעיר הבורא יתברך עליהם במה שמשנה הטבע ומשדד המערכה, בזה יודעו כי אלקים הוא המנהיג, ובהשגחתו מסובב כל הסיבות, וכל ההנהגה הטבעית ממנו הכל. וזה שאמר, שלבני אדם מוכרח להודיע גבורותיו, וזה גם כוונת הפסוק לספר בגויים כבודו, בכל העמים נפלאותיו, כנ"ל, ודו"ק בזה.

קרייתא זו הלילא

והנה איתא במגילה (יד, א),

מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא... רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא, רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן.

ויש לדון במאי פליגי הני תרי שינויי, ובפשוטו י"ל דעיקר הפלוגתא היא אם פורים מחייב קריאת הלל, דר"נ סבר דפורים גם מחייב הלל, אלא שבקריאת המגילה מתקיים דין הלל, ואילו רבא סבר שפורים לא מחייב בהלל כלל, משום הסברא דאכתי עבדי אחשורוש אנן.

ואמנם כן מטו מדברי המאירי בפסקיו ובחידושיו למגילה שם שכתב דהנפ"מ בין טעמא דר"נ לטעמא דרבא, דלר"נ דאמר קרייתא זו הלילא א"כ מי שאין לו מגילה לקרות בו אומר הלל, ולרבא אינו אומר הלל כיון דאכתי עבדי דאחשורוש אנן.

[ויעוי' בברכי יוסף ובשערי תשובה סי' תרצג, ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן מה) ובשו"ת שיבת ציון (סימן כב) ובשו"ת רבי בצלאל רנשבורג (סי' נג) ובשו"ת חתם סופר או"ח סי' קצב, ובספר עמק ברכה, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' סז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סא, ומה שהרחיב בזה בשו"ת יבי"א ח"ט או"ח סימן סח].

ועוד דנו בזה, דבגוונא דפורים המשולש שקורין את המגילה בערב שבת, ויום הפורים דמוקפין גופיה חל בשבת, למה לא יקרא את ההלל בשבת, כיון דליכא בכה"ג קרייתא זו הלילא, ולא שמענו כזאת מעולם. (עי' שו"ת כת"ס או"ח סי' קצב).

אולם באמת היה נראה דלא נחלקו אי פורים מחייב הלל, שזה ודאי שסברת אכתי עבדי אחשורוש אנן נכונה וברורה, ויש בה טעם מספיק שלא לומר את ההלל האמור בשאר ימים טובים ובכל המועדים והזמנים, כי אין לומר גדר של הלל על הנס על נס פורים, כיון שבמצבינו היום עבדי אחשורוש אנן, ובחשוכא שרינן.

ונראה דאף כי קריאת המגילה יש בזה ענין של הלל, אך אין בזה קיום של מצות הלל דעלמא, אלא הוי חפצא בפנ"ע של הלל, וזקיני זצ"ל בספר באר יעקב (סי' כה) כתב לדייק מלשון הרמב"ם (פ"ג מהל' חנוכה ה"ו), וז"ל, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל, עכ"ל. דנראה שלא כדברי המאירי, אלא שמשום קרייתא זו הלילא לא תקנו בזה הלל כלל.

ברם סברת ר"נ דקרייתא זו הלילא, היינו שזה גדר הלל מסוג אחר, הלל של נסים נסתרים בתוך הטבע, ובהקדם מה שידוע דחלוק הוא נס הפורים משאר הנסים שנתקנו עליהם המועדים שהוא נס נסתר, שבמשך כמה וכמה שנים השתלשלה הנהגה נסית בתוך מאורעות הטבע, וכמו שהאריכו בזה בספרים הק' (עי' פירוש רבינו הגר"א בתחילת המגילה; יערות דבש ח"א דרוש יז; קדושת לוי קדושה חמישית , וראה באריכות בספר ימי הפורים).

אמנם נראה פשוט שגם נס כזה שהוא מאורע על טבעי המכוסה ומסתתר בתוך הטבע טעון הלל והודאה, וכמו שכתב הגריעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן ריח), וז"ל, ומה מאד גדלה פליאתי על בעל מגן אברהם, איך עלה על דעתו לומר שאין לברך על נס שהוא בדרך הטבע. הלא כל מעשה תקפו וגבורתו של נס פורים לא היה בו דבר יוצא מטבעו של עולם, רק השגחה אלהית נפלאה מבעל הסבות יתעלה, כל נפלאותיו ומחשבותיו אלינו. על הנס הלז אנו מברכין שלש ברכות (מלבד שמוציאין ס"ת ומברכין לפניה ולאחריה) ועושין לו פרסומי ניסא כל כך גדול מאד, אבל ל"ש כאן מטבע הלל המצרי שהוא הלל על מעשי נסים המוכיחים ונראים בעליל שהם אותות ומופתים למעלה מדרך הטבע, אלא נדרש לזה חפצא מיוחד של הלל – קריאת המגילה, שבתוך שהוא קורא את כל אריכות סיפור המעשה הוא משים לבו להשתלשלות הנפלאה של הנסים בתוך הטבע. [ושמעתי שבדומה לזה כתב בספר פחד יצחק].

ונמצא איפוא שזוהי דרגה אמצעית בין ההלל של פסוקי דזמרה מתהילה לדוד ואילך הנאמר בכל יום, לבין ההלל של ימים טובים על הנסים הגלויים, וזה ישנו בקריאת המגילה שמבין בתרי המגילה רואים את הנהגת הנס שהיה מבצבץ ויוצא בתוך מהלכי הטבע.

ולפי"ז נראה דכו"ע מודו דהא מיהת שלא נתקן לומר הלל בתורת הלל על נס גלוי כמו בשאר ימים טובים, וגם אם אין לו מגילה לא יאמר הלל לצאת ידי חובת הלל.

איתא בשולחן ערוך (סימן תרצ סעיף א),

קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב; אבל לא יקרא בצבור, יושב, לכתחלה מפני כבוד הצבור

והנה בשו"ת חת"ס (סימן נא) הקשה, מכיון דקריאת המגילה היא במקום הלל, כדאמרינן בגמרא (דף יד ע"א) קריאתה זו הלילא א"כ תהוי כהלל בעמידה דווקא.

ראשית יש לציין שאמנם בפסקי ריא"ז (ריש פרק הקורא עומד) כתב וז"ל, הקורא את המגילה בין עומד בין יושב בין שקראה אחד בין שקראוה שנים יצאו כל השומעין, ובתלמוד ארץ ישראל מפרש שאפילו לכתחלה מותר לקרותה מיושב, וכן נראה בעיניי בקריאת הלל שאם רצה לקרותו מיושב הרשות בידו.
וקצת נראה שעמד בנקודה זו, ומכח קושיא זו הכריח שגם בהלל אין זה חיוב גמור לעמוד.

ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קל) תירץ, וז"ל, ואפשר ליישב דהא גם הלל מצינו לפעמים בישיבה בליל פסח ומבואר שם בשבלי הלקט הטעם שמתוך שחולקים אותו לשנים אין מטריחים אותו לעמוד. עכ"פ מבואר מדבריו שגם בהלל אין העמידה לעיכובא ומשום טירחא יתירה הקילו. ויעויין בב"י שם בשם הרוקח (סו"ס רל): ראיתי את רבי שלא קרא הלל דר"ח עם הצבור וקרא מעצמו מיושב וכו'. עוד יש להביא ראיה שמגילה אין לה כל דיני הלל דהרי הלל זמנו רק ביום וקריאת המגילה חיובה בלילה וביום.

ובספר מקראי קודש ב'הררי קודש' (סימן לד) חידד יותר על פי מה שכתב הטורי אבן במגילה (יד, א ד"ה יציאת; הביאו בשו"ת חת"ס סימן קצה) דהא דאמרינן התם דלכך תקנו קריאת המגילה, משום 'ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן', לא להלל הנאמר בפסח ביום מדמינן לה, דהחיוב לומר הלל ביום פסח, הוא משום היו"ט, אלא מדמינן לה, להלל הנאמר בליל פסח שהוא משום הנס, והוא בגדר שירה כמבואר בר"ן פסחים (דף קיח ע"א), ובליל פסח הרי הוא בישיבה, ואעפ"י דהלל בליל פסח טעמים מיוחדים יש בו, כמבואר בבית יוסף (סימן תכב) בשם השבלי הלקט , וטעמים אלו לא שייכים במגילת אסתר, אך בכל זאת מאחר שכל חיוב ההלל בפורים הוא מק"ו של קריאת הלל בפסח, י"ל בו דיו שלא יהא צריך בו עמידה.

אולם נראה להתבונן בדבר בס"ד, ומתוך הדברים הימצא תימצא שאין כאן קושיא כלל, הנה הטעם העיקרי שהועתק בפוסקים לעמידה בהלל הוא מדברי השבלי הלקט (ענין ראש חודש סימן קעג), וז"ל,

והורה מורי הר"ר מאיר נר"ו דמצות הלל קריאתו מעומד. והטעם כתב אחי ר' בנימין נר"ו על שם הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' כלומר הללו את השם בעמידה לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו ומצות עדות בעמידה [שנאמר ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר] וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה שהרי אין ישיבה בעזרה.

ברם לפי כל האמור בס"ד, בגדר ההלל שישנו בקריאת המגילה, שזה מין הלל אחר, הלל על 'ניסיך שבכל יום עמנו', ובאמת הרי הקורא את המגילה על כל מאורעותיה אינו כמעיד על שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו, כי הנסים והנפלאות נחבאים ומסתתרים המה בתוך סיפור הדברים.

ויותר מזה שמעינן בלשון הכלבו (סימן מה, וכן הוא בארחות חיים לר"א מלוניל):

אבל אין אומרים הלל בפורים לפי שקריאתה היא הלולה כלומר שזו היתה כונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך, וזה שיסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל

.
ובספר המכתם (מקבציאל ל, תשס"ה, עמ' י ואילך) נוספו עוד מילות הסבר: כלומר, קריאתה היא במקום הלל.
והיינו שקריאת המגילה היא תזכורת להלל ולשבח, ואין זה קיום של הלל בעצמו, וכמו שנתבאר שאין כאן עדות על הנסים, אלא הזכרת המאורעות הרבים, ובתוכם בלולים הנסים והנפלאות.

ועוד חשבתי להוסיף בזה, דהנה איתא במנין המצוות לרמב"ם, וז"ל,

אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו.

ונראה שההדגשה כאן היא על 'בכל קראנו אליו', והיינו שמדובר כאן מתקופות של חשכה והסתר פנים, ומ"מ ישנם גילויים של 'אלקים קרובים אליו' מתוך הריחוק כאשר קוראים אל ד', כבימי מור והדס.
[ויעויין במגילה (יא, א דרב מתנה פתח לדרוש את מגילת אסתר מפסוק זה].

יפה כתב!
ועיין גם בן מלך לפורים המאריך בענין.

מצו"ב קצת מראי מקומות בעניין הלל בפורים [ראשי פרקים לשיעור שנאמר בבית הכנסת 'הכיפה', שכונה ה', עיר האבות באר שבע ת"ו, שבת קודש פרשת ויקהל, כה אדר א, ה'תשפ"ב]

לדעת רוב ראשונים , כנראה , לא אומרים הלל גם כשאין מגילה ודלא כמאירי. והסביר בפחד יצחק שעל נס נסתר מתאים רק הלל נסתר
ואני שואל, למה? מחפש משהו מעבר להגדרה, הסבר מתקבל על הדעת, מה יש בהלל נסתר שאין בהלל גלוי?