פורום אוצר החכמה

מה שנכון נכון כתב:אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

מה שנכון נכון כתב:אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

מה שנכון נכון כתב:אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

איש גלילי כתב:אינני רואה כ"כ פגם במאמרים המעלים את קדושת אכילת החמין, אבל ה'ווארט' שכתוב בסידור המרוקאי אינו קשור לכל זה, הם בס"ה אמרו בדיחה על חשבון הש"ץ הממהר ומקצר כדי שיוכל לרוץ לאכול.

איש_ספר כתב:בפרח מטה אהרן או בקדושת אהרן לאא"ז רא"י פיש מהאדאס מחסידי קומרנא, איתא שלפי הווארמקייט ב"כתר" יודע מה מצב החמין. כמדומה שכך ראיתי שם.

וונדרבר כתב:

איש גלילי כתב:אינני רואה כ"כ פגם במאמרים המעלים את קדושת אכילת החמין, אבל ה'ווארט' שכתוב בסידור המרוקאי אינו קשור לכל זה, הם בס"ה אמרו בדיחה על חשבון הש"ץ הממהר ומקצר כדי שיוכל לרוץ לאכול.

הנוסח של "למשה צוית" יותר קצר מהנוסח של "תכנת שבת", ומן הסתם אתה מתכוין שכשהחמין יצא טוב הוא אומר את הנוסח הקצר למשה ציוית, משא"כ אם לא יצא טוב אין לו מה למהר והוא יכול לומר את הנוסח הארוך.
זה ווארט יפה. אבל זה לא מה שנדפס בסידור שם.
הם מסבירים את האימרה בספניולית שאם יש עונג של החמין מתענגים גם על מנהג אבותינו לומר למשה ציוית, (או הפוך).

איש_ספר כתב:אגב, התימנים האומרים למשה צוית, נוסחתם לא פחותה בארכה מתכנת שבת שכן הם אומרים גם טופס של "ולא נתתו וגו'" שאנו אומרים בשחרית של שבת. לא ברור לי אם הם תופסים את זה כחלק מטופס למשה צוית או לא.

איש_ספר כתב:בפרח מטה אהרן או בקדושת אהרן לאא"ז רא"י פיש מהאדאס מחסידי קומרנא, איתא שלפי הווארמקייט ב"כתר" יודע מה מצב החמין. כמדומה שכך ראיתי שם.

האדמו"ר הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע סיפר פעם לחסידיו על איכר, בור ועם הארץ שבא לעיר הגדולה להיות שם בראש השנה. בהיכנסו לבית הכנסת בבוקר לתפילת שחרית ישב והביט נכחו, מבלי שתהיה לו יכולת כלשהי להתפלל או לדעת מה הציבור עושה בשעה זו. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה עשרה, אחז רגש התעוררות בלב המתפללים והם החלו להתייפח. לא הבין הכפרי ותמה בליבו- על מה ולמה בוכים הם? הלא שום קטטה לא פרצה ביניהם, וכל אסון לא ניחת על ראשם מאז החלה התפילה?! חשב הכפרי וחשב, ולבסוף הגיע למסקנה אין זאת אלא שהם בוכים על שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם רעבה שהרי מהבוקר לא בא לפיהם כל דבר מאכל. רעבים הם אפוא! מכיוון שגם הכפרי היה רעב, הצטרף לקהל ובכה גם הוא.

בנתיים הסתיימה תפילת שמונה עשרה, והמתפללים חדלו מבכיים. שוב עוררה התנהגות המתפללים את תמיהת הכפרי הרי איש מהם לא אכל בינתיים דבר ורעבונם אך הוסיף וגבר, ומדוע איפה הפסיקו לבכות?

הניח הכפרי את ראשו בין כפות ידיו והתעמק בהרהוריו, כשפניו לובשות ארשת רצינית. לפתע נזכר כי קודם שעזב את בית מארחו, בדרך לבית הכנסת, הבחין בעקרת הבית המניחה בתוך סיר החמין נתח בשר קשה, הדורש בישול איטי וממושך. בשר זה, ככל שהוא מתבשל נעשה רך וטעים יותר. זו אפוא הסיבה שהמתפללים פסקו מבכיים, אמר הכפרי בליבו, שכן הם נזכרו בבשר המתבשל לאיטו, והוא משתבח והולך ככל שהתפילה מתמשכת. השתכנע גם הכפרי עצמו כי אין הצדקה לבכי, לעת עתה, נתקררה דעתו והוא חדל מלהצטער ולבכות.

כעבור שעה החלו התקיעות ולפתע פתחו המתפללים בפרץ חדש של בכי. הפעם הבכי היה קורע לב ממש. הכפרי, רעב ומותש, התחיל לחשוב מחדש בניסיון לרדת לעומק דעתם של המתפללים. על מה הם בוכים עכשיו? שאת את עצמו. אימץ הכפרי את מוחו עד שלבסוף התיישבה תמיהתו- אמנם הבשר יהיה טעים ורך יותר ככל שיתארך בישולו, ובכל זאת, כמה אפשר לחכות?!... הצטרף אף הוא אל בכי המתפללים. סיים הרבי את סיפורו, קם ממקומו ושב לחדרו.

אך יצא הרבי החלו החסידים לדון בסיפור ובמוסר ההשכל שבצידו. הם הבינו שסיפורו של הרבי אינו אלא כמשל ללמדנו מוסר השכל. והנמשל: אמנם ככל שהגלות מתמשכת תהיה הגאולה גדולה יותר ומופלאה יותר, אבל סוף כל סוף, המצב הזה, שעם ישראל סובל ונרדף שנים רבות כל כך, מוכרח לבוא לקיצו, שהרי כפי ששאל הכפרי הפשוט, כמה זמן אפשר לחכות?!