פורום אוצר החכמה

בתפילת 'אתה יצרת': 'וגלה יקרנו, ונוטל כבוד מבית חיינו'

בביאור הענין, כתב בספר אבודרהם (סדר ראש חודש),

וגלה יקרינו על שם (ש"א ד, כ"א) גלה כבוד מישראל.

ובפירושי סידור התפילה לרוקח (מוסף שבת וראש חדש עמוד תרלב),

וגלה יקרינו הוא הדר השכינה, ויצא מבת ציון כל הדרה.

ונראה ששני הפירושים עולים בקנה אחד, יעוי' לשון הזוהר הק' (פרשת כי תשא דף קצא עמוד א),

אלהים ודאי כבוד ישראל דא איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין ודא הוא רזא דכתיב (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, דא כבודם דישראל אמא דלהון, ודא הוא דכתיב גלה כבוד דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון, ועל דא וימירו את כבודם, במה בתבנית שור.

הרי לנו דהשכינה היא היא הכבוד שגלה מישראל, והן הן הדברים.

אלא שיל"ע טובא בביאור הכפילות, שכופל אח"כ ונוטל כבוד מבית חיינו. ובפירושי סידור התפילה לרוקח שם פירש,

ונוטל כבוד מבית חיינו הם קרבנות ותפלות ששומע גם מן נכרי.

וצ"ב ביחודיות ענין זה של קבלת תפילות וקרבנות הנכרי והזכרתו במסוים.

ואשר יראה בזה דבאמת ישנם ב' בחינות שונות בהשראת השכינה בבית המקדש, האחת היינו גילוי השכינה המפעמת בתוך תוכיותם של כלל ישראל, כמו שנודעו דברי האלשיך בפר' כי תשא (לא, יג), וז"ל,

אך מה שאות היא השמירה שאמרתי תשמרו הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי, שהיא גם הוא חלק אלוה יתברך... ואם כן כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם כמה דאת אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן

.
והשנית, השראת השכינה מצד עצם קדושת המקום, ויתבאר בהקדם דברי הרלב"ג עה"פ במלכים (א ח, מא) וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֪ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֪א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ. וז"ל,

הנה לא אמר שלמה בנכרי שיתן לו הש"י כדרכיו אשר ידע את לבבו כי מזה הצד לא היה ראוי שתקובל תפלתו אך בקש מהש"י שישמע לקול הנכרי ככל אשר יקרא אליו לבעבור סבב שיקרב לעבודת השם כישראל כדי שיתפרסם כי שם ה' נקרא על הבית הזה עד שהקורא אליו מזה המקום תהיה תפלתו נשמעת בכל אשר יקרא אליו.

והיינו שיש סגולה מצד המקום ששורה בו שכינה גם אם המתפלל במקום הוא מופקע ואינו ראוי לזה, וכח זה מתבטא בקבלת תפילות וקרבנות הנכרי. ותכלית ענין זה הוא כמפורש שם בפס' מג, אַתָּ֫ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֪ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי.
ויעוי' במשך חכמה דפר' וזאת הברכה עה"פ (לג, יט) עמים הר יקראו, וז"ל,

ויתכן דכוון אל מה שהתפלל שלמה "וגם אל הנכרי... ובא מארץ רחוקה (ובא והתפלל אל הבית הזה). וזה הבדל בין ישראל בארץ שבים, כי יתפללו שם דרך ארצם הם נענים. אבל הנכרי מוכרח לבא, ואז נענה. לכן אמר עמים הר, כי יבואו ויקראו, יהיו נענים בתפלתם. לכן אמר עמים הר יקראו

. והיינו שתפילת העכו"ם מתקבלת רק במקום הקדוש דייקא, ומבואר היטב דקבלת התפילה של העכו"ם מבטאת במיוחד את השראת השכינה במקום דייקא.

ומעתה מבואר היטב, ד'גלה יקרנו' היינו הבחינה הראשונה של השראת השכינה ששורה בתוך כל אחד ואחד מישראל, ומתגלה בבית המקדש, ו'נוטל כבוד מבית חיינו' היינו הכבוד השורה בעצם הבית, ואמנם 'כבוד' זה מיתלי תלי בדווקא במקום ובבית.

אגב גררא, בכמה נוסחאות ישנות איתא (סדר רב עמרם גאון סדר ראש חודש; מחזור ויטרי),

ולפי שחטאנו... וראשי חדשים לכפרה. יום רצון לכפר בעדנו. (למען נחדל מעשק ידינו. רע"ג).

ויש להתבונן במטבע הלשון 'יום רצון', וכבר מצינו דוגמת זה בנוסח התפילה של מוסף ראש חודש בחול 'זמן כפרה לכל תולדותם, להיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם'.

ואמנם 'זבחי רצון' קאי על 'פרים שנים ואיל אחד וז' כבשים שהיו עולה, שמביאים לרצון לדורון' כמ"ש הרוקח, ובאבודרהם כתב, זבחי רצון על שם (ויקרא א, ד) ונרצה לו. אבל יש להבין מהי ההדגשה של 'רצון' בעולת ראש חודש טפי משאר קרבנות עולה שמקריבים בשאר ימים טובים.

תוספת דברים ביסוד הענין דב' עניני השראת השכינה


הסתירות בדברי חז"ל בדבר השראת השכינה בבית שני

ונראה עוד להרחיב את היריעה ביסוד זה דב' מיני השראת השכינה נינהו, מצד המקום של בית המקדש, ומצד כלל ישראל, דהנה גבי בית שני איתא ביומא (כא, ב), אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. ופירש"י דשכינה לא שרתה בו.

וכן איתא ביומא (ט, ב), אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם. ופירש"י, אף על פי שיפת אלהים ליפת - שזכו פרסיים לבנות בית שני, אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה, שבא מזרעו של שם.

וכן בר"ה (לא, א) עשרה מסעות נסעה שכינה וכו'.

ומאידך גיסא מצינו בשבת (כב, ב), מתיב רב ששת: מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. וזה פשוט שהיה נר המערבי גם בזמן בית שני. הרי שהשכינה היתה שורה גם בימי בית שני.

ובברכות (סא, ב) איתא, לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים וכו'... הכי אמר רבי יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובשאין גדר, ובזמן שהשכינה שורה. ופירש"י, ובזמן שהשכינה שורה - שבית המקדש קיים. ובהגהות הרש"ש, וז"ל, וביומא ספ"ק אמרי' דשכינה לא שרתה בבית שני. וכ"מ לקמן דר' יוסי בברייתא ראשונה אמר לישנא דשריית שכינה ור' יהודה בברייתא הב' אמר לישנא דבהמ"ק קיים. והיינו דא"ב מקדש שני דלר' יוסי מותר ולר"י אסור. ואל תתמה דלפי מש"כ לא יהיה דין דמשנתינו לר"א בריה דרחב"א אלא בבית ראשון. ועי' בתוי"ט פ"ג דפרה מ"ג ד"ה וזרקו.

ועכ"פ בדעת רש"י מבואר דכל זמן שבית המקדש קיים חשיב ליה 'בזמן שהשכינה שורה', וצ"ע.

עוד העירו בכעין זה על מה שאומרים בסליחות לשבעה עשר בתמוז, הרסו אויבינו ההיכל, וברחה שכינה מזוית היכל. וכ' ע"ז במפרשים (עי' בסידור של"ה ועוד) מזוית היכל, מכותל המערבי. ויש לתמוה ממש"כ במדרש רבה פ' שמות (פ"ב, ב) א"ר אחא, לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנא' (שה"ש ב) הנה זה עומד אחר כתלנו.
בחינות חלוקות ומדרגות שונות

והנה יש שביארו שישנם בחינות חלוקות ומדרגות שונות לגבי השראת השכינה, ושאין הארת השכינה בזמן החורבן כאשר היתה באמנה אתו בזמן שהי' בהמ"ק בנוי לתלפיות, כן איתא בכמה ספרי תלמידי הבעש"ט שבבית ראשון היתה השכינה בגלוי רב ועצום ביתר שאת ויתר עוז מפני קדושת הארון והלוחות וכו', משא"כ בבית שני שלא הי' בו הארון והלוחות, לפיכך ארז"ל שלא שרתה בו שכינה, וכ"כ בלקוטי אמרים (פרק נג), וז"ל, והנה כשהי' בית ראשון קיים וכו' היתה השכינה שורה שם וכו' ובבית שני וכו' אמרו ז"ל שלא היתה שכינה שורה בו פי' מדרגות שכינה שהיתה שורה בבית ראשון וכו'.

וכבר נמצא כעי"ז כתוב ברבינו בחיי פרשת ויגש (מו, כז), וז"ל, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל, כי בבית שני לא שרתה שכינה, ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל, שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב: (במדבר י, לו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וכתיב: (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם... אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון, לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף וכו'.

וכן כתב בפר' וזאת הברכה (לג, יב), וז"ל, וע"ד המדרש (זבחים קיח ב), יש בפסוק הזה רמז לשלשה מקדשים: ישכון לבטח, זה מקדש ראשון ולכך הזכיר בו לשון שכינה, חופף עליו כל היום, זה מקדש שני, ולא הזכיר "ישכון" אלא לשון "חופף" שלא שרתה בו שכינה תדיר.

ויסוד הדברים גם מבואר בדעת הערוך המובא בתוס' בכמה מקומות בש"ס (ערכין ו, א ועוד), וז"ל, לפי שבמקדש ראשון היתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו ולא היו עופות פורחין עליו אבל במקדש שני פחדו מטעמא דאין קדושתו כקדושת ראשון שמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טמא עשו צורה להבריח העופות מגג ההיכל וקראו אותו כליא עורב.

בבית שני – סילוק השכינה מצד המקום

אולם לפי דברינו בס"ד החלוקה מבוארת טפי, שאין כאן רק חילוקי שיעורים באיכות השראת השכינה, אלא שזה חלוק במהותו, דישנה השראת השכינה מצד המקום עצמו, וזה היה רק בימי בית ראשון, וזה התבטא בקדושת הארון הנמצא בבית קדשי הקדשים, אבל ישנה עוד השראת השכינה שהיא שהשכינה שורה בישראל, ועל השראת השכינה הלזו היתה עדות לכל באי עולם של נר המערבי, וזה היה גם בבית שני.

יסוד חלוקה זו בין בית ראשון לבית שני מבוארת בדברי הג"מ יונתן אייבשיץ בספר אהבת יונתן על ההפטרות (הפטרת שבת ראש חודש), וכן יש ללמוד מדברי מהר"ל בספר נצח ישראל (פרק ד), וז"ל, ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא.

ולפי האמור ניתן להבין את החלוקה בין בית ראשון לבית שני לענין כליא עורב, כמדויק היטב בלשון התוס' 'לפי שבמקדש ראשון היתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו ולא היו עופות פורחין עליו אבל במקדש שני פחדו מטעמא דאין קדושתו כקדושת ראשון שמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טמא וכו'.

והיינו שבבית שני כיון שנסתלקה השראת השכינה מעל המקום, וענין השראת השכינה היא מצד כלל ישראל הנכנסים, ולא מצד עצם המקום, לכך פחדו מן העופות שישכנו שם.
ומעתה מבואר היטב דזה היה עיקר גדול בתפילת שלמה על המקדש שתתקבל תפילת הנכרי, ולא תסור השראת השכינה מעל גבי המקום, כמו שהיה בבית שני.

וזהו גם ביאור דברי הגמ' ביומא הנ"ל, דאף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם, דאע"פ שהקימו מקום לגילוי השכינה השורה בעם ישראל, מ"מ ענין השראת השכינה מצד עצם המקום – האוהל, אינו אלא באהלי שם.

ונראה שזו גם כוונת רש"י בברכות דישנה השראת השכינה כ"ז שבית המקדש קיים, ועי' ברש"י סוכה (נג, ) שכתב שהיתה שכינה בבית שני. ועי' ברש"ש שם, שבאמת עמד ע"ד רש"י מדאמרינן ביומא (כא:) שבבית שני חסרה שכינה. ותירץ דקצת שכינה היה. וכמ"ש ביומא (ט:). [ולפלא שלא ביאר כן בדעת רש"י ביומא]. ולפי דברינו מבואר היטב דבאמת ישנה בחינה אחת של השראת השכינה, וכמש"נ.

[וראה עוד בענין זה בהרחבה בציוני מהר"נ (הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז), ובס' בן יהוידע ביומא שם].

ייש"כ על הדברים המאלפים, ולא באתי אלא להעיר משיטת הרמב"ם הידועה שדוקא קדושה שניה היא שקידשה לשעתה וקידשה גם לעתיד לבוא מה שאין כן קדושה ראשונה!

ואמנם אינו קושיא ממש, כי הרמב"ם מדבר על קדושת ירושלים וקדושת הארץ ולא על קדושת מקום המקדש עצמו שהוא כן קדוש בקדושה ראשונה. אך עדיין יש לעיין, כי מסתבר שהקדושה של הארץ כולה יש לה קשר עם בית המקדש וא"כ איך יתכן שדוקא הקדושה השניה שהיא פחותה - ובפרט לפי ביאור מר בענין שקדושה זו אינה 'מחוברת' עם המקום עצמו - תפעל קדושה נצחית יותר מהקדושה הראשונה?

ואכתי דבריו מתיישבים יפה עם שיטת הראב"ד שם (ספ"ו מהל' בית הבחירה)

עוד יש להעיר ממקרא מפורש: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" - ומשמעותו הפשוטה היא שזה שייך לבית עצמו.

יפה. גם מראי מקומות יפים.