עיונים בפיוטו של יום - "עת שערי רצון"
הסליחה "עת שערי רצון" נתקבלה, כפיוט היום, בסדר תפילתן של קהילות ספרד ותימן, והיא נאמרת לפני התקיעות. היא נמנית על הסוג הפיוטי הנודע בשם "עקידה". אלה הם פיוטים המרצים פרשת עקידת יצחק, כפי שהיא מסופרת במקרא ונדרשת באגדה. ה"עקידה" עתיקה היא, וכבר מצאנוה ביצירותיהם הפיוטיות שבעל-פה של המתורגמנים הקדומים, המייצגות כנראה, את השלב הראשון בהתהוות הפיוט.
העקידה אינה יצירה ספרותית הבאה לספר בשיר, פרשה היסטורית מתקופת האבות, ללא זיקה כלשהי אל ההווה ואל ענייני השעה.
העקידה צמודה לתולדות האומה בכל הזמנים. בני הדורות. שהקריבו עצמם, אבות ובנים, על מזבח דת ישראל וערכי הלאום היהודי, ראו בפרשת העקידה שבמקרא ביטוי נאמן לקידוש השם שלהם. מעשה האבות אברהם ויצחק סימן היה לבנים, בכל הרדיפות והגזירות שעברו עליהם. בשל כך, נעשתה העקידה סוג פיוטי נפוץ בישראל. פייסנים הרצו עקידת יצחק שבתורה, אבל כוונתם העיקרית היתה לטבח ולהרג של הקהילות היהודיות בימיהם , בידי אומות העולם. בכך כרכו את עקידת ימיהם בעקידת העבר, ויצרו מעין רציפות היסטורית וגזירה שווה ביניהם: מה זו עלתה לרצון אף זו תעלה לרצון . יש שההיקש עולה במפורש בנוף העקידה: אם בצורת הבעת נכונות להקרבה ואם בצורת תפילה שהקרבנות יהיו , לאומה , מליצי-יושר בשמים. העקידות נתחברו, בעיקר, בתקופות של רדיפות וטביחות. רובן נכתבו באשכנז, מקום שהפייטנים הוו בעיניהם את ההרג והטבח של בני קהילותיהם בתקופת מסעי-הצלב. חוקר הפיוט דוידזון מנה שמונה-עשרה עקידות (אוצר השירה והפיוט, כרך ד, עמ' 493).
יש להניח שכמספר הזה לפחות גנוזות עקידות בכתבי-יד ובדפי הגניזה .
מעלות הסליחה
מחברה של הסליחה "עת שערי רצון" הוא הפייטן יהודה בן-שמואל אבן-עבאס ( בסליחה קבוע שמו באקרוסטיכון: עבאס יהודה שמואל) . מוצאו מפאס שבמערב, חי במזרח, ובשנות חייו האחרונות ישב בארם-צובה. היא חלב. תקופתו היא המאה הי"ב. נמצא שהוא בן-דורם של משה בן-עזרא ויהודה הלוי. מיצירותיו שרדו כעשרים פיוטים. לר' יהודה בן-שמואל אירעה טרגדיה אישית, שיתכן כי היא היתה העילה לכתיבת העקידה. בנו שמואל, בן השמונה-עשרה, התאסלם באדריביג'אן . בשנת 1163 . הוא כיסה את המעשה מאביו כארבע שנים, אך לבסוף גולל, במכתב שכתב לו, את המניעים להשתמדותו, האב נסע למוצול, כדי לפגוש את בנו פנים-על-פנים, ולנסות להחזירו לחיק היהדות; אך לפתע חלה ומת, קודם שיתראה עם הבן .
הסליחה כולה, לבד ממחרוזות הפתיחה והחתימה, מספרת את פרשת העקידה על-פי התורה והאגדה. סיפור העקידה סדור ברצף של פעולה ושיח, חליפות, היוצרים מתח וריתוק בנפש הקורא. כביכול מחזה דרמטי מתרחש לנגד העיניים. מוסיף לעלילה גם מספר הנפשות הנוטלות בה חלק: אלהים, אברהם, שרה, יצחק, שני הנערים והמלאכים. אם נסקור את מחרוזות הסליחה באמת-מידה של פעולה ושיח, תתקבל התמונה הבאה: שלוש מחרוזות של פעולה (ד, ח, ט) ; ארבע של פעולה ושיח (א-ג, י"ב) ושבע של שיח ( ה-ז, י-י"א, י"ג-י"ד). לפי זה, כובש השיח את חלק הארי שבפיוט. בדיקה נוספת מראה שהשעור הכמותי, הן של השיח והן של הפעולה, קשור קשר אמיץ בהתפתחות העלילה. שיח מרכזי בשיחי-העקידה הוא של הבן-האב.
הבן השואל לתומו על הקרבן והאב המצביע על הבן כקרבן . לדו-שיח זה מייחד הפייטן שתי מחרוזות, מחרוזת לכל דיבור, בשעה שעד כה הקדיש מחרוזת אחת לכל דו-שיח. כיוצא בו המונולוג האחרון של הבן, כשהוא עקוד על המזבח לקראת שחיטתו. כאן הגיע המתח לשיאו, ושיח הבל שהוא בחינת בקשה וצוואה לאם ולאב מתמשך בשתי מחרוזות. לא במקרה ולא בכדי. הרגע הדרמטי תובע אריכות והרחבה . כיוצא בו בתיאור הפעולה . הנכונות הנפשית והתכונה המעשית לקראת העקידה מסופרות בשתי מחרוזות רצופות. בכר ביקש הפייטן להדגיש את מקומן המרכזי בעלילה.
מן הצד הספרותי מצוינת הסליחה בשתי סגולות, שהכשירות לשמש פיוט-עם להמוני בית ישראל בראש השנה: הסגנון ושיטת ההרצאה . הסגנון הוא סגנון מקראי, צח ופשוט, שכל קורא רץ בו. אף סיפור המעשה, על-פי המקרא והמדרש. נעשה בדרך של פישוט. כלומר, הפייטן מרצה את העניין בבהירות, ללא רמזים וכינויים סתומים.
וכך נכנסים הדברים ללב הקורא ללא מאמץ של עיון ומחשבה.
שתי סגולות אלו אופייניות לא לסליחה זו בלבד אלא לפיוט הארץ-ישראלי והאשכנזי.
אם גוף הסליחה מציג את העקידה ההיסטורית הרי פתיחתה וחתימתה מייצגות את כנסת ישראל בהווה. לכאורה הן חוליות נפרדות מסיפור העקידה, אך למעשה הן משתלבות בו יפה. מחרוזות הפתיחה באה להזכיר במרום את זכות העקידה של אבי-האומה לצאצאיו אחריו, שאף הם נטבחים ונהרגים על קידוש-השם דור אחר דור . הרמז לאומה המעונה והמיוסרת בגלותה עולה מן הכינוי "עדה סוערה ונגועה" , שהפייטן מכנה אותה בחתימה.
מחרוזת החתימה פונה ליושב מרום לזכור ברית אבות ומבקשת על הגאולה ועל הישועה. ברית אבות ומשיח - עיקרים גדולים הם לכנסת ישראל השרויה בגלות.
קיים תיאום הדדי בין הפתיחה לחתימה ובין שתיהן לגוף הפיוט.
ההתאמה בין הפתיחה לחתימה אינה רק מצד הנושא של ישראל בהווה , המשותף לשתיהן , אלא אף מצד האזכור. בפתיחה מתחנן הפייטן לאלהים שיזכור את העקידה. "אומר: זכור לי, אל, ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח" , בחתימה מבקש הוא ממנו שיזכור לאומה את הברית והשבועה. "לבריתך שוכן זבול ושבועה/זכרה לעדה סוערה ונגועה" (סרס את הבית ופרשהו: שוכן זבול. זכרה ברית ושבועה לעדה סוערה ונגועה). שתיהן אפוא תפילה על כנסת ישראל, ובשתיהן דיבור הפייטן עם המקום הוא ישיר.
ההפרש הוא בשימוש בכינויי הגוף: בפתיחה מייצג הפייטן את כנסת ישראל בגוף ראשון-יחיד, ובחתימה מציג הוא אותה בגוש שלישי . הזכירה משותפת לשתיהן . היא מעין רמז ליום הזכרון ולברכת זכרונות בתפילת היום . רמז נוסף לשעת התקיעה עולה מן הפסוק הפותח את הסליחה "עת שערי רצת להיפתח" (גם בנוסח של "עת שערי רחמים" מוסב הרמז על שעת המשפט,
שבה עומד הקב"ה מכסא-דין ויושב על כסא-רחמים לשפוט את עמו). ואולי בפסוק פתיחה זה טמון ההסבר על שום מה ראו לקבוע את הסליחה לפני התקיעות.
מן הצד הצורני עשויות הפתיחה והחתימה בתבנית של פעולה ושיח, כדוגמת מחרוזות השיר: הפתיחה - פעולה ושיח, החתימה - שיח. הפתיחה אף תואמת את העקידה מבחינת הניסוה. תפילתם של ישראל בראש השנה משולה היא בפי המחבר לקרבן לפני המקום .
"יום אהיה כפי לאל שוחט/ואקרבה לפניו קרבן ריח", לפי שהוא מצווה לאביו "קח עמך הנשאר מאפרי/ואמור לשר,: זה ליצחק ריח". התפילה שקולה כנגד העקידה. פה זו ריח ניחוח למקום וזכרון ריח אם, אף תפילת ישראל בראש השנה היא בבחינת קרבן ריח לפני ה קב"ה .
מקורות מדרשיים
פרשה רבת ענין היא בדיקת מקורותיו של הפיוט. ממנה נוכל ללמוד, אילו ספרי מדרש מצווים היו בידי תלמיד חכם במזרח במאה הי"ב. מלבד התנחומא ומדרש רבה, השתמש הפייטן בדרשות, שנודעו לנו לאחרונה מתוך מדרשים כתבי-יד שנשתמרו ביהדות תימן. כיון שמדרשים אלה נתחברו במאות הי"ג-הי"ד, לאחר תקופת הפייטן, נראה הדבר שבידו היו מקורות מדרשיים, שמתוכם אספו בעלי המדרש בתימן לתוך ילקוטיהם. לשם הבהרה נמנה מקורותיו אחד לאחד. כאן לא נעסוק בפירוט המקבילות לכל מאמר, במדרשים השונים, והשוואתם זה לזה, ונסתפק בציון המקור הקרוב ביותר ללשון הפייטן.
א . מדרש תנחומא
דו-השיח הראשון שבפיוט הוא בין אברהם לשרה. אברהם אינו מגלה לשרה ציוויו ,טל הקב"ה, במקום זה מספד לה כי הוא נוטל את הבן לחנכו במקום שמחנכים את הנערים.
אמר לשרה, כי חמודך יצחק
גדל ולא למד עבודת שחק.
אלך ואורהו אשר לו אל חק.
והרי זו האגדה שבתנחומא. "אמר לה: את יודעת, כשאני בן שלוש שנים הכרתי את בוראי, והנער הוא גדול ולא נתחנך . ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט, .ששם מחנכין את הנערים. אקחהו ואחנכהו שם. אמרה לו: לך לשלום" (תנחומא, וירא).
ביום השלישי מבחין אברהם בכבוד ה' השוכן על הר המוריה, ואז הוא בוחן את נעריו, כדי להיווכח אם גם הם רואים אותו מראה .
ידע נעריו, עת קראם לאמר:
אור הראיתם צץ בראש הר
המור?
ויאמרו: לא נחזה רק מהמור!
ענה: שבו פה עם, משולים
לחמור,
ואני והנער להשתבח .
אף כאן הרצה הפייטן, מדרש אגדה על פי תנחומא. "וירא את המקום מרחוק, אמר לו ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואים אתם כלום? אמרו לו: אין אנו רואים אלא מדבריות.
אמר להם: שבו לכם פה עם החמור , הואיל והחמור אינו רואה , ואינכם רואין כמותו , עם הדומה לחמור - שבו לכם פה עם החמור, שאתם כמותו (תנחומא, שם. בלשון דומה גם במדרש רבה, נ"ו, א).
ב . מדרש רבה
השפעת מדרש רבה נודעת בכמה וכמה מדרשות. כשיצחק חש בהיעדרו של השה, והוא מציג לאביו את השאלה הנוקבת "ואיה השה לעולה? " מגלה לו אברהם, כי הוא נבחר להיות השה. ואז שניהם הולכים להגשמת העקידה בדעה אחת ובלב אחד.
בלשון המדרש: "וילכו שניהם יחדו. זה לעקוד וזה ליעקד. זה לשחוט וזה לישחט (בראשית רבה, נו, ב). וכן הוא בפיוט: אז יאמיר זבח והזובח"; "הבן להיזבח ואב לזבוח" . ומעניין הדבר: פסוק כפול בפיוט כנגד כפל לשון שבמדרש.
בשעת העקידה היו רגשותיהם של אברהם ויצחק מעורבים: שמחה ובכיה כאחד, בלשון הפייטן:
ויהי מאור יומם בעינם ליל
והמון דמעות נוזלים בחיל
עין במר בוכה ולב שמח.
יסודו של המוטיב הוא במדרש: "וישלח אברהם את ידו. הוא שולח יד ליטול את הסכין, ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו (בראשית רבה נ"ו, ו).
אותה שעה של העקידה בארץ רגשו המלאכים בשמים . מעמדם של המלאכים במרום, המבקשים על האב והבן, כיצד מתארו הפייטן?
ויהמו כל מלאכי מרכבה
אופן ושרף שואלים בנדבה
מתחננים לאל בעד שר צבא
אנא, תנה פדיום, וכופר הבה
אל נא יהי עולם בלי ירח.
וכן הוא במדרש: "והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן. מה הוון צוותין? נשמו מסלות, שבת עובר אורח, הפר ברית, מאס ערים" (שם נו, ו). גם הכינוי "ירח" ליצחק שאוב הוא מן המדרש, הממשיל את אברהם לחמה ויצחק ללבנה (במדבר רבה ב, יג).
ג. מדרשי תימון
בכמה מדרשותיו של הפייטן מתגלים עקבותיהם, לא בספרי המדרש המקובלים שבידינו, אלא בקבצי מדרש שנאספו בתימן, במאות הי"ג-הי"ד, מעין מדרש הגדול ונר השכלים (סראג' אלעקול).
קרוב לוודאי שמקורות משותפים שימשו גם את הפייטן וגם את בעלי המדרש בתימן. הרי שלוש דרשות:
כשהגיע אברהם ביום השלישי להר המוריה וראה כבוד-השכינה שורה עליו שאל את נעריו: "אור הראיתם צד בראש הר המור?" לשון זה מציגו במדרש הגדול. "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ"ב, ב): אמר לו: הר, שתראה עליו אור זורח וענן קשור, שם היא השכינה והוא מקום העבודה".
ממאכלת יהמה מדברי
נא חדדה אבי, ואת מאסרי
חזק, ועת יקד יקוד בבשרה
קח עמך הנשאר מאפרי
ואמור לשרה זה ליצחק ריח.
דרש זה העלה אותו בעל מדרש "נר השכלים". "אמר יצחק:
אמי ענייה זקינה, מה תאמר לה? אמר אברהם: אומר לה כבר נשחט יצחק. אמר לו יצחק: והלא תהרג נפשה של ענייה מתחייבת? אלא כשתשרוף אותי קח קטמי (אפר בארמית - י"ר), תביא לאמי כדי שתתנחם בו. אמר אברהם: כן יהיה הדבר, ובכה במרר נפש מפני הפירוד בלבד" (על-פי "תורה שלימה" למנחם כשר . נוסח אחר של המאמר כלול בילקוט שמעוני ח"א, רמז ק"א). ר' יהודה בן שמואל אינו הראשון המפייט מדרש זה, וכבר מצאנוהו בפיוט עקידה ארמי בסליחות הגאונים. להלן תרגומו העברי: " (קח) מעט מאפרי והובילנו אל שרה אמי. תניח אותו בבית גנזיה, וכשתרצה לראות אותי תסתכל באפרי ותתנחם עלי" (ב"מ לוין, גנזי קדם ד, תר"ץ, עמ' 65) .
לשון הפייטן "ואת מאסרי חזק" הוא כלשון מדרש "נר השכלים":
"והיה יצחק אומר לאביו: חזק הקשר שמא אבעוט בך ואבטול מכבודך" (על-פי "תורה שלימה" , שם סי' ק"ח) . במדרשים אחרים הנוסח הוא: "אסרני בידי וברגלי" (תנחומא) , "כפתני יפה יפה" (בראשית רב נ"ו, ו).
השפעה והתפשטות
הסליחה "עת שערי רצון" נמנית על הפיוטים הנפוצים ביהדות.
היא נדפסה במחזורים ובקבצי-שירים כחמישים פעם ונתקבלה לא בקהילות ספרד והמזרח בלבד, אלא אף במחזורי אשכנז (רומניה , וילנא) וקוג'ין שבהודו . בני רומי קבעוה במנהגם לתפילת-נעילה ביום הכפורים. נקודת אחיזה לכך יש לראות בלשון "עת שערי רצון להיפתח", שניתן לפרשו על שעת הנעילה, ואף באזכרת הסליחה בחתימת הפיוט "יום זה זכות לבני ירושלים, בו חטא בני יעקב אני סולח" . אולם, יסוד התקנה אינו בלשונות אלו בלבד, כי אם במדרש האומר שעקידת יצחק היתה ביום הכפורים. ר' יחיא צאלח (תימן, המאה הי"ח) פירט, בפירושו לסליחה, כמה מקורות למדרש זה, לפי אחד מהם היתה העקידה ביום הכיפורים בשעת המנחה.
נמצאנו למדים שגם תקנת-מועד לאמירת פיוט יש לה שורש ויסוד.
עדות להערכה, שזכתה לה הסליחה, הן העקידות שנתחברו בעקבותיה. פייטנים בקהילות וטונות חקו אותם בעקידות חדשות, שהתקינו לראש השנה. בתימן בלבד ידועים עד כה ארבעה חיקויים לה, שיצאו מידי ארבעה פייטנים שונים. את הסוד להתפשטותה והשפעתה יש לתלות בכמה גורמים: במעלותיה הספרותיות; באזכרות היום המפורשות בה; בשילוב ההווה של האומה עם עברה ההיסטורי ובטרגדיה האישית של המחבר. לגבי הנקודה האחרונה, אחת היא לנו אם חיבור הסליחה הוא תוצאה של התאסלמות הבן או שהציבור כרך את מקרהו עם העקידה שלו, וראה בה מעשה הקרבה שנפל בחלקו של האב.
