פסוקים אחר מודה אני

[חיים סופר]

ברוב סידורים שבשוק הודפס כהיום פסוקים אחר מודה אני, כידוע הוא חשש גדול לאומרו קודם ברכת התורה
אבקש מאלו שידם רב להם בסידורים ישנים אם יוכלו להציג מסידורים ישנים שליתא זה ומתי והיכן הותחל הדפסת פסוקים אלו שם

[כמהים_]

בסידורים הישנים כלל לא נדפס 'מודה אני' (שאמירתו נתחדשה בתקופה מאוחרת), והתפילה מתחילה ב'מה טבו' בכניסה לביהכ"נ.
מאידך גיסא, בסידורים הקדמונים כתובות כל ברכות השחר אחרי מה טבו, לפי שנהגו לברכן בציבור בבית הכנסת (מן ברכת ענט"י ואילך), כמבואר בשו"ע או"ח ו. וא"כ ברור שלא חששו לחשש שכתב מר, שהרי יש הרבה פסוקים קודם ברכות התורה.

[כמהים_]

וכן כתב להדיא ברמ"א מ"ו ס"ט, שהמנהג להקל לומר פסוקים קודם ברכות התורה.

[חיים סופר]

וכן כתב להדיא ברמ"א מ"ו ס"ט, שהמנהג להקל לומר פסוקים קודם ברכות התורה.

דברי הרמ"א הם על פסוקים שהם דרך שבח או בקשה, בפסוקים אלו אין כאן שבח ואין כאן בקשה

[צופה_ומביט]

בתכלאל בלאדי ראיתי שאומרים את תפילת ריבון העולמים של פרשת התמיד קודם ברכת התורה ופרשת התמיד [הנאמרת שם מיד אחרי ברכת התורה], ובנוסח תפילה זו גופא מובאים שם בסופה כמה פסוקים מפרשת עולה.

ונאמר ושחט אתו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב, וניתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש אשר על המזבח. והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'.

עיי"ש במהרי"ץ שהביא מהשל"ה שיש לומר את הפסוק 'ושחט אותו' קודם פרשת התמיד, ונתן מהרי"ץ טעם לזה כי שחיטתו קודם הקרבתו, וכתב עוד שנהגו להוסיף את שני הפסוקים 'וניתח אותו' 'והקרב' "לפי שבהם מבואר כמעט כל עבודת הקרבן".
וכל זה נאמר שם לפני ברכת התורה.
וקשה לומר שהכל חלק מהבקשה ריבון העולמים, שכן אינו נצרך כלל לבקשה, ואף לא נאמר בלשון בקשה, אלא כתוספת: "יהי רצון וכו' ועמדנו על מעמדו [כאן מסתיימת הבקשה בסידורינו], ונאמר ושחט... וניתח... והקרב..." וכו'.
עוד מוסיפים שם בסופו:

ונאמר, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים.

[שהוא מקור הדרש שהעוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם, שעל זה מדברת הבקשה ריבון העולמים, ועיי"ש במהרי"ץ].

לא ראיתי שמהרי"ץ העיר ע"כ משהו שם.


לגבי עצם מה שאומרים שם ריבון העולמים לפני ברכת התורה כתב מהרי"ץ להלן שם בפרשת התמיד:

נראה לומר שמה שנהגו לקרות פרשת התמיד, אין הכוונה בקריאה במקום קרבן, אלא לזכר בעלמא. ובמקום הקרבן היא התפלה. כאמרם ז"ל ברכות דף כו, ב תפלות נגד תמידים תקנום. ואם יקרא פרשת התמיד לשם קרבן אם כן הוי כמקריב שני תמידין, דהיינו פרשת התמיד והתפלה, וקאי בלא תוסיף. וכו' וכן מצאתי בכל בו וז"ל נהגו לומר פרשת התמיד כדי להזכיר מעשה התמיד עכ"ל. ולזה תראה שהראשונים תקנו וקבעו רבון העולמים וכו' שיהא שיח שפתותינו וכו' קודם ברכת התורה, להורות דלא קאי רבון העולמים אפרשת התמיד אלא אתפלה בכללה, וכדרך שתקנו המקובלים תפלות מיוחדות קודם כל תפלה ותפלה.