אמירת פס' כי בא סוס פרעה וגו' בשירת הים

[נוטר הכרמים]

בספר מעשה רב (הנהגות רבינו הגר"א זללה"ה; הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה סי' כט) הובא בזה"ל,

שירת הים עד ה' ימלוך לעולם ועד ויאמר אחריו כי לה' המלוכה כו' ואין אומרים פסוק כי בא סוס פרעה כו'.

והנה בפשוטו היה נראה לבאר בדעת רבינו הגר"א דהטעם שאין אומרים פס' כי בא סוס, היינו משום דסבר כשיטת הרמב"ן [וכן פירש רשב"ם על אתר] שאין פס' זה מכלל השירה, ו'כי בא סוס' קאי על הפס' שלאחריו 'ותקח מרים', והשירה מסתיימת בפס' ד' ימלוך לעולם ועד', ועל כן כופלים פס' זה להורות על סיום השירה, ואשר ע"כ אין לאומרו בהדי השירה בפסוקי דזמרה.

[נוטר הכרמים]

ברם כבר העירו דב'דיוקים בנוסח התפילה והברכות' מופיע בזה"ל,

בשירת אז ישיר אין לומר פס' כי בא סוס וגו' אף שהוא מהשירה אך שלא תקנוהו בתפילה, והעד ע"ז שכופלין פס' ד' ימלוך לסיום השירה, כמו שכופלין פס' כל הנשמה לסיום פסוקי דזמרה.

משמעות הלשון דהגר"א ס"ל שאף פס' כי בא סוס הינו חלק מן השירה, ומ"מ סבר הגר"א שלא תקנו לומר פס' זה בשירה, והדברים צ"ב.

[נוטר הכרמים]

ואולי יש לומר דפשר דבר נמצא בפיסקא הבאה (סי' ל) במעשה רב, ונמצא שוברו מונח בצידו, וז"ל,

א"א ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל כו' קודם ישתבח, כי צריך להיות מן ויושע עד ה' ימלוך ח"י שמות, ומן אז ישיר עד ישתבח ג"כ ח"י שמות ואין להוסיף.

והרחבת הדברים וביאורם נמצא בדברי הגר"א בפי' שנות אליהו על המשניות (ברכות פ"ד מ"ג), וז"ל,

וכנגד י"ח פסוקים שבשירה עד כי בא סוס, וכנגד י"ח אזכרות שמן ויושע עד כי בא, ואנשי כנה"ג רצו שיאמר כל אחד שם י"ח שמות מיוחדים, לכך תקנו אח"כ לומר ג' פסוקים אחרים, כי לה' כו', ועלו כו' ביום ההוא כו', וגם הם פסוקי מלכות להשלים לפי שסיימו בה' ימלוך, וגם התחיל מויושע דעם זה הוא י"ח שמות.

[נוטר הכרמים]

והנה ענין ה'י"ח שמות' הובא בב"י מדברי האורחות חיים (לר"א מלוניל; דין מאה ברכות אות לב), וז"ל,

ומה שנהגו לסיים פסוקי דזמרה לשירת הים לפי שיש בה ע"ב אותיות של קדושה י"ח פעמים שם בן ד' אותיות לבד משם מקדש ה' שהוא באל"ף דל"ת, שעולים ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות, אבל לא תמצאם בגוף השירה, אבל הם בכלל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבקר. ולפי שאין אנו נוהגים להתחילה אלא מן התשועה נהגו לומר אחר תשלו' השירה כי לה' המלוכה להשלים אותם השמות החסרים ואח"כ והיה ה' למלך ר"ל כי לעתיד לבא יבאו כל הנשמות של הקדושים לא' ויהיה ה' אחד ושמו אחד, ומזה הטעם אין צריך לכפול ה' ימלוך ואם יכפול אותו יוסיפו שם א' ויהיו י"ט וכל המוסיף גורע

הרי מבואר בדברי הארחות חיים שהעיקר הוא לכוין את מנין האזכרות בשירה, ולכן אין לכפול את ה'ה' ימלוך', ומוכרח לדבריו דהמנין כולל גם את השם הנמצא בפס' כי בא סוס.
ברם הגר"א נתן טעם לבחירת הוספת הפסוקים אחר השירה כי הינם פסוקי מלכות, וממילא בדין הוא שיהיו סמוכים אצל 'ד' ימלוך לעולם ועד', ומעתה מובן היטב שאף שהגר"א סבר כשיטת הראשונים ש'כי בא סוס' זה חלק מן השירה, מ"מ ס"ל דלא נתקן פס' זה לאומרו בתפילה כחלק מן השירה, משום דזה עוקר את סמיכות הענינים של השירה עם הוספת הפסוקים של מלכות, ודוק.

ולפי"ז אולי נחדש עוד שלדעת הגר"א אין טעם כפילות פסוק ה' מלך כמו שכתבו כל הראשונים משום שזהו סיום השירה, אלא מצד דמיחסרא בחשבון השמות, ואמנם כן מצאתי להדיא במהרי"ל (הל' תפלה סב א), וז"ל,

עוד טעם אחר דכופלין ה' ימלוך משום דבסדר בשלח מן פ' קריעת ים סוף מפסוק ויהי באשמורת הבקר עד ה' ימלוך יש שם י"ח אזכרות של שם ארבע אותיות והם עולין במנין בין הכל ע"ב אותיות נגד ה' שבעים ושתים. ובפסוקי דזמרה מתחילין מויושע ונחסר ארבע שמות מן הפסוקים דקודם ויושע. ולכך כופלין ה' ימלוך ומוסיפין עוד פסוק כי לה' המלוכה כו' שיש בה שמות להשלים המנין.

[נוטר הכרמים]

והנה הגריעב"ץ במור וקציעה כתב, וז"ל,

במג"א [ס"ק ט] העתיק משם כתבים שטוב לומר כי בא סוס וגו'. ובודאי שראוי ונכון הוא, דהא כל פרשה דלא פסקה משה ודאי לא פסקינן, אף כי בצבור. ומ"ט לא נסיים הפרשה ונשאיר פסוק אחד בחנם, וכך היה מנהגו של אבא מורי הגאון ז"ל.

ולפי האמור הרי שאף שלא פסקה משה, מ"מ סבר הגר"א שפסקוהו מסדרי התפילה כאשר הוסיפו הפסוקים שאחר השירה.

[נוטר הכרמים]

ולפי דברי הארחות חיים יש לתמוה על מנהג רבים שנוהגים לכפול את הפס' ה' ימלוך לעולם ועד, וגם לומר את הפס' 'כי בא סוס פרעה', שהרי הם בכלל כל המוסיף [על מנין י"ח שמות] גורע.

והנה כבר העיר כנגד מנהג זה במחצית השקל (שם ס"ק ט) ומטעם אחר, וז"ל,

דהאומרים פסוק כי בא סוס כו', אין ראוי שיכפלו פסוק ה' ימלוך כו', כיון דלדידהו פסוק ה' ימלוך כו' אינו סוף השירה, וראוי להם לכפול פסוק כי בא סוס וכו'. ובכל דברים כיוצא בה, הטוב בעיני ה' הצנע לכת. ועיין בהרב ב"י [ד"ה וכתב עוד מה] במנין שמות הוי"ה.

ובספר 'ביאור חדש מספיק' על הרמב"ם (לרבי שלמה לוי, לייפציג תרכ"ב; פ"ג מהל' מילה) קרא תגר על המחה"ש, וז"ל בתו"ד,

הבעל מחצית השקל בסי' נ"א ס"ק ט' כתב דברים אשר לא כן כמו שיראה המעיין, ובודאי לא ראה עדין בזמנו ובמקומו ביאורי רבי' הגר"א ז"ל אשר שמו לברכה נודע בשערים המצויינים בהלכה ובמקומות שרוב לומדי התורה דרים שם.

ברם יתכן בכוונת המחה"ש במה שהוסיף בסוף דבריו 'ועיין בהרב ב"י [ד"ה וכתב עוד מה] במנין שמות הוי"ה', שבא להעיר גם מצד חשבון מנין י"ח שמות אין לאותם האומרים כי בא סוס לכפול את הפס' ה' ימלוך.

אמנם מצאתי בדרכי משה (ס"ק י) ובדרישה (ס"ק א) שמביא ישוב למנהג זה, וז"ל, ו

תימא שאנו כופלין גם פסוק ה' ימלוך. שוב ראיתי במהרי"ל (הל' תפלה סב א) ששם של ביום ההוא אינו מן המנין אלא מפרש מה שיהיה לעתיד.

[ואלו הן סיומם של דברי מהרי"ל שהובאו לעיל, וצריך לומר שבחלק זה לא הסכימה עמו דעת רבינו הגר"א].

ובאמת יש לדון דלא תפס הדרישה על המנהג מצד הסתירה לכאורה בעיקר הדבר, כמו שהקשה המחה"ש, היאך מסיימים את השירה עם כפילות הפס' ד' מלך, ואח"כ מוסיפים הפס' כי בא וגו', ותמיהה זו לא באה לכלל ישוב בדברי המהרי"ל.

[נוטר הכרמים]

איברא, דיש לדון לפי דעת הגר"א אם אחר כפילות הפסוק ד' ימלוך יש לומר את מילות התרגום 'ה' מלכותיה קאם לעלם ולעלמי עלמיא', שמובא כן בשם האר"י ז"ל כמו שהעתיק במשנה ברורה (ס"ק יז), דאולי התרגום נחשב להפסק בין הפס' כי ימלוך לפסוקי מלכות הנסמכים לו, וגם יש לדון מצד חשבון השמות, ובביאורים מהג"מ נפתלי הירץ הלוי נראה דפשיטא ליה שלהגר"א אין לאמרו.

[נוטר הכרמים]

כתב בהגהות רצ"ה מברלין בשילהי גיטין (צ, א; נדפסו בסוף המסכת דפוס ווילנא), וז"ל,

יעויין ברש"י ובהתוס' ד"ה כי משמש דס"ל כדעת הרמב"ן פר' בשלח דהפס' 'כי בא סוס פרעה' אינו מהשירה, וראיתי להרב בעל גינת ורדים (חלק אורח חיים כלל ב סימן ח) שכתב בענין הפס' כי בא סוס דשייך להשירה... [וז"ל שו"ת גינת ורדים, וכבר מצאנו בספר הכונות להרב המקובל האלקי מוהר"ר יצחק לוריא ונ"ל שמסכים בזה שכתב וז"ל נ"ל פסוק כי בא סוס פרעה כי גם הוא מן השירה ואין מי שיחלוק בזה זולתי הרמב"ן בפי' התורה דאגב חורפיה לא דק שכתב לדחות את דברי הראב"ע שאמר שגם פסוק זה הוא מכלל השירה והראה הוא ז"ל פנים לומר שאין פסוק זה מכלל השירה ובקשתי לו חבר ולא מצאתי ואין ראוי לסמוך עליו בזה כלל אפי' בשעת הדחק].
ואנא אמינא במח"כ לא טוב עשה דאגב חורפיה מחליא ליה לשבחיה דהרמב"ן דלאו יחידאה הוא בדבר, וכבר מצאתי לו חברים ה"ה רש"י ותוס' הנ"ל אף שחולקים בפירושו מודים שאיננו מהשירה.
וכ"כ רבינו בחיי בפי' התורה וכתב סוד על השירה שהיא ח"י פסוקים, וכ"כ האבודרהם שמפני זה כופלין פסוק ה' ימלוך להורות שהוא סוף השירה, וכ"כ בעל שער השמים בסידור, והיה מקובל גדול ובקי בכתבי האר"י ז"ל, וכן נראה מהריקנטי.
גם מצאתי להמחבר ס' כנפי יונה שפירש ג"כ השירה של התפילה רק עד ה' ימלוך. נמצא דלאו יחידאה הוא הרמב"ן ז"ל. ועי' להתוי"ט בלחם חמודות הל' ס"ת סי' סה, ובמס' ברכות פ"ה סי' טז. וגם ממנו נעלמו רש"י ותוס' הנ"ל.
אמנם לענין הלכתא נראה כהראב"ע פ' בשלח, והרמב"ם פ"ח מס"ת דהוא מהשירה, הואיל דהמס' סופרים כוותייהו, וכן מצאתי במכילתא דר' ישמעאל שם.

ובמחילת כבוד הגרצ"ה, הרי החסיר כמה תיבות מדברי הגינת ורדים, ובאמת כל הדברים הינם במקורם בשער הכוונות למהרח"ו, כפי שציין הגינת ורדים גופיה.

ומה שהביא מדברי רבינו בחיי והריקאנטי אינו חידוש כלל, שכן כל דבריהם מבוססים לרוב על דברי הרמב"ן.

[עושה חדשות]

יישר כח.

רי"ש שפיגל פירסם לפני כמה שנים במוריה מאמר בענין זה, כדאי לראות האם יש שם הוספות.

[בקרו טלה]

יישר כח.
רי"ש שפיגל פירסם לפני כמה שנים במוריה מאמר בענין זה, כדאי לראות האם יש שם הוספות.

מורי' קובץ שע"א - שע"ב עמ' 31 והלאה

[נוטר הכרמים]

ייש"כ, אכן מאמר מלא וגדוש כדרכו הטובה. ומצו"ב (נשלח באישי ע"י אחד מחו"ר מתא).

[בן אדם]

בספר מעשה רב (הנהגות רבינו הגר"א זללה"ה; הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה סי' כט) הובא בזה"ל,

שירת הים עד ה' ימלוך לעולם ועד ויאמר אחריו כי לה' המלוכה כו' ואין אומרים פסוק כי בא סוס פרעה כו'.

והנה בפשוטו היה נראה לבאר בדעת רבינו הגר"א דהטעם שאין אומרים פס' כי בא סוס, היינו משום דסבר כשיטת הרמב"ן [וכן פירש רשב"ם על אתר] שאין פס' זה מכלל השירה, ו'כי בא סוס' קאי על הפס' שלאחריו 'ותקח מרים', והשירה מסתיימת בפס' ד' ימלוך לעולם ועד', ועל כן כופלים פס' זה להורות על סיום השירה, ואשר ע"כ אין לאומרו בהדי השירה בפסוקי דזמרה.

אוסיף כאן מה שכתבתי במקום אחר:

ברוב הסידורים מסיימים את השירה בפסוק "כי בא סוס פרעה" וגו'. ומקורו במג"א סי' נא סק"ט שמביא: "טוב לומר עם השירה פסוק 'כי בא סוס פרעה' וגו' [כתבים]".

אמנם לכאורה זה מפריע להרצף והתחביר, שהרי בגמר השירה מסיימים עם פסוקי מלכויות 'כי לה' המלוכה', 'והיתה לה' המלוכה', 'והיה ה' למלך'. והיא כעין פסוקי סיום להשירה שמסתיימת בפסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד', ולכאורה כשמכניסים פסוק 'כי בא סוס פרעה' זה מפסיק את התחביר והקשר.

ותו, הרי פסוק 'כי בא סוס פרעה' בפשטות אינו חלק מהשירה (וכן משמע קצת גם לשון המג"א הנ"ל), שהרי השירה עצמה מנוסחת בלשון שירה ואילו פסוק 'כי בא סוס פרעה' אינו בצורת שירה אלא בסגנון של פרוזה (וכ"כ הרמב"ן). וא"כ מצד עצם השירה לכאורה אין מקום לומר כן, ואם נאמר אותו כמו שאומרים גם הפסוקים שלפני השירה, הרי כבר פירש הרשב"ם שפסוק 'כי בא סוס' נמשך להמשך הפרשה לשירת מרים והנשים ואינו המשך לשירת משה והגברים, ואין כאן אלא הקדמה לשירת מרים, ונמצא לפ"ז שאין שום מקום להכניס כאן.

כי בא סוס פרעה וגו' - וניערו בים וישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים, אז ותקח מרים הנביאה וגו'. וכמוה "כאשר ציוה ה' את משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת". וכן בירמיה "כי בא ירמיהו אל בית הבור ואל החנויות וישב שם ירמיהו ימים רבים וישלח המלך צדקיהו ויקחהו".

[שיף]

ברם כבר העירו דב'דיוקים בנוסח התפילה והברכות' מופיע בזה"ל,

בשירת אז ישיר אין לומר פס' כי בא סוס וגו' אף שהוא מהשירה אך שלא תקנוהו בתפילה, והעד ע"ז שכופלין פס' ד' ימלוך לסיום השירה, כמו שכופלין פס' כל הנשמה לסיום פסוקי דזמרה.

משמעות הלשון דהגר"א ס"ל שאף פס' כי בא סוס הינו חלק מן השירה, ומ"מ סבר הגר"א שלא תקנו לומר פס' זה בשירה, והדברים צ"ב.

מהי אמינות הדיוקים בדיוקים אלו ? האם הוא מכת"י הגאון עצמו?

[יהודהא]

אמנם אין להשוות את הובא לעיל ל מייעשאלך שעל דיוקם יש לתהות.
ובכל זאת מעניין הסיפור שמופיע בדרשו ה ועוזו בנושא זה.

" הגאון רבי נח יצחק דיסקין זצ"ל, אחי רבנו המהרי"ל דיסקין וממלא מקומו בלומז'ה, סח על מאורע שהרעיש את העיר בתחלת ימי רבנותו של אחיו זי"ע.
למדן ישיש נגש אל הרב הצעיר – שעוד לא מלאו לו אז שלושים שנה – ושח לו חידוש שנתחדש לו: באמירת 'אז ישיר' בתפלת השחר, אומרים כידוע את הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" שנים מקרא ואחד תרגום. וכתב האבודרהם בטעמו של הדבר, משום שפסוק זה הוא סוף השירה. וכן כתב בסדור רב עמרם גאון: "סוף השירה – ה' ימלוך לעולם ועד".
הוסיף אותו למדן לציין לכך עוד מקורות, וסיים: "אם כן נמצא, שהפסוק שאומרים אחר כך, 'כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים' – אינו חלק מהשירה!".

הסביר לו המהרי"ל פנים, ואמר: "אכן מצינו דעה כזו. גם המרדכי בפרק לולב הגזול כתב שנהגו לכפול את הפסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד' בסוף השירה, כשם שנהגו לכפול את הפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה' בסוף פסוקי דזמרה, וגם הפייטן רבנו שמעון ברבי יצחק, שהיה בזמנו של רש"י, יסד פיוט לשביעי של פסח על סדר פסוקי השירה וחתם ב'ה' ימלוך לעולם ועד' ולא בפסוק 'כי בא סוס פרעה'".

שמח הלמדן הישיש לסיוע, ואמר: "אם כן, אין לכתוב את הפסוק 'כי בא סוס פרעה' כדרך שכותבים את שירת הים – אריח על גבי לבנה, שהרי אין פסוק זה מכלל השירה… יורה אפוא הרב לתקן את כל ספרי התורה שבהיכל ולהגיה אותם מן השיבוש!".

הזדעזע רבנו המהרי"ל וקרא: "חלילה! וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?! הלא במכילתא מבואר שפסוק זה הוא מכלל השירה, ובמסכת סופרים אמרו שיש לכתבו אריח על גבי לבנה, וכן כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה, וכן דעת האבן עזרא, ומחזור ויטרי, והכלבו, ואברבנאל, שפסוק 'כי בא סוס פרעה' הוא מכלל השירה, ומי ישלח ידו בספר תורה וינקה? והלא פעמים רבות אנו פוסקים כפי המסורה ומסכת סופרים אף כנגד משמעות סוגיות בגמרא" – ורבנו החל למנות אחת לאחת דעות ושיטות בחסרות ויתרות, פתוחות וסתומות, כמונה מתוך הכתב.

העז הלמדן פניו ואמר: "מסתבר טעמו של האבודרהם, ויש לעשות מעשה כדבריו".
הזהירו רבנו: "כבודו משחק באש! ספר התורה לא ימחל על עלבונו!"
עוד כמה חלופי דברים היו ביניהם, אולם בסופו של דבר לא ציית הלמדן הישיש לדברי הרב הצעיר, והחל ללכת ולשכנע את הסופרים הכותבים ספרי תורה שיכתבו את הפסוק האחרון בשירת הים שלא כשאר השירה.

בערב שבת הלך הלה למקוה לטבול כדרכו לכבוד שבת, ובעודו טובל אחזו השבץ ומת במים. ראו בכך הכל עונש משמים, מדה כנגד מדה. כי בדבר אשר זדו עליהם – במים – חטא [בפסוק 'וישב ה' עליהם את מי הים'], ובמים לקה.

(ע"פ אוצרותיהם של צדיקים, מתוך 'השרף מבריסק')
ע"כ.

נ,ב
לאור המאמר של שפיגל - אכן היו מספר ס"ת שסיום השירה נכתבה בצורה שונה.וז"ל -

" כי גם הסופרים נהגו לא לכתוב את הפסוק כי בא כחלק מהשירה. וברור כי "אי אפשר שהרבה סופרים מהרבה עיירות יטעו בטעות אחד. ובנ"ד במנטובה נמצאו שני ספרי תורה, ובויניציאה חמשה, ובפרט אחד מהם ישן נושן שבא מארץ צרפת יותר ממאתים שנים", היינו ובכולם הפסוק כי בא אינו חלק מהשירה..

[עושה חדשות]

כתיבת השירה שורקין.pdf

(1.31 MiB) הורד 50 פעמים

[613מצו]

אוסיף שאין שום הכרח שגבולות מה שאומרים בתפילה יתואמו מה שההלכה מגדירה כתחילה וסוף של השירה. להיפך - מנהג קדום היה להתחיל לפני (שזה אנחנו עדיין עושים) ולסיים אחרי (עד כי אני ה׳ רופאך).