איתא בשולחן ערוך (סימן תרצ סעיף א),
קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב; אבל לא יקרא בצבור, יושב, לכתחלה מפני כבוד הצבור
והנה בשו"ת חת"ס (סימן נא) הקשה, מכיון דקריאת המגילה היא במקום הלל, כדאמרינן בגמרא (דף יד ע"א) קריאתה זו הלילא א"כ תהוי כהלל בעמידה דווקא.
ראשית יש לציין שאמנם בפסקי ריא"ז (ריש פרק הקורא עומד) כתב וז"ל, הקורא את המגילה בין עומד בין יושב בין שקראה אחד בין שקראוה שנים יצאו כל השומעין, ובתלמוד ארץ ישראל מפרש שאפילו לכתחלה מותר לקרותה מיושב
, וכן נראה בעיניי בקריאת הלל שאם רצה לקרותו מיושב הרשות בידו.וקצת נראה שעמד בנקודה זו, ומכח קושיא זו הכריח שגם בהלל אין זה חיוב גמור לעמוד.
ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קל) תירץ, וז"ל, ואפשר ליישב דהא גם הלל מצינו לפעמים בישיבה בליל פסח ומבואר שם בשבלי הלקט הטעם שמתוך שחולקים אותו לשנים אין מטריחים אותו לעמוד. עכ"פ מבואר מדבריו שגם בהלל אין העמידה לעיכובא ומשום טירחא יתירה הקילו. ויעויין בב"י שם בשם הרוקח (סו"ס רל): ראיתי את רבי שלא קרא הלל דר"ח עם הצבור וקרא מעצמו מיושב וכו'. עוד יש להביא ראיה שמגילה אין לה כל דיני הלל דהרי הלל זמנו רק ביום וקריאת המגילה חיובה בלילה וביום.
ובספר מקראי קודש ב'הררי קודש' (סימן לד) חידד יותר על פי מה שכתב הטורי אבן במגילה (יד, א ד"ה יציאת; הביאו בשו"ת חת"ס סימן קצה) דהא דאמרינן התם דלכך תקנו קריאת המגילה, משום 'ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן', לא להלל הנאמר בפסח ביום מדמינן לה, דהחיוב לומר הלל ביום פסח, הוא משום היו"ט, אלא מדמינן לה, להלל הנאמר בליל פסח שהוא משום הנס, והוא בגדר שירה כמבואר בר"ן פסחים (דף קיח ע"א), ובליל פסח הרי הוא בישיבה, ואעפ"י דהלל בליל פסח טעמים מיוחדים יש בו, כמבואר בבית יוסף (סימן תכב) בשם השבלי הלקט , וטעמים אלו לא שייכים במגילת אסתר, אך בכל זאת מאחר שכל חיוב ההלל בפורים הוא מק"ו של קריאת הלל בפסח, י"ל בו דיו שלא יהא צריך בו עמידה.
אולם נראה להתבונן בדבר בס"ד,
ומתוך הדברים הימצא תימצא שאין כאן קושיא כלל, הנה הטעם העיקרי שהועתק בפוסקים לעמידה בהלל הוא מדברי השבלי הלקט (ענין ראש חודש סימן קעג), וז"ל,
והורה מורי הר"ר מאיר נר"ו דמצות הלל קריאתו מעומד. והטעם כתב אחי ר' בנימין נר"ו על שם הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' כלומר הללו את השם בעמידה לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו ומצות עדות בעמידה [שנאמר ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר] וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה שהרי אין ישיבה בעזרה.
ברם לפי כל האמור בס"ד, בגדר ההלל שישנו בקריאת המגילה, שזה מין הלל אחר, הלל על 'ניסיך שבכל יום עמנו', ובאמת הרי הקורא את המגילה על כל מאורעותיה אינו כמעיד על שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו, כי הנסים והנפלאות נחבאים ומסתתרים המה בתוך סיפור הדברים.
ויותר מזה שמעינן בלשון הכלבו (סימן מה, וכן הוא בארחות חיים לר"א מלוניל):
אבל אין אומרים הלל בפורים לפי שקריאתה היא הלולה כלומר שזו היתה כונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך, וזה שיסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל
.
ובספר המכתם (מקבציאל ל, תשס"ה, עמ' י ואילך) נוספו עוד מילות הסבר: כלומר,
קריאתה היא במקום הלל.
והיינו שקריאת המגילה היא תזכורת להלל ולשבח, ואין זה קיום של הלל בעצמו, וכמו שנתבאר שאין כאן עדות על הנסים, אלא הזכרת המאורעות הרבים, ובתוכם בלולים הנסים והנפלאות.
ועוד חשבתי להוסיף בזה, דהנה איתא במנין המצוות לרמב"ם, וז"ל,
אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו.
ונראה שההדגשה כאן היא על 'בכל קראנו אליו', והיינו שמדובר כאן מתקופות של חשכה והסתר פנים, ומ"מ ישנם גילויים של 'אלקים קרובים אליו' מתוך הריחוק כאשר קוראים אל ד', כבימי מור והדס.
[ויעויין במגילה (יא, א דרב מתנה פתח לדרוש את מגילת אסתר מפסוק זה].