טעות נפוצה - ברכה היא לא הודאה

[יהודי טבעי]

רבים טועים להבין שהברכות הם תודה לה', אולם זה לא נכון
ברכה היא לא הודאה! ברכה היא שבח.
וראה בשו"ע או"ח סימן ו סעיף ג שברכת אלוקי נשמה אינה פותחת בברוך כיון שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאה אינה פותחת בברוך! אם כל הברכות הם הודאה שום ברכה לא היתה פותחת בברוך.
ברכה היא שבח, דהיינו הבעת התפעלות מגדלות ה' שנראה מחפץ או פעולה מסויימת. הודאה היא הבעת הכרת הטוב על הטבה שאנו קיבלנו. אלו שני דברים נפרדים.
שבחים לא נאמרים 'בגלל' שה' נותן משהו, אלא משבחים את גדלות ה' שנותן או עושה משהו. גם לשון הברכה מוכיח, לא אומרים 'על שבראת את פרי העץ' אלא בורא פרי העץ.
רק ברכת נודה לך בבהמ"ז וברכת מודים בשמו"ע ואלוקי נשמה והודאת הגשמים הם ברכות הודאה, שאר הברכות הם שבחים. לכן שם אומרים 'על הארץ ועל המזון'.
זה אולי נשמע מחודש, אבל זה מוכח. שהרי מכל הפירושים במילת ברוך, אין אפילו אחד שמפרש זאת בלשון הודאה.
מצורף קובץ שמבאר את הדברים בהרחבה.

[ישא ברכה]

בעז"ה

המושג ברכה במהותו ודאי אינו קשור להודאה אלא צורת הזכרת שם ה'. שהרי יש ברכות השבח והמצוות, שבוודאי לא הענין הוא להודות, אלא לשבח את גדולת הבורא או להזכיר את שם ה' על המצוה, דהיינו שעושה את המצוה מחמת שהבורא ציוה אותו.

כוונתך לומר שגם ברכת הנהנין, לא המכוון להודות על ההנאה המסוימת שקיבלת כעת מה', אלא כיון שהאדם נפגש אם המושג שה' ברא, עליו לשבח ולפאר את הבורא על כך שהוא ברא את המושג, והדבר הוא ג"כ ברכת השבח. ולכן לא מברכים על הדבר המסוים שקיבל אלא על המושג באופן כללי. (זאת אומרת שברכות הנהנין הם ענף מברכת השבח).

זכורני שיש רעיון כזה בשם החזו"א בתחילת כיצד מברכין. והרעיון הזה פותר הרבה קשיים בהלכות ברכות. אבל רש"י כותב 'אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם'.

[יהודי טבעי]

מסכים לכל מילה, אבל המיוחד בברכות הנהנין שיש בהם מושג של גזילה ומעילה מהקב"ה, זאת אומרת שגם ברכות הנהנין אינה תודה אלא שבח והכרה שה' יצר את הדבר, רק שמי שנוטל הנאה מהעולם ואינו מכיר שזו נתינה מה' הוא גזלן.
משל למה"ד ליד הסבא יש ערימה של מטבעות לחלק דמי חנוכה, והוא מחלק לכולם. בא אחד הנכדים ולוקח לבד, הסבא קורא לו ואומר לו תדע לך שמה שעשית עכשיו זו גזילה. טען הנכד אבל בלאו הכי כולם קיבלו. מסביר לו הסבא, כאן לא לוקחים, כאן אני נותן. כשלוקחים בלי להכיר שכאן מקבלים מאת ה' זו גזילה. ברכה ממלא את התפקיד של הכרה שזו בריאה שה' ברא וכל הכבוד לו על כך.
בכוונת רש"י צריך להודות למי שבראם, אפשר להסביר שהכוונה החובה להכיר שהוא בראם. או שהוא קורא לזה הודאה בשל החובה שחלה על האדם, מכיון שההנאה מחייבת את האדם להביע את ההכרה הזאת.

[יהודי טבעי]

ראה כאן

viewtopic.php?f=17&t=54086&p=712584#p712584

[צופה_ומביט]

רבים טועים להבין שהברכות הם תודה לה', אולם זה לא נכון
ברכה היא לא הודאה! ברכה היא שבח.
וראה בשו"ע או"ח סימן ו סעיף ג שברכת אלוקי נשמה אינה פותחת בברוך כיון שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאה אינה פותחת בברוך! אם כל הברכות הם הודאה שום ברכה לא היתה פותחת בברוך.
ברכה היא שבח, דהיינו הבעת התפעלות מגדלות ה' שנראה מחפץ או פעולה מסויימת. הודאה היא הבעת הכרת הטוב על הטבה שאנו קיבלנו. אלו שני דברים נפרדים.
שבחים לא נאמרים 'בגלל' שה' נותן משהו, אלא משבחים את גדלות ה' שנותן או עושה משהו. גם לשון הברכה מוכיח, לא אומרים 'על שבראת את פרי העץ' אלא בורא פרי העץ.
רק ברכת נודה לך בבהמ"ז וברכת מודים בשמו"ע ואלוקי נשמה והודאת הגשמים הם ברכות הודאה, שאר הברכות הם שבחים. לכן שם אומרים 'על הארץ ועל המזון'.
זה אולי נשמע מחודש, אבל זה מוכח. שהרי מכל הפירושים במילת ברוך, אין אפילו אחד שמפרש זאת בלשון הודאה.
מצורף קובץ שמבאר את הדברים בהרחבה.

עיין בזה עוד בספר/קונטרס "ברוך אתה" [מורסקי], ישנו באוצר.
שג"כ מוכיח בהרחבה ש"ברוך" הוא שבח, ומבאר מהו.

[צופה_ומביט]

שו"ר כמה מקורות [רובם מובאים בספר שם] שנוקטים בנוגע לברכות לשון "שבח והודאה" גם יחד.

ברמב"ם הלכות ברכות י, ג לגבי ברכת דיין האמת: "יודה וישבח בשמחה".

והרשב"א בתוך דבריו בביאורו על ברכות הפותחות בברוך: "מה שאין כן בשאר ברכות המצות כברכת המגילה וקריאתה שהקריאה ספור המאורע והברכה לשבח והודאה על המאורע וכן כולן". ועוד כתב בתשובה: "וככה ענין הברכות שאנו מודים לפניו על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו ית' ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו כדי שידעו הכל שהוא ברוך".
ואמנם עיי"ש [וכ"כ רבינו בחיי] ש"הודאה" שבברכות עניינה [עכ"פ גם] עדות והצהרה = הודאה על האמת [מלשון מודה במקצת]: "שהכל מברכיך אותו ר"ל נותנין הברכה ומודים שהוא אדון כל אותה הברכה". "שהכל יברכוהו ויודוהו לומר שהוא המבורך כי מאתו כל הברכות ומכלל הברכה ההודאה שהוא שליט בכל והכל מאתו הטוב והמיטיב". ובאמת שבכל שבח כלולה בהכרח באופן מובנה גם הודאה על האמת הזו.

ובמשנ"ב כה, ג סקי"ב על ברכת עוטר ישראל בתפארה לאחר הנחת תפילין: "כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו" וכו'. וכן בסימן רט"ו ס"ק כ: "ומקורו של הרמב"ם ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם וגוי ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא".
[ואולי גם כוונת המשנ"ב להודאה על האמת, שמובנה בהכרח בכל שבח, משא"כ נתינת תודה אולי י"ל "הודיה", ויל"ע].