מה הפשט לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא

[חוקר ודורש]

האם קודשא בריך הוא ושכינתא זה לא אותו דבר? מה אנו מבקשים יחוד?

[אוצר החכמה]

הרמח"ל מבאר שעניין יחוד הוא הסכמת המידות, ולפי זה יש לומר שעניין היחוד כאן הוא הסכמת מידת המשפט של הבורא (קב"ה) עם מידת הנהגת העולם ובפרט עם ישראל (שכינתיה), לטוב לנו כל הימים.

[פלגינן]

האם קודשא בריך הוא ושכינתא זה לא אותו דבר? מה אנו מבקשים יחוד?

לא קראתי כעת, אך אני זוכר שכשיצא הספר הייתה לי תועלת ממאמר זה, גם בלי להסכים לכל מילה.

[ישראל אליהו]

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1401&pgnum=11

[יין המשמח]

קודשא בריך הוא = ז"א
שכינתי' = מלכות, כנסת ישראל

[ירושלים]

כתוב בשו"ת חות יאיר סימן רי: מקרוב יצא לדפוס סידור תפילה מתלמיד חכם מוחזק בתורה וביראת ה', והדפיס בו דברי מוסר רבים לבני כפרים, וכן כתב בהקדמתו שעיקר כוונתו להמון בעלי בתים. וכאשר הגדתי לחבורות בעלי בתים המוניים פירוש סידור תפלה, ולפני אחד מהם היה סידור תפלה חדשה מסידורים הנ"ל, שאלני אחד מהם שאפרש גם כן מה שכתב המחבר החדש שיאמר לפני הנחת תפילין ולבישת ציצית וכן בכמה דוכתי 'לשם יחוד הקב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם'. וכאשר השבתי לו שלא נאמרו הדברים רק לתלמידי חכמים מופלגים, השיבני שלא יבקש לאמרו וגם להבין ענינו, רק אגיד לו פירוש המלות, וכאשר דחיתיו שנית חרה אפו ואמר כדעת ודברי עדת המקהילים. ובראותי דפקר טובא, אמרתי להפיס דעתו שיאמן לי בהן צדקי שגם אני אינני מבין תכלית דיבור דברים אלו וענינם, וכן האמת. ואולי לא ידעו ולא יבינו את זה כל חכמי הקבלה בדורותינו, אף המצפצפים והמהגים בקבלת האר"י ובספר פרדס רמונים שער ג' פרק ח' לא ידעו מה הוא".
ןראה גם ליעב"ץ ז"ל בהקדמתו לסידורו.

[שבטיישראל]

האם קודשא בריך הוא ושכינתא זה לא אותו דבר? מה אנו מבקשים יחוד?

פוק חזו בספרי תלמידי הבעש"ט הק' ובספר התניא מה שהאריכו בביאור ענינים אלו.

[ארזי ביתר]

ידוע מאמרו של הרה"ק מצאנז זיע"א, נגד אמירת לשם יחוד: "מגיע יהודי ללא כל השגה, ואומר 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. וואס יחוד, וואס קודשא בריך הוא, וואס ושכינתיה".
למרות דבריו, רבים ממקהלות החסידים נוהגים לאמרו. ובכל אופן, סבורני שאין דרך להסביר זאת בלא לימוד קבלה לעומק.
נ"ל שצדק הרב יין המשמח במה שכתב:

קודשא בריך הוא = ז"א
שכינתי' = מלכות, כנסת ישראל

אך כמובן שבלא לימוד קבלה, אין זה מוסיף כלום בהבנה.

בצעירותי, פעם למדתי עם ת"ח מבוגר בחברותא. כשהגענו לאיזה תרגום לע"ז ברש"י, הוא פתח את 'המתרגם' שבסוף הגמרא, כדי להבין את ההסבר. כמובן, שהמילה שהייתה כתובה שם גם לא הייתה מובנת לו... ואז אמר לי: "ביז יעצט האב איך איין זאך נישט געוויסט, יעצט ווייס איך שוין נישט צוויי זאכן... [עד עכשיו לא ידעתי רק דבר אחד, עכשיו אני כבר לא יודע שני דברים...]".

[משה נטע]

ידוע מאמרו של הרה"ק מצאנז זיע"א, נגד אמירת לשם יחוד: "מגיע יהודי ללא כל השגה, ואומר 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. וואס יחוד, וואס קודשא בריך הוא, וואס ושכינתיה".

אמנם כמו שציינת שאצל החסידים הוא נהוג.
אך בעל 'נודע ביהודה' כתב תשובה לאסור, ועד כמה שאני זוכר הוא מסביר שם שהוא טעות.
ועיין בהקדמה לסידורו של שבת שכתב ליישב על כך.

[ע. התשבי]

תניא פרק מא:

אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו ית' מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו ית' הנק' בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא ע"י המשכת אור א"ס ב"ה למטה ע"י עסק התורה והמצות שהוא מלובש בהן ויתכוין להמשיך אורו ית' על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן וכמ"ש לקמן פי' יחוד זה באריכות ע"ש. וזהו פי' לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל:

[סגי נהור]

אך כמובן שבלא לימוד קבלה, אין זה מוסיף כלום בהבנה.

נכון, אבל מאידך בלי להכיר את עולם המושגים הזה (ומשמעותו הכללית) בוודאי שאי אפשר להתחיל בכלל לדבר על הנושא, מלבד לומר הסברים מגוחכים.

ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה הוא אכן כמעט היסוד העיקרי ביותר בתורת הבעש"ט כפי שמובאת אצל בעל התולדות. לאחרונה יצא לאור ספר כתר שם טוב (שבו נלקטו תורות הבעש"ט הללו) עם פירוש וביאור, ושם נתבארו כל המושגים הללו בקצרה.

[אפשר]

אבוא להוסיף על יין ישמח
אחרי הצמצום יש מידות וספירות, והם כולם כלולם בסדר המבואר באוצרות החיים באדם הקדמון. והכל הוא זכר ונקיבה, למשל חכמה זה זכר בינה נקיבה, ויש ממוצע דעת.
[יש בזה אריכות, כי בעצם כל המידות הם לא מקבלים אלא נותנים, רק מלכות דלית לה מגרמא כלום, אבל בגדול כן הוא. וכל המשפיעים הם מצד זכר והם חסדים, ואילו כל המקבלים הם מצד נקיבה והם דין, כמו חכמה חסד ובינה דין], ועכ"פ קוב"ה היינו צד הזכר, ושכינתיה היינו צד הנקיבה, וצריך לייחד הזכר ונקיבה, ולהעלותם. וזה כמו שאמר יין ישמח זעיר אנפין ונוקבא.
ולכן עוד מעט למשל יהיה שבת, בליל שבת יש עלייה לנוק', ובשבת ביום לז"א, ועבודתינו הוא להתמיד ביחודם והעלאתם. וזה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.

[פניני]

בפשטות דברי האר"י קוב"ה ושכינתיה היא חד, והיחוד הוא י"ה [שהוא דחילו ורחימו] עם ו"ה [שהוא קוב"ה ושכינתיה], וכן מוכח מנוסח הלשם יחוד שהב' של בו"ה מורה על היחוד והו' של ושכינתיה הוא רק עוד דבר ודו"ק. ראה שער רוח הקודש

[שבע]

דברים ברורים מצאנו בליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב, בחלק אורח חיים, הל' משא ומתן הלכה ד, אות ח:

''וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ מְנִיפִין אוֹתוֹ - את העומר - בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת,
כִּי 'הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ,
מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ' -
כְּדֵי לְקַשֵּׁר כָּל הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ
לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי הַכֹּל מְקֻשָּׁר אֵלָיו,
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ תָּמִיד בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית עַל כָּל פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה.

שֶׁזֶּהוּ סוֹד כַּוָּנַת קְרִיאַת שְׁמַע -
שֶׁצְּרִיכִין לְכַוֵּן בְּאֶחָד - 'כְּדֵי לְהַמְלִיכֵהוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת',
הַיְנוּ,
שֶׁנֵּדַע בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה,
וְהַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה אֲפִלּוּ שֶׁל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַזֶּה - הוּא עַל יָדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ כִּי לַה' הַמְלוּכָה וְכוּ'.

וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ סוֹד כַּוָּנוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַל-פִּי סוֹד
כְּפִי הַמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל
שֶׁמְּבֹאָר שָׁם שֶׁעִקַּר כַּוָּנוֹת קְרִיאַת שְׁמַע - לְקַשֵּׁר וּלְיַחֵד בְּחִינַת 'מַלְכוּת' לְהַקָּדוֹשׁ -בָּרוּךְ-הוּא, עַיֵּן שָׁם.

הַיְנוּ כַּנַּ"ל,
שֶׁנֵּדַע בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַנְהָגַת הָעוֹלָם,
שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת - שֶׁהוּא מֶלֶךְ וּמוֹשֵׁל וְשַׁלִּיט וּמַנְהִיג הָעוֹלָם,
זֹאת הַהַנְהָגָה מְקֻשֶּׁרֶת וּמְיֻחֶדֶת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ -
וּמִבִּלְעָדוֹ אֵין אֱלֹקִים, כִּי הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל בְּכָל הָעוֹלָם.

נִמְצָא, שֶׁבֶּאֱמֶת לְמִי שֶׁהוּא חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ,
כָּל כַּוָּנַת הָאֲרִ"י זַ"ל וְהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ כֻּלָּם שָׁבִים לְמָקוֹם אֶחָד
לַכַּוָּנָה הַפַּשְׁטִיּית שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאל
שֶׁמְּכַוְּנִים בְּאֶחָד 'לְהַמְלִיכֵהוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה' וְכוּ'.

אֲבָל אֵינוֹ יוֹצֵא אִם יְכַוֵּן סְתָם שֶׁה' יִתְבָּרַךְ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי!

כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּהוּ כַּוָּנָה אֲמִתִּית,
אֲבָל אֵינוֹ יוֹצֵא בְּזֹאת הַכַּוָּנָה לְבַד.

כִּי אִם לֹא יְכַוֵּן רַק שֶׁה' יִתְבָּרַךְ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי -
עֲדַיִן לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנַת הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל בָּעוֹלָם.
וּכְשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּזֶה חַס וְשָׁלוֹם, הוּא כּוֹפֵר גָּמוּר כַּנַּ''ל (= אות ז').

עַל-כֵּן צִוּוּ אוֹתָנוּ רַבּוֹתֵינוּ ז''ל לְהַאֲרִיךְ בְּד' דְּאֶחָד 'כְּדֵי לְהַמְלִיכֵהוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה' וְכוּ',
כִּי זֶהוּ עִקַּר סוֹד שֹׁרֶשׁ הַיִּחוּד - כְּשֶׁמְּקַשְּׁרִין וּמְיַחֲדִין הַנְהָגַת כָּל הָעוֹלָמוֹת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ,
שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מֶלֶךְ וּמַנְהִיג וּמוֹשֵׁל בְּעַצְמוֹ בְּכָל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַזֶּה וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם.

וְעַל נְקֻדָּה זֹאת סוֹבֵב כָּל כַּוָּנַת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת,
וְכָל סוֹדוֹת הַכַּוָּנוֹת שֶׁל כָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וְזֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

כִּי מְבֹאָר בְּכָל הַסְּפָרִים,
שֶׁשֹּׁרֶשׁ כַּוָּנַת כָּל הַמִּצְווֹת הוּא לְיַחֵד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ.
וּכְמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר קֹדֶם כָּל מִצְוָה וְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשּׁה: לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ וְכוּ'.

הַיְנוּ כַּנַּ"ל,
כִּי עִקַּר סוֹד יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ הוּא בְּחִינָה זֹאת,
כִּי בְּחִינַת הַהַנְהָגָה וְהַמַּלְכוּת מַה שֶּׁה' יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם עַצְמוֹ כְּדֵי לְהַשְׁגִּיחַ וּלְהַנְהִיג הָעוֹלָם - זֹאת הַבְּחִינָה נִקְרֵאת 'מַלְכוּת', בְּחִינַת שְׁכִינָה.
וּמִי שֶׁכּוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם בַּהַשְׁגָּחָה וּמַפְרִיד הַנְהָגַת מַלְכוּתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ - הוּא 'נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף'.

וְעִקַּר אֱמוּנָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הוּא שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים כִּי לַה' הַמְלוּכָה -
הַיְנוּ שֶׁהַנְהָגַת הָעוֹלָם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת - מְקֻשָּׁר וּמְיֻחָד אֵלָיו,
כִּי הוּא לְבַדּוֹ מֶלֶךְ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בְּכָל הָעוֹלָם וּמַנְהִיג הַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָתוֹ לְבַד.

וֶאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת אָנוּ מַמְשִׁיכִין עַל-יְדֵי כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה,
כִּי אֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת הִיא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כָּל מִצְוֹתֶךָ אֱמוּנָה.

וְעַל-כֵּן אוֹמְרִים קֹדֶם כָּל מִצְוה: ''לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ'' וְכוּ'.
כִּי עִקַּר כַּוָּנָתֵנוּ בְּכָל מִצְווֹתֵינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ - כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ אֱמוּנָה הַזֹּאת,
שֶׁהִיא בְּחִינַת יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ -
לְיַחֵד וּלְקַשֵּׁר הַנְהָגַת הַמַּלְכוּת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ לְבַד
כַּנַּ"ל''.

לשלימות ההבנה כדאי להוסיף ולעיין שם באות ג-ד.

[דרומי]

את השאלה מה ההבדל בין קודשא בריך הוא לשכינתיה ומה ענין היחוד וכו' שואל ה'צמח צדק' בספרו 'דרך מצוותיך', במצות 'שורש מצות התפלה' פרק ט ושם מבוארים הדברים באר היטב ובסגנון המתאים למתחילים בלימוד תורת הסוד. (בישיבות חבד רגילים ללמוד פרק זה עם תלמידים בגיל שיעור ג ישיבה קטנה)