הפיוט "אדיר איום ונורא"

[ישועות ישראל]

בהפיוט "אדיר איום ונורא" (בזמירות של מוצאי שבת), יש מקומות שנוהגין לכפול את ההתחלה והסוף,
דהיינו "אדיר איום ונורא אדיר איום ונורא, בצר לי לך אקרא ה' לי לא אירא לי לא אירא", וכן בשאר החרוזים,
ושמעתי פעם שהמקור הוא עם איזה סיפור מהמחבר הזמר הזה בעצמו,

מישהו יכול לעזור לי בזה?

[ישבב הסופר]

עד כמה שידוע לי, לא נודע לנו מי חיברו.
חזרת החלק האחרון מכל בית הוא מנהג נפוץ, ולא רק בפיוט זה אלא בהרבה מהם. (למשל בפיוט 'יום שבת קודש הוא' ישנם גם הנוהגים כך, אלו כל הפיוט, ואלו רק בסוף ממש מ'התקוששו' ואילך.)

[הור ההר]

מקובץ בית אהרן וישראל חוברת קי עמ' קמ

בית אהרן וישראל.JPG (21.29 KiB) נצפה 3785 פעמים

[כותב]

ואני שמעתי ע"ז סיפור מהכת"ס באריכות, ותמצית דבריו ע"ד צחות, שכמו חייט כשגומר לתפור עושה קשר ע"ג קשר כדי שיהיה קשר של קיימא,
כן הדבר הזה, שרוצים להדק ולחזק מה שביקשנו בהזמר, לכן כופלים ואומרים פעמיים התקוששו וכו'.

היודע מקור הדברים, יבא ויגיד.

[ויצמח פורקניה]

בהפיוט "אדיר איום ונורא" (בזמירות של מוצאי שבת), יש מקומות שנוהגין לכפול את ההתחלה והסוף,
דהיינו "אדיר איום ונורא אדיר איום ונורא, בצר לי לך אקרא ה' לי לא אירא לי לא אירא", וכן בשאר החרוזים,
ושמעתי פעם שהמקור הוא עם איזה סיפור מהמחבר הזמר הזה בעצמו,

מישהו יכול לעזור לי בזה?

בספר יוסף אומץ אות עד מוזכר מנהג זה, וז"ל: "בזמר דאדיר איום ונורא, נהגו רובא דעלמא לכפול כל החרוזים האחרונים מכל הבתים דא"ב, וני ראיתי מאבי מורי החסיד שכפל דוקא כל החרוזים הראשונים, מפני שבכל האחרונים יש בהם שם, ואם יכפלם יאמר כמה שמות לבטלה".

כמדומה לי שגם בבאבוב המנהג כן בכל מוצש"ק כשמזמרים פיוט זה, חוזרים על הקטע האחרון.
וגם נעים זמירות ישראל הרה"ח משה גולדמאן ע"ה,
כשחיבר ניגון על פיוט זה, חיבר באופן הנ"ל.

[ישבב הסופר]

מרבית שירי הקודש והפיוטים נוסדו כך, שהחזן קורא כל בית, והקהל עונים רק הפזמון (או הסוגר), והחזן חוזר אחריהם על הפזמון וממשיך הלאה, וחוזר חלילה. (כן נראה לי שנהוג בהרבה מקומות בפיוטים כ'שעה נאסר' וכדו') ויש מקומות שהחזן אומר הכל - כולל הפזמון, והקהל עונים הפזמון אחריו. ככה או אחרת, יוצא מזה שהפזמון נאמר פעמיים.
ולכך, יתכן שמזה נצמח המנהג לכפול הפזמון אף כשהפסיקו לומר בדרך חזן וקהל.
זו השערתי, ואשמח אם יקומו נא החכמים דכאן ויוכיחוני אם יש טעם בדברי אלה אם לא.