מיקום הערת־שוליים - לפני או אחרי סימן הפיסוק?

[משה לוי11]

כידוע, ברוב ככל ספרי הקודש הצִיּוּן להע"ש הוא לפני סימון הפיסוק [ולא לאחריו]; בשונה מספרי מחקר באקדמיה וכדו', בהם תמיד ההפניה באה לאחר סימן הפיסוק.
לכאו' מובן ופשוט למה [בספרי קודש] שמים את המיקום להערה לפני הפסיק, כיוון שההערה באה על המילה עצמה ויותר ראוי לשים אותה בסוף המילה ממש,
למה, אם כן, בספרי מחקר נוהגים לשים את ההערה לאחר הסימן?
ואשמח לדעת מה לדעת חו"ר הפורום נכון לעשות (ולא מצד 'אם מדובר בספר תורני אז יעשה כמו שנהוג' וכו').

[ר_חיים_הקטן]

לכאורה מנהג האקדמיה נקבע ע"י אנגלית שבארה"ב ששם הסימן אמור להיות אחרי הפיסוק (בניגוד לאנגלית שבאנגליה שנהגו אחרת, אאל"ט).
נהר נהר ופשטיה.

[פלגינן]

כידוע, ברוב ככל ספרי הקודש הצִיּוּן להע"ש הוא לפני סימון הפיסוק [ולא לאחריו]; בשונה מספרי מחקר באקדמיה וכדו', בהם תמיד ההפניה באה לאחר סימן הפיסוק.
לכאו' מובן ופשוט למה [בספרי קודש] שמים את המיקום להערה לפני הפסיק, כיוון שההערה באה על המילה עצמה ויותר ראוי לשים אותה בסוף המילה ממש,
למה, אם כן, בספרי מחקר נוהגים לשים את ההערה לאחר הסימן?
ואשמח לדעת מה לדעת חו"ר הפורום נכון לעשות (ולא מצד 'אם מדובר בספר תורני אז יעשה כמו שנהוג' וכו').

סימן הפיסוק נתפס כחלק מהמשפט, וההפניה להערה 'על' או 'אודות' המשפט כולו צריכה להיות אפוא אחריו. במקרים שההערה נסובה על מילה ספציפית אחת (למשל הגהת נוסח של אותה מילה) יקפידו יותר להצמיד את ההפניה למילה (ניכר בעיקר במילה או משפט בתוך סוגריים).

[משה לוי11]

סימן הפיסוק נתפס כחלק מהמשפט, וההפניה להערה 'על' או 'אודות' המשפט כולו צריכה להיות אפוא אחריו. במקרים שההערה נסובה על מילה ספציפית אחת (למשל הגהת נוסח של אותה מילה) יקפידו יותר להצמיד את ההפניה למילה (ניכר בעיקר במילה או משפט בתוך סוגריים).

ייש"כ.
ואם כן תמוה מדוע בספרות התורנית (ממה שראיתי) נוהגים ברוב ככל המקרים לשים את ההערה לפני הפסיק.

[משה לוי11]

יש להוסיף שיש מן ההיגיון גם בשיטה ששׂמה את הערת השוליים לפני הפסיק או הנקודה,
שהרי מטרת הערת השוליים היא להוסיף או להעיר על הנאמר, ומטרת הפסיק הוא לחלק בין קטע במשפט למשנהו, ולכן יש מקום לשים את הפסיק דווקא לאחריה.

בכל אופן, יש גם היגיון בשיטה האקדמית, ולכאו' יש לה גם יתרונות, למשל: אחרי נקודתיים, סימן קריאה וכדו' הערת שוליים שתבוא אחריהם נראית הרבה יותר טוב מאשר אחת המפסיקה בינם.

[תורה וחיים]

לפני תקופה היה לי על זה דיון עם אחד מחברי, אצטט את ההתכתבות:

משה:

ואגב לפי המקובל, את ההפניות להערות מניחים לפני הפסיק, כיון שההערה שייכת לקטע ההוא ולא לקטע שאחרי הפסיק

דוד:

אני שם דבוק לפסיק
שאחרי שהאדם נח
יוכל לקרוא הערה
טרם המשיך להמשך הקטע
אבל לפני הפסיק, זה עוד לפני שעצר כביכול
אבל באמת יש נוהגים כך ויש הנוהגים כך
אני חושב שיותר קוסמטי להשים אחרי

משה:

ואם תשים לפני הפסיק הוא ימשיך לקטע הבא בלי לקרוא את ההערה? וכן מה זה משנה אם הפסיק עצר אותו או ההפניה להערה, בפשטות הפסיק וההערה מפסיקים כאחת

האם ראית הרבה ששמים אחרי הפסיק, או רק כמה כוכבים שעושים גם עוד דברים לא מקובלים

אכן מבחינה חזותית זה פחות עמוס בעיניים, כי הפסיק מפריד בין האות האחרונה לבין אות ההפניה

דוד:

האמת שיש אותיות שנעלמות
והמעיין לא יודע איפה האות י' של הערה או האות ו'. וכיוצא בזה
שזה אחר הפסיק הוא מצליח להגיע בקלות
לא יודע כמה זה לא מקובל כדי לא לעשות את זה
אני חושב שראיתי בעוד ספרים מקובלים (לא של מקובלים) שעושים כך.

משה:

אוצר החכמה בידיך, תחפש שם לפי שנת הדפסה, תראה מה קורה בשנתיים האחרונות

דוד:

באמת שמתוך ה10 ספרים שפתחתי
יש כך יש כך ויש כך
זה נראה בסדר...

[משה לוי11]

ייש"כ.
ואכן רוב הספרים (לא אקדמיים וכדו') שמו את ההערה לפני הפסיק, אבל יותר קוסמטי לשים לאחריו, למען האמת.

אני שם דבוק לפסיק
שאחרי שהאדם נח
יוכל לקרוא הערה

יפה! לא חשבתי על זה

[מחשב מסלול]

כידוע, ברוב ככל ספרי הקודש הצִיּוּן להע"ש הוא לפני סימון הפיסוק [ולא לאחריו]; בשונה מספרי מחקר באקדמיה וכדו', בהם תמיד ההפניה באה לאחר סימן הפיסוק.
לכאו' מובן ופשוט למה [בספרי קודש] שמים את המיקום להערה לפני הפסיק, כיוון שההערה באה על המילה עצמה ויותר ראוי לשים אותה בסוף המילה ממש,
למה, אם כן, בספרי מחקר נוהגים לשים את ההערה לאחר הסימן?
ואשמח לדעת מה לדעת חו"ר הפורום נכון לעשות (ולא מצד 'אם מדובר בספר תורני אז יעשה כמו שנהוג' וכו').

סימן הפיסוק נתפס כחלק מהמשפט, וההפניה להערה 'על' או 'אודות' המשפט כולו צריכה להיות אפוא אחריו. במקרים שההערה נסובה על מילה ספציפית אחת (למשל הגהת נוסח של אותה מילה) יקפידו יותר להצמיד את ההפניה למילה (ניכר בעיקר במילה או משפט בתוך סוגריים).

אינך חש לקימחיה, כי אין הגיון שהפניה החוזרת על הקטע דלעיל תהיה בתוך הקטע הבא. אם זה סוף פיסקה אה"נ כי ההפניה לא נמצאת בשום קטע אלא מחוץ לעניינים (וגם אז לא תמיד יהיה נכון להניחה מוץ לפסקה כי אז המשמעות שלה שהיא באה להעיר על כל הפסקה, ולא תמיד זו הכוונה, לפעמים היא באה להעיר רק על המשפט האחרון בפיסקה), אבל כשיש משפט רודף משפט (נקודה) או קטע אחר קטע בתוך משפט (פסיק) אין ספק שמתאים הרבה יותר להניח אותה במקום שאליו היא שייכת מאשר להניח אותה במקום שהיא לא שייכת אליו כלל.

[משה לוי11]

אינך חש לקימחיה, כי אין הגיון שהפניה החוזרת על הקטע דלעיל תהיה בתוך הקטע הבא. אם זה סוף פיסקה אה"נ כי ההפניה לא נמצאת בשום קטע אלא מחוץ לעניינים (וגם אז לא תמיד יהיה נכון להניחה מוץ לפסקה כי אז המשמעות שלה שהיא באה להעיר על כל הפסקה, ולא תמיד זו הכוונה, לפעמים היא באה להעיר רק על המשפט האחרון בפיסקה), אבל כשיש משפט רודף משפט (נקודה) או קטע אחר קטע בתוך משפט (פסיק) אין ספק שמתאים הרבה יותר להניח אותה במקום שאליו היא שייכת מאשר להניח אותה במקום שהיא לא שייכת אליו כלל.

אני מסכים, וזה החיסרון של שיטה זו, אך יש בה גם יתרונות, למשל שזה יותר קוסמטי.