פורום אוצר החכמה

הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה. וברש"י לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא כו' אמרה אם יודה יודה מעצמו ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
ותמוה לפו"ר וכי במה תצטדק אם ימצאו האיש אשר אלה לו אם אינו חמיה או שלה בנו שבהם הי' אפשר להתקיים משפט היבום, וודאי לכאו' דהוה קים לי' ליהודה שלא בא אליה שלה בצנעא דא"כ איך יוציאנה לשריפה. ועוד דמנ"ל ליהודה למי החותמת והפתילים אם אינם שלו, וא"כ לכאו' ברור דזהו טענתה ורק שעשתה כן בדרך רמז ולא פירשה להדיא וא"כ לכאו' מ"מ הלבנת פנים ע"י השליח מיהא איכא וכמו שהיתה שולחת הדברים מפורשים ע"י השליח. וצ"ע.
והגר"ח קנייבסקי שליט"א השיבני (תשס"ח? בע"פ) שאולי היה השליח ששלחה חירה רעהו העדולמי של יהודה אשר ידע מכל המעשה, אף שאין מקור לומר כן. ומ"מ צ"ב דא"כ יכלה לפרש דבריה ולמה הסתירתם ברמיזה.
וכשלעצמי הי' נלענ"ד דמחובת ההשתדלות דידה היה לה לנסות להביא לידיעתו של יהודה דלאו בת מיתה היא ואף אם עי"כ יתגלגל הלבנת פנים לו, אך מ"מ להוסיף על ההשתדלות יותר מרמיזה באופן שעי"כ יותר אפשר שיבוא להלבנת פנים ע"ז אמרו נוח לו לאדם כו'. וחידוש הוא שאפי' על תוספת אפשרות להלבנת פנים כעין זו יפיל עצמו לכבשן האש.

לא משמע כל כך כדבריך
מרש"י אם יודה .. ואם לאו מוטב אשרף, משמע שאם היתה אומרת במפורש היו מבררים את הענין, וכעת היה תלוי ביהטדה.
ואולי י"ל שלשון הכתוב: הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.
מדוע נאמר לאמר, ואחר כך שוב ותאמר.
נראה שאת החלק הראשון: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, לא אמרה אלא זה אמור כאילו מתוך מה ששלחה, ורק ליהודה לבדו היודע את המעשה.
ובמפורש אמרה רק, הכר נא וגו', שיכול להיות בזה כל מיני כונות (אולי למשל רוצה להשיב אבדה וכו'), ואיש לא היה מבין את הענין רק יהודה.

ר' בחיי ומהרי"ל דיסקין עה"ת שם.

חוקר כתב:לא משמע כל כך כדבריך
מרש"י אם יודה .. ואם לאו מוטב אשרף, משמע שאם היתה אומרת במפורש היו מבררים את הענין, וכעת היה תלוי ביהודה.

לא הבנתי כאיזה חלק מדברי לא כ"כ משמע כאן. אני מבין שמחובת ההשתדלות שלה היה 'לגלגל את הכדור הלאה' כלומר לאפשר ליהודה להודות על האמת ולהינצל, למרות שע"י שתאפשר לו יתכן שיולבנו פניו
אך אחרי שאפשר לו, אם לא יצילנה ויודה נמצא הקולר תלוי בצווארו, וזה כבר אינו מחובת ההשתדלות שלה. ועל פער זה בין אפשרות שיודה להכרח שיודה, "מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש".

חוקר כתב:ואולי י"ל שלשון הכתוב: הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.
מדוע נאמר לאמר, ואחר כך שוב ותאמר.
נראה שאת החלק הראשון: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, לא אמרה אלא זה אמור כאילו מתוך מה ששלחה, ורק ליהודה לבדו היודע את המעשה.
ובמפורש אמרה רק, הכר נא וגו', שיכול להיות בזה כל מיני כונות (אולי למשל רוצה להשיב אבדה וכו'), ואיש לא היה מבין את הענין רק יהודה.

ברור שיכול להיות כל מיני כוונות, אך בטיימינג-תזמון הזה כולן נשמעות כמו ההצעה של כת"ר שליט"א על השבת אבידה וכדו'...
וזו בעצם היתה שאלתי, שאנחנו רגילים לסיפור הזה מקטנות, ולא שמים לב שבעצם כל מי שהיה הסביבה היה אמור להבין מה מדובר.

דייקתי פעם את הניקוד שתחת הל במילה לאיש אשר אלה לו שמנוקד בשווא ולא בפתח. וא"כ אין פירושו לאיש פלוני הידוע אלא שפירושו לאדם חשוב שמהלך עם חותמת ופתילים. וכל הסיבה שרצה להמיתה הוא שלא היה משום כבוד מלכותו שתזנה, אבל אם היא הרה לאדם חשוב אין בזה גנאי. ולפי"ז לא הלבינה פניו כלל כי היה יכול לומר אכן הכרתי שלאדם חשוב היא הרה ופטורה מן המיתה אף שאיני יודע מי הוא. והוא בצדקתו אמר צדקה ממני.

לא הבנתי למה זה כל כך ברור מאליו שהסובבים יבינו שהיא הרה מיהודה.
הרי ברור לכולם שיהודה שדן אותה למיתה, לא מכיר סיפור כזה.
אלא מה אנו מצפים שכל הסובבים יבינו שהבלתי ייאמן קרה, תמר הפכה לקדישה בצידי הדרכים, ויהודה הידוע לכולם בצדקותו ופרישותו בא עליה בלי לדעת מי היא.
אלא ברור שתמר בדבריה השאירה מקום ליהודה להכחיש את הדברים ולצאת נקי לגמרי ללא כל סרך של חשד.
דבר נוסף, חז"ל הם שגילו לנו את גודל צידקותה של תמר שלא רצתה להלבין את פניו ברבים,
אבל אלמלי היה יהודה מודה בדבר, וכי היה מישהו מעלה על הדעת שיהודה בא עליה, והיא שותקת ומוסרת נפשה למות.

אבאר (בהתעלם מדיוקו הנפלא של אוצר החכמה):
אם היא שולחת ליהודה הודעה: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה"
השליח אמור להבין:
א. חשוב לה בשביל רישום היסטורי שיבררו מי היה אמור להיות האבא של העובר שמת איתה עתה.
ב. היה חשוב לה שלא ישארו אצלה בעיזבון פריטים שלא שייכים לה, כדי שלא תצטרך לחזור בגלגול...
ג. היה חשוב לה שיהרגו גם את הבועל - למרות שלא היה אפשר באמת להרגו, הרי אין הוכחות שהוא ידע שהיא אסורה - גם בהניח שלא היו צריכים עדים

ד. היא מתכוונת לנקות את עצמה ורומזת כאן משהו נסתר (שיש לו רק כתובת אחת, <כמו שמסביר הרמב"ן?> שנתקיים כאן ענין היבום והיא לא טעונה שרפה, והכתובת האחת הוא חמיה או בנו)

נמשיך: יהודה מוסר שהוא לא מכיר את הפריטים האלה. מה עכשיו? מישהו חושד בו? ברור שלא.

ודאי שהוא יכל להכחיש, וזה הסיכון.
אבל לפני שהגיע השליח אליו, זו היתה האפשרות היחידה להבין. ואח"כ מי יודע לאן יתגלגלו השמועות
מה שאתה אומר בעצם - זה שלא היתה לה אופציה להלבנת פנים, כי מילה שלו מול מילה שלה... הקהל היה מקשיב לו
למעשה נר' בחז"ל שלא כן היו הדברים.

ודאי היה לה אופציה להלבנת פנים, והיינו שהיתה אומרת "ממך אני הרה".
אבל בדרך שהיא נקטה היא השאירה לו פתח להתחמקות, וזו הכוונה שהיא לא הלבינה את פניו.

אבל לשיטתך יקירי, תמיד הוא יכל להכחיש.
היא היתה צריכה להשאיר פתח להתחמקות, שיוכלו להבין שהיא לא מאשימה אותו

למה לשיטתי? אני לא סבור כך. מפורש בחז"ל שהיתה כאן מסירות נפש, שכן היה לה ברירה לומר "ממך אני הרה" ואז היה הענין מתברר.
היא היתה מספרת דברים כהוייתם, שולפת את הפתילים וכו', ואז היה יצחק אבינו ויעקב אבינו חוקרים אותו שתי וערב...

להלן שני קטעים ממהר"ם שי"ף המשלימים זה את זה. הראשון מב"מ נט, א והשני מכתובות סז, ב:

קדימה ר' קלונימוס,
"צדק ר' חיים ממני".

יאיר כתב:קדימה ר' קלונימוס,
"צדק ר' חיים ממני".

הגזמת!
יש הסבורים כרבי קלונימוס כפי שנוכחתי לראות בחיפוש באוצר.

ייש"כ ר' חיים על לימוד הזכות.

מענין לענין באותו ענין,
מדוע 'עז והדר' לא תקנו את הט"ס הברורה שנפלה במהר"ם שיף: 'חירם' במקום 'חירה'??

בשולי הדברים אעיר הערה נוספת בענין זה:
הנה, המשנה במסכת אבות (ג,יא) אומרת ש'המלבין פני חבירו ברבים... אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב', והביאה הרמב"ם בהלכות תשובה (ג,יד), וז"ל: ...ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעוה"ב... ואלו הן... והמלבין פני חבירו ברבים... עכ"ל, הרי להדיא שעונש זה נאמר רק במי ש'רגיל בהן'. וכתב הגר"י קמינצקי זצ"ל בספרו 'אמת ליעקב' עה"ת (בפרשתנו) שהרמב"ם דייק כן מלשון 'המלבין' שמורה על מי שרגיל בכך - יעו"ש.
ויש לעיין בזה לפי מה שכתב ה'פני יהושע' במסכת ב"מ (נט,א בד"ה "אמר מר זוטרא") שמקור דברי המשנה הוא במעשה תמר, וז"ל: "ואמר מר זוטרא: נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן - מתמר..." - נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעוה"ב, דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו 'כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב' ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין - א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעוה"ב. אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן, אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו - שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה, אע"ג דילפינן מתמר - מ"מ תקשה, תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה '"וחי בהם" - ולא שימות בהם' כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה? אלא על כרחך דמילתא דפשיטא היא דעוון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעוה"ב... עכ"ל, והרי הכא ודאי לא היתה תמר רגילה בכך ובכל זאת השליכה עצמה לכבשן האש, וא"כ קשה מדוע נקטה המשנה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב?

אפשר לומר שגם עבירה שרק ה'רגיל' בה אין לו חלק לעולם הבא, חומרתה גדולה מאוד, ומותר למסור את הנפש עליה.
לפיכך אין לנו להוכיח מתמר שמסרה נפשה, אלא חלק זה שהרגיל בעבירה זו אין לו חלק לעולם הבא.

יש בזה דברים ארוכים ואכ"מ, רק מה שראיתי השבת בפי' רבינו אפרים מכתיבה אשכנזית שהיה דרכם לדון מזנות רק כשלא היו מכירים הבועל, עי"ש, ובזה א"ש גם דיוק הרב אוצה"ח.
עוד יש לומר דמכאן ילפינן למלבין ברבים דווקא, דבצנעה מיהא הוי.
על חירם וחירה עי' במדרש דהוא הוא או שהיה מבני בניו.

אליהוא כתב:עוד יש לומר דמכאן ילפינן למלבין ברבים דווקא, דבצנעה מיהא הוי.

א"כ יכלה לומר בצנעה "ממך אני הרה".

חיים כתב:אפשר לומר שגם עבירה שרק ה'רגיל' בה אין לו חלק לעולם הבא, חומרתה גדולה מאוד, ומותר למסור את הנפש עליה.

זאת מנין לו?

לא הבנתי את השאלה. הרי עצם הענין נלמד ממעשה תמר, ואם אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל', ממילא זה גופו נלמד מתמר שמותר למסור את הנפש על עבירה כזו.
או שלא הבנתי שאלתך.

חיים כתב:לא הבנתי את השאלה. הרי עצם הענין נלמד ממעשה תמר, ואם אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל', ממילא זה גופו נלמד מתמר שמותר למסור את הנפש על עבירה כזו.
או שלא הבנתי שאלתך.

הרי זה גופא מה שקשה לי - מדוע "אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל'" אם כל המקור שלנו לכך הוא ממעשה תמר?

ארי שבחבורה כתב:

חיים כתב:לא הבנתי את השאלה. הרי עצם הענין נלמד ממעשה תמר, ואם אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל', ממילא זה גופו נלמד מתמר שמותר למסור את הנפש על עבירה כזו.
או שלא הבנתי שאלתך.

הרי זה גופא מה שקשה לי - מדוע "אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל'" אם כל המקור שלנו לכך הוא ממעשה תמר?

אם אנו מקבלים את ההנחה שמותר למסור את הנפש באופן שרק ה'רגיל' אין לו חלק לעוה"ב, אין לנו הוכחה ממסירות נפשה של תמר, שחומרת העבירה גדולה יותר.

.

קלונימוס הזקן כתב:ייש"כ ר' חיים על לימוד הזכות.

מענין לענין באותו ענין,
מדוע 'עז והדר' לא תקנו את הט"ס הברורה שנפלה במהר"ם שיף: 'חירם' במקום 'חירה'??

אין כזו שיטה בחז"ל דהוא הוא?
ועל אף שבפשוטו הוא ט"ס אבל אינו מוכרח.

חיים כתב:

ארי שבחבורה כתב:

חיים כתב:לא הבנתי את השאלה. הרי עצם הענין נלמד ממעשה תמר, ואם אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל', ממילא זה גופו נלמד מתמר שמותר למסור את הנפש על עבירה כזו.
או שלא הבנתי שאלתך.

הרי זה גופא מה שקשה לי - מדוע "אנו אומרים שאין לו חלק לעוה"ב רק באופן ש'רגיל'" אם כל המקור שלנו לכך הוא ממעשה תמר?

אם אנו מקבלים את ההנחה שמותר למסור את הנפש באופן שרק ה'רגיל' אין לו חלק לעוה"ב, אין לנו הוכחה ממסירות נפשה של תמר, שחומרת העבירה גדולה יותר.

אבל את זה גופא אני לא מבין - מנין לנו הנחה שכזו? ומדוע להמציא הנחה שכזו? ובפרט שהסברא נותנת שלא כדבריך - שכן לא מיירי כאן במסירות נפש רגילה אלא באיבוד עצמו לדעת אשר בדרך כלל 'אין לו חלק לעוה"ב', וכל ההיתר לעשות זאת הוא אך ורק מכיון שגם אם הוא כן ילבין את פני חבירו לא יהיה לו חלק לעוה"ב וכנ"ל בדברי הפנ"י, וא"כ עד כמה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב איזה היתר יש למי שאינו רגיל בכך לאבד עצמו לדעת בשביל זה?

ארי שבחבורה כתב:אבל את זה גופא אני לא מבין - מנין לנו הנחה שכזו? ומדוע להמציא הנחה שכזו? ובפרט שהסברא נותנת שלא כדבריך - שכן לא מיירי כאן במסירות נפש רגילה אלא באיבוד עצמו לדעת אשר בדרך כלל 'אין לו חלק לעוה"ב', וכל ההיתר לעשות זאת הוא אך ורק מכיון שגם אם הוא כן ילבין את פני חבירו לא יהיה לו חלק לעוה"ב וכנ"ל בדברי הפנ"י, וא"כ עד כמה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב איזה היתר יש למי שאינו רגיל בכך לאבד עצמו לדעת בשביל זה?

אני לא מבין. הרי שאלתך הראשונה היתה מבוססת על ההנחה שהפנ"י מפרש את המשנה באבות כדעת הרמב"ם שרק ה'רגיל' אין לו חלק לעוה"ב. אם כן המשנה גופא שלמדה דין זה ממעשה תמר כדברי הפנ"י - היא גופא המקור לסברא זו.
אם אנו באים לדון מצד הסברא, מאוד לא מסתבר שיהיה חילוק בין ה'רגיל' למי שאינו 'רגיל' לענין מסירות נפש. גם לא מסתבר שההיתר למסור את הנפש נובע מכך שממ"נ אין לו חלק לעולם הבא, הרי מדובר בשעת אונס, ומה ממ"נ יש כאן? יותר מתקבל על הדעת שהעונש של "אין לו חלק לעוה"ב", מהווה רק הוכחה לחומרת העבירה שראוי למסור את הנפש עליה.

אליהוא כתב:על חירם וחירה עי' במדרש דהוא הוא או שהיה מבני בניו.

גוראריה כתב:

קלונימוס הזקן כתב:מענין לענין באותו ענין,
מדוע 'עז והדר' לא תקנו את הט"ס הברורה שנפלה במהר"ם שיף: 'חירם' במקום 'חירה'??

אין כזו שיטה בחז"ל דהוא הוא?
ועל אף שבפשוטו הוא ט"ס אבל אינו מוכרח.

ברור שהוא ט"ס בצורה זו, ואמנם ד' רז"ל הם לימוד זכות שאין כאן טעות דפוס אלא אולי שיגרת הלשון של המהרמ"ש ז"ל גופי' שמפני המדרש נכנס כן ללשונו

קלונימוס הזקן כתב:מענין לענין באותו ענין,
מדוע 'עז והדר' לא תקנו את הט"ס הברורה שנפלה במהר"ם שיף: 'חירם' במקום 'חירה'??

לא בטוח שעוז והדר התיימרו אי פעם לתקן את נוסח המפרשים שבסוף המסכת.

חיים כתב:

ארי שבחבורה כתב:אבל את זה גופא אני לא מבין - מנין לנו הנחה שכזו? ומדוע להמציא הנחה שכזו? ובפרט שהסברא נותנת שלא כדבריך - שכן לא מיירי כאן במסירות נפש רגילה אלא באיבוד עצמו לדעת אשר בדרך כלל 'אין לו חלק לעוה"ב', וכל ההיתר לעשות זאת הוא אך ורק מכיון שגם אם הוא כן ילבין את פני חבירו לא יהיה לו חלק לעוה"ב וכנ"ל בדברי הפנ"י, וא"כ עד כמה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב איזה היתר יש למי שאינו רגיל בכך לאבד עצמו לדעת בשביל זה?

אני לא מבין. הרי שאלתך הראשונה היתה מבוססת על ההנחה שהפנ"י מפרש את המשנה באבות כדעת הרמב"ם שרק ה'רגיל' אין לו חלק לעוה"ב. אם כן המשנה גופא שלמדה דין זה ממעשה תמר כדברי הפנ"י - היא גופא המקור לסברא זו.

רבש"ע, הרי זה גופא מה שקשה לי - מנין 'סברא זו' למשנה?

חיים כתב:

ארי שבחבורה כתב:אבל את זה גופא אני לא מבין - מנין לנו הנחה שכזו? ומדוע להמציא הנחה שכזו? ובפרט שהסברא נותנת שלא כדבריך - שכן לא מיירי כאן במסירות נפש רגילה אלא באיבוד עצמו לדעת אשר בדרך כלל 'אין לו חלק לעוה"ב', וכל ההיתר לעשות זאת הוא אך ורק מכיון שגם אם הוא כן ילבין את פני חבירו לא יהיה לו חלק לעוה"ב וכנ"ל בדברי הפנ"י, וא"כ עד כמה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב איזה היתר יש למי שאינו רגיל בכך לאבד עצמו לדעת בשביל זה?

אם אנו באים לדון מצד הסברא, מאוד לא מסתבר שיהיה חילוק בין ה'רגיל' למי שאינו 'רגיל' לענין מסירות נפש. גם לא מסתבר שההיתר למסור את הנפש נובע מכך שממ"נ אין לו חלק לעולם הבא, הרי מדובר בשעת אונס, ומה ממ"נ יש כאן?

לא הבנתי מה קשה לך, ומכל מקום - כך מבואר להדיא בפנ"י, ואני לא מבין איך אפשר להתווכח על כך.

ארי שבחבורה כתב:לא הבנתי מה קשה לך, ומכל מקום - כך מבואר להדיא בפנ"י, ואני לא מבין איך אפשר להתווכח על כך.

אם אני מבין נכון, אתה מפרש את דברי הפנ"י בנוגע לטעם ההיתר למסור את הנפש, שהוא מפני המילכוד של דרך ללא מוצא של "אין לו חלק לעוה"ב". אם יעבור על העבירה לא יהיה לו חלק לעוה"ב, ואם יאבד עצמו לדעת, ג"כ לא יהיה לו חלק לעוה"ב. לכן עדיף שיאבד את עצמו לדעת.

ומכאן הגעת לחידוש מענין ונפלא. ישנה היכי תמצי של עבירה מסויימת הבאה לפני שני אנשים, אחד צדיק ואחד רשע. לצדיק אומרים "עבור על העבירה ואל תמסור את הנפש", לרשע אומרים "אתה בבעיה, יש אפקט מצטבר, אתה 'רגיל' באותה עבירה? בבקשה עליך למסור את הנפש". זה מתקבל על דעתך?

ובגוף הסברא לעניות דעתי איני מבין כלל. הרי אם נניח שהלבנת פנים מצד עצמה אינה בכלל "יהרג ואל יעבור", ברור שבמקרה של אונס, לא אומרים שאין לו חלק לעוה"ב. אם כן, אין כאן מילכוד, ואין כאן היתר לאבד עצמו לדעת?

לכן מתקבל על הדעת שכוונת הפנ"י שיש היתר כללי למסור את הנפש על עבירה בדרגת חומרה של "אין לו חלק לעוה"ב". מעתה, באותה מידה לא רחוק לומר שה"ה שמותר למסור את הנפש על עבירה חמורה שהרגיל בה אין לו חלק לעולם הבא. וכיון שכן, אין לנו הוכחה ממסירות נפשה של תמר שדרגת חומרת העונש של "אין לו חלק לעוה"ב" נאמר אפילו במקרה שאינו רגיל בכך.

חיים כתב:להלן שני קטעים ממהר"ם שי"ף המשלימים זה את זה. הראשון מב"מ נט, א והשני מכתובות סז, ב:

ם שיף בבא מציעא.png

זה עתה ראיתי את המהר"ם שיף ולדבריו דייקו חז"ל מתמר מוטב לאדם וכו'
מכח זה
כיון שבמעשיה לא הותירה לעצמה כל ראיה להוכיח חפותה.

ומלשון המפרשים משמע קצת שהוכיחו חז"ל מתמר, מזה שאמרה ברמז וכדו' באופן שלא הבינו אותה, ודבריה היו נתונים לפרשנות, ולבטח שלא העלו על דעתם מעשה כזה, וכיון שהמתינה שיהודה בעצמו יודה על ידי הרמז מזה הוכיחו את מה שהוכיחו מתמר.

אך על זה שפיר הקשה המהר"ם שיף מנין להם לחז"ל להוכיח כן, דילמא אילו יהודה לא היה מודה הייתה היא אומרת בפירוש, ומנין להם לחז"ל להוכיח את מה שהוכיחו.

ואולי יש לפרש בזה באופן אחר קצת.
שאילו לא היה יהודה מודה לא היה כל טעם במה שהייתה מוסיפה אח"כ ואומרת להדיא או מביאה ראיות וכדו' כי אז היו שואלים אותה מדוע לא עשתה תיכף כן ולמה המתינה.
ואילו הייתה אומרת שעשתה כן כי המתינה שהוא בעצמו יודה לא היו מאמינים לה.

בכל אופן דבריו של המהר"ם שיף שהוכיחו מתמר כיון שלא הותירה לעצמה כל ראיה הוא חידוש גדול שהרי בכל אופן הייתה יכולה להוכיח על ידי השליח, וצ"ב.
ואולי הכוונה בזה כמו שאמר ר' קלונימוס שכוונת חז"ל כי לכתחילה אין להלבין פניו וצריך לנסות דרך רמז, ובאמת שאם הרמז לא היה מועיל הייתה משתמשת עם עדים וראיות להוכיח חפותה ולא כיוונו חז"ל שאכן צריך להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו.

יתכן שחלק מהרבנים כבר נגעו במה שכתבתי אך את הנראה לענ"ד כתבתי.

חיים כתב:

ארי שבחבורה כתב:לא הבנתי מה קשה לך, ומכל מקום - כך מבואר להדיא בפנ"י, ואני לא מבין איך אפשר להתווכח על כך.

אם אני מבין נכון, אתה מפרש את דברי הפנ"י בנוגע לטעם ההיתר למסור את הנפש, שהוא מפני המילכוד של דרך ללא מוצא של "אין לו חלק לעוה"ב". אם יעבור על העבירה לא יהיה לו חלק לעוה"ב, ואם יאבד עצמו לדעת, ג"כ לא יהיה לו חלק לעוה"ב. לכן עדיף שיאבד את עצמו לדעת.

ומכאן הגעת לחידוש מענין ונפלא. ישנה היכי תמצי של עבירה מסויימת הבאה לפני שני אנשים, אחד צדיק ואחד רשע. לצדיק אומרים "עבור על העבירה ואל תמסור את הנפש", לרשע אומרים "אתה בבעיה, יש אפקט מצטבר, אתה 'רגיל' באותה עבירה? בבקשה עליך למסור את הנפש". זה מתקבל על דעתך?

אני 'הגעתי לחידוש מענין ונפלא'? מנין לך זאת? איך אמר פעם ה'בית הלוי' - "אין לי כל בעיה עם זה שתגיד דברים שלי בשם עצמך אך לעולם אל תאמר דברים שלך בשמי..."
ולגופו של ענין - הלא הפנ"י כלל לא מזכיר את דברי הרמב"ם וא"כ מסתבר מאוד שדעתו היא שגם מי שאינו רגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב וממילא נפל כל ה'חידוש' שלך, וזה פשוט.

חיים כתב:ובגוף הסברא לעניות דעתי איני מבין כלל. הרי אם נניח שהלבנת פנים מצד עצמה אינה בכלל "יהרג ואל יעבור", ברור שבמקרה של אונס, לא אומרים שאין לו חלק לעוה"ב. אם כן, אין כאן מילכוד, ואין כאן היתר לאבד עצמו לדעת?

לכן מתקבל על הדעת שכוונת הפנ"י שיש היתר כללי למסור את הנפש על עבירה בדרגת חומרה של "אין לו חלק לעוה"ב".

זו אכן טענה חזקה.
ככל הנראה כוונת הפנ"י היא אכן כפי שכתבת.

חיים כתב:מעתה, באותה מידה לא רחוק לומר שה"ה שמותר למסור את הנפש על עבירה חמורה שהרגיל בה אין לו חלק לעולם הבא. וכיון שכן, אין לנו הוכחה ממסירות נפשה של תמר שדרגת חומרת העונש של "אין לו חלק לעוה"ב" נאמר אפילו במקרה שאינו רגיל בכך.

יישר כח.

ארי שבחבורה כתב:אני 'הגעתי לחידוש מענין ונפלא'? מנין לך זאת? איך אמר פעם ה'בית הלוי' - "אין לי כל בעיה עם זה שתגיד דברים שלי בשם עצמך אך לעולם אל תאמר דברים שלך בשמי..."

סליחה, אך התכוונתי להראות להיכן מוביל המהלך האמור. וגם סימוכין היו לי:

ארי שבחבורה כתב:והרי הכא ודאי לא היתה תמר רגילה בכך ובכל זאת השליכה עצמה לכבשן האש, וא"כ קשה מדוע נקטה המשנה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב?

ארי שבחבורה כתב: וא"כ עד כמה שרק מי שרגיל בכך אין לו חלק לעוה"ב איזה היתר יש למי שאינו רגיל בכך לאבד עצמו לדעת בשביל זה?

יישר כח על העלאת הדברים, ועל ההתייחסות המכובדת!

חיים כתב:להלן שני קטעים ממהר"ם שי"ף המשלימים זה את זה. הראשון מב"מ נט, א והשני מכתובות סז, ב:

ם שיף בבא מציעא.png

בספר דרושים נחמדים למהר"ם שיף עה"ת הנדמ"ח הביאו את שניהם יחד עה"פ

קלונימוס הזקן כתב:

אליהוא כתב:על חירם וחירה עי' במדרש דהוא הוא או שהיה מבני בניו.

גוראריה כתב:

קלונימוס הזקן כתב:מענין לענין באותו ענין,
מדוע 'עז והדר' לא תקנו את הט"ס הברורה שנפלה במהר"ם שיף: 'חירם' במקום 'חירה'??

אין כזו שיטה בחז"ל דהוא הוא?
ועל אף שבפשוטו הוא ט"ס אבל אינו מוכרח.

ברור שהוא ט"ס בצורה זו, ואמנם ד' רז"ל הם לימוד זכות שאין כאן טעות דפוס אלא אולי שיגרת הלשון של המהרמ"ש ז"ל גופי' שמפני המדרש נכנס כן ללשונו

צ"ע מדוע זה כ"כ ברור אם לאחר הלימוד זכות אינו

אליהוא כתב:על חירם וחירה עי' במדרש דהוא הוא או שהיה מבני בניו???.

בב"ר פ"ה - ד' וילקוט מלכים קע"ט הוא הוא וחי קרוב לאלף ומאתיים שנה

ולגוף הענין ע"ע במעייני החכמה למהרא"ל צינץ ב"מ נט ושו"ת בנין ציון סי' קע"ב ובמהרי"ל דיסקין עה"ת.