פורום אוצר החכמה

.

אמנם עברה כבר שנה מפטירתו, אך אני, ואני בטוח ששאר תלמידיו גם כן, לא שוכחים את שיחותיו המחכימות של המשגיח.

בעתיד אוציא לאור ספר מתוך שיחותיו שזכיתי לשמוע ממנו בין השנים תשסה - תשסז.

ולעת עתה - מוגש בפניכם חלק משיחתו לפרשת תולדות - תשסה.

אשמח לכל חוו"ד של חו"ר הפורום.

נפלא מאוד, לענ"ד דברי הגר"א שהובאו בהערה הם יסוד כל השיחה ותמציתה.

ייש"כ.
אמת, דברי הגר"א הם היסוד, המשגיח לא היה מזכיר כמעט מקורות בשיחה, וזה מה שאני עמל לעשות למצוא את המקורות לדבריו.

מצו"ב המאמר שהתפרסם ב'המבשר - תורני' בעש"ק האחרון.

.

מאת הרב יהודה שושנה לאוי"ט

מצו"ב מ"ש גיסי על ההבדל בין שיטת לימוד הזכות של אברהם לשיטת לימוד הזכות של לוט.

בענין יחס אברהם לאנשי סדום, מהר' שניאור אשכנזי שי'

מצו"ב מאמר מאת גיסי על סיפור השידוך של רבקה ושליחותו של אליעזר וכו'.

קשור קצת גם למה שמדובר באשכול https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=46&t=57742

מצו"ב ביאור מאת גיסי.

יישר כח.
לא הבנתי איך זה עונה על השאלה - למה שהריגת יוסף תשפר את מעמדם?

הבא להרגך - השכם להרגו, וזו מצוה ולא עברה...

זריחת הפרשה רבי אברהם זרח שוגרמן
רעיונות על סדר הפרשיות
להורדה

מצו"ב מאמרו של גיסי בענין הנהגת יוסף עם אחיו - לבאר את התועלת שרצה יוסף להפיק מכל התהליך הארוך שבו הוא העביר את אחיו (ובפרט הדרישה להביא את בנימין, המאסר של כל האחים, ואח"כ של שמעון, עלילת הגביע וכו').

בתלמוד ירושלמי - מסכת שבת פרק טז הלכה א:

אמר רבי יהושע בן לוי, אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן אסתכלית, אשכחית כתוב בה מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי - כנגד שנותיו של אבינו אברהם, דכתיב לקחת מתנות באדם, וכתיב האדם הגדול בענקים, מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתילים - כנגד שנותיו של אבינו יעקב, מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין [להקדוש ב"ה] כנגד שנותיו של יעקב, שנאמ' ואתה קדוש יושב תהילות ישר', מאה ועשרים ושלשה פעמים שישר' עונין הללויה - כנגד שנותיו של אהרן, הללוי' הללו אל בקדשו, לאהרן קדושו, לאהרן קדוש ה'...

לפנינו, הרי ישנם מאה וחמישים מזמורים בתהילים, ויש לעיין על מניין קמ"ז מזמורים בחז"ל, כיצד מגיעים אל מספר זה? ועיין המצורף פה:

חיבור מדודי הגאון רבי אפרים שמואל מאיר שליט"א בעל עבודת משא.
מהדורה חדשה.
דברים טובים ומשמחים.

השבוע התחיל עם ישראל בלימוד חציו השני של חומש שמות, העוסק רובו ככולו בעניין מעשה המשכן. לאור זאת מצו"ב תרשים יחודי בן עמוד אחד, המקיף את כל מלאכת המשכן לפרטיה בדרך פשוטה וקצרה.
כפי שניתן לראות בתרשים, מלאכת המשכן נחלקת ל- 3, שהם 26, שהם 100. והיינו כדלהלן:
מלאכת המשכן כללה שלשה דברים:
גוף המשכן, כלי הקודש, ובגדי הכהונה.
בשלשת הדברים הללו כלולים למעשה 26 דברים:
'בגדי הכהונה' כוללים 8 פריטים.
ב'כלי הקודש' כלולים 6 פריטים.
והמשכן עצמו היה מורכב מ- 4 מחיצות, 4 כיסויים, ו- 4 סוגי עמודים
(26=8+6+12).
לרבים מ- 26 הפריטים הללו היו פריטים נלוים, כמפורט בתרשים מתחת לכל פריט ופריט,
והמדקדק במספר יראה שסך כל הפריטים כולם הינו - 100.
בתרשים ניתן לראות כמה יחידות נעשו מכל פריט ופריט, ומאיזה חומר נעשה כל דבר ודבר
[צהוב - זהב, אפור - כסף, כתום - נחושת, תכלת - תכלת, אדום - ארגמן, ורוד - תולעת שני, ירוק - שש, חום - עצי שטים.
אין ללמוד מן הצבעים מה היה צבעו של כל דבר, כי לדוגמא ה'שש' היה לבן ולא ירוק. כמו כן את צבע ה'תכלת' ציינו בצבע הקרוי בימינו 'תכלת' על אף שצבע ה'תכלת' האמור בתורה הינו לכאורה הגוון הקרוי בימינו 'כחול'].
כמובן שיש דברים שיש בהם דעות שונות, ובמקרים כאלו נאלצנו לצורך העניין לנקוט כדעה אחת מתוך כלל הדעות.
תקוותינו כי התרשים יהיה לעזר רב לציבור שוחרי התורה. תגובות והארות תתקבלנה בברכה.
כל הזכויות של התרשים שמורות לפרוייקט 'דבר שבמניין' של מכון עמקה של הלכה (ע"ר), ואין לעשות בו כל שימוש מסחרי, והרשות ניתנת לפרסמו אך ורק כצורתו כפי שמפורסם כאן כעת.

פנינה נוספת כתוספת, למעיינים:
רש"י הק' בתחילת הפרשה כותב: י"ג דברים האמורים בעניין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם.
גם המעיין בבעל הטורים יראה שמנה כאן י"ג דברים ולא ט"ו, וכן הוא בחז"ל בכמה מקומות.
וצריך להבין מפני מה לא מנו חמישה עשר מינים, דהלא לכאורה בפסוק מנויים חמישה עשר דברים:
(א) זהב (ב) וכסף (ג) ונחושת (ד) ותכלת (ה) וארגמן (ו) ותולעת שני (ז) ושש (ח) ועזים (ט) ועורות אילים מאדמים (י) ועורות תחשים (יא) ועצי שטים (יב) שמן למאור (יג) בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים (יד) אבני שהם (טו) ואבני מילואים.
ובאמת השפתי חכמים על אתר נדרש לשאלה זו ותירץ ב' תירוצים.
התירוץ הראשון שהובא בדבריו הינו שתכלת וארגמן ותולעת שני נחשבים כאחד משום שנצבעים כולם על צמר. והנה הדוחק שבדבר ניכר לכל, כי מהיכי תיתי לצרף שלשה מינים נפרדים לחלוטין ולחשבם כאחד, ומה בכך ששלשתם נצבעים על אותו חומר והלא הם מיני צבעים נפרדים ושונים לחלוטין עם שווי שונה ושימושים שונים? ובכלל, גם אם נניח שיתכן להחשיב את שלשתם כאחד, אין זה מסביר מדוע לעשות זאת? מדוע לחבר את שלשתם ללא כל סיבה, ולא למנות בפשיטות חמישה עשר מינים?
התירוץ השני שהובא בדבריו הינו שאין להחשיב במניין את אבני השוהם ואת אבני המילואים, כיון שהם הובאו על ידי הנשיאים לבדם ולא על ידי כלל ישראל. והנה על תירוץ זה, קשה לענ"ד קושיא עצומה מאד מאד, דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב בפרשת ויקהל (לה, כז כח) 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן, ואת הבושם ואת השמן' וגו', ונמצא אם כן שהנשיאים הביאו גם את השמן למאור ואת הבשמים ולא רק את אבני השוהם ואת אבני המילואים, ולכן לתירוץ זה היה לנו למנות י"א דברים, ולא י"ג.
[אפשר לתרץ תירוץ אחר מעין תירוץ זה ולומר שלעולם הנשיאים הביאו אכן ארבעה דברים, אך את אבני השוהם ואת אבני המילואים לא הביאו הנשיאים מעצמם אלא ירדו להם מן השמים יחד עם המן, כדרשת חז"ל ביומא (ע"ה.) ש'הנשיאים הביאו' היינו העננים הנקראים 'נשיאים', ואין לנו להחשיב במניין הי"ג את מה שהביאו העננים הנשיאים. אך גם לתרץ כך קשה מאד מכמה סיבות ואכמ"ל. אך יש לציין שמן הזוה"ק בפרשת תרומה ובפרשת ואתחנן יש סמך לכך שאבני השוהם ואבני המילואים אינן ממניין הי"ג. ועיין בילקו"ש פקודי רמז תכ"ד ובזית רענן שם].
ולענ"ד נראה כי הפירוש הפשוט והמתיישב ביותר הינו הפירוש שפירש אא"ז הגאון האדיר הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל בספרו שו"ת 'דבר יהושע' (חלק ה' עניינים שונים סימן י'), והוא, שמחשיבים רק את הדברים ששימשו לעשיית המשכן וכליו ובגדיו (!) ולכן לא מחשיבים את השמן והבשמים שהרי הם אינם מן החומרים ששימשו למלאכת המשכן. וכתב שזו גופא כוונת רש"י, שרק י"ג דברים מתוך הרשימה הם החומרים שנצרכו למלאכת המשכן והבגדים. ודברי פי חכם חן, ושפתיים יישק.
וזיכני ה' אחר כמה שנים מראותי דברי אא"ז זצ"ל, למצוא ראיה ברורה לדבריו במדרש שיר השירים (פרק ד' פסוק י"ג) שֶׁמּוֹנֶה י"ג דברים, ומשמיט במכוון מציטוט הפסוק את השמן ואת הבשמים!! (וזה לשונו: 'היא הכניסה לו שלוש עשרה, מה שמפורש ב'ואלה שמות': 'וזאת התרומה וגו', זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים אבני שוהם ואבני מילואים''). וזוהי ראיה מפורשת שאכן זהו אופן המניין האמיתי אליו התכוונו חז"ל כשמנו י"ג ולא ט"ו.
ובאמת המפרשים התקשו מדוע בכלל נכתבו כאן השמן והבשמים [עיין דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, ועוד]. אך יש לדעת שבכל מקום בו מוצאים אנו את המספר שלוש עשרה - מוצאים אנו עוד שנים שנלוים אליהם. כמו שרואים בי"ג מידות הרחמים ובי"ג שבחי ברכת ישתבח, ובעוד ועוד מקומות, ואם יהיה בכוחי אאריך בזה בבוא העת בעזרת ה'.

יישר כוח.
כ"ז הובא ובתוספת ועם מקורות [כולל לתירוץ זקנך שקידמוהו כבר הרע"ב והשפתי כהן] בתורה שלמה על אתר, ריש תרומה סימן לו.

מאמר יפה בפשט הפסוקים. עפ"י דברים ששמעתי מהרב יצחק שפירא שליט"א

מאמר שלי על בצרה במשנתו של רש"י:

מחלוקת יהודה ויוסף בפרשת ויגש

מאמר שלי על הפרשה, לדעתי יש כאן יסוד גדול ועצום, לראות את נתינת התורה כרפואה ולא כנקמה, ומתוך זה לראות איך שמדרשי חז"ל הם עומק פשוטו של מקרא.

למה שמישהו יראה את נתינת התורה כנקמה ח"ו? שמא תאמר לרעתך נתתי לך את התורה? הרי דברים פשוטים ומפורשים בתורה ובחז"ל ובכל הספרים. נראה כטעות בהגדרה של מה שבאתם לומר בגדר הצד השני.

איך אתה מגיב, בלי לראות מה כתוב בפנים?
ובכל זאת הנה לשון הרמב"ם:

כשעושים דברים האלו, אין עושין אותן לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם". הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר "גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". (רמב"ם פ"ב מהלכות שבת ה"ג)

משמע שדבר זה צריך לימוד.

להתהלך כתב:איך אתה מגיב, בלי לראות מה כתוב בפנים?
איך מעלתו מגיב לי כך בלי לשאול מקודם האם קראתי לפני כן את המאמר? [קראתי].
ובכל זאת הנה לשון הרמב"ם וכו' משמע שדבר זה צריך לימוד.

מה הטעם להסביר לשון לא מובן אחד בלשון לא מובן אחר. אדרבה, לשון הרמב"ם שם בעצמו צריך ביאור, וכי רצה הקב"ה לנקום בישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות? ובאיזה עוון/סיבה נוקם בהם, האם בעבור שאבותיהם אברהם יצחק ויעקב הכעיסוהו כ"כ? האם בזה מליאה כל התורה ח"ו, בשבועה לנקום בישראל ולהרע להם ח"ו? וכו'. בקיצור, דבר פשוט וברור שלשון זה "משפטי התורה נקמה" אי אפשר לא להבינו ולא להביאו כמות שהוא, כי אין לזה שחר בלי בירור הכוונה במילים אלו.
ובכן, במאמר שלכם, קודם כל היה צריך להסביר מה הצד השני, ובפרט שהבאתם שם את לשון הרמב"ם. צריך היה להסביר ממה באים לאפוקי.
אחרת הקורא באמת לא מבין ממה באו לאפוקי, ומה ההו"א. ועל מה הרעש הגדול שמצריך לייסד "יסוד גדול ועצום". וכי מי לא יודע מכל פינות התורה שבכתב ושבעל פה שמשפטי התורה כולם טוב ולהיטיב לאדם בזה ובבא.

אפילו עונשי התורה מפורסם בכל מקום שהם כפרה. מיתה מכפרת, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, וגלות מכפרת, וייסורים מכפרים וממרקים, וכיוון שלקה הרי הוא כאחיך, ועוד ועוד, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לאחר שקיבלו עונשם שזיכך אותם.
אז אם עונשי התורה כך - מצוותיה עאכו"כ. ומה "אם לא תשמעו" כך - "אם שמוע תשמעו" עאכו"כ.

בגנת ורדים (לר' אברהם ב"ר מרדכי הלוי, תע"ז) כלל ג סו"ס א כתב: וכונתו מבוארת שעל הצדוקים הוא אומר שסוברים שאין פיקוח נפש דוחה את השבת.

י. אברהם כתב:בגנת ורדים (לר' אברהם ב"ר מרדכי הלוי, תע"ז) כלל ג סו"ס א כתב: וכונתו מבוארת שעל הצדוקים הוא אומר שסוברים שאין פיקוח נפש דוחה את השבת.

זה פשוט ומפורש ברמב"ם בעצמו שם. דהיינו כלפי מי שאומר להיפך מ"חי בהם" אלא שמשפטי התורה גוברים גם על החיים.
וכבר כאן רואים שאין הכוונה "נקמה" כפשוטו.
ועכ"ז עדיין הלשון "נקמה" צ"ב, וגם כלל הרעיון. דהיינו:
וכי אם חוקי התורה היו מחייבים למסור עליהם את הנפש זה אומר שהם נקמה ולא חסד ורחמים?
ומה נאמר בג' עבירות חמורות שהדין בהן הוא חד וחלק יהרג ואל יעבור? או כל המצוות בשעת השמד? וכי דין זה מוכיח שמשפטי התורה הם נקמה?
מה בכלל הקשר בין הדברים. זה בסך הכל מוכיח שיש דברים ששווה למות ולא לעבור עליהם, כי חיים בסתירת הדברים האלה אינם חיים.
והציווי למות ולא לעבור על דברים אלה - הוא הוא החסד והרחמים באמת, בזה ובבא.
ומי יכול בכלל להתווכח עם העובדה שהתורה מגבילה הרבה דברים שחופש החיים חושק בהם. היכן נעלם כאן אותו "חסד ורחמים" של התורה שמתחשב כל כך בעצם החיים, ומדוע ההגבלות האלה אינן "נקמה", ומדוע לא נוכיח מהם שמשפטי התורה נקמה ח"ו?
אבל פשוט שהתורה מגדירה שאדרבה, צורת חיים כזו וכזו היא לא נכונה ולא טובה, לא בזה ולא בבא. ומשפטי התורה מכוונים את האדם לדרך ישרה וטובה, לגוף ולנפש ולנשמה, כמבואר בכל התורה כולה שבכתב ושבע"פ.
ובכלל זה כנ"ל שיש יסודות כאלה שלחיות עם סתירתם אינו חיים בכלל, וכפשוטו עדיף למות מאשר לחיות כך.
לכן לשון הרמב"ם שמתרגם את הנידון "ימות ואל יעבור / פיקוח נפש דוחה שבת" - למילים "משפטי התורה הם נקמה או חסד ורחמים" - צריך ביאור רב, מה כוונתו בדיוק וממה בא לאפוקי.

צופה_ומביט כתב:

להתהלך כתב:איך אתה מגיב, בלי לראות מה כתוב בפנים?
איך מעלתו מגיב לי כך בלי לשאול מקודם האם קראתי לפני כן את המאמר? [קראתי].
ובכל זאת הנה לשון הרמב"ם וכו' משמע שדבר זה צריך לימוד.

ובכן, במאמר שלכם, קודם כל היה צריך להסביר מה הצד השני, ובפרט שהבאתם שם את לשון הרמב"ם. צריך היה להסביר ממה באים לאפוקי.

סליחה אם נפגעת, פשוט ראיתי את התגובה שלך, והיה מצויין שלא הורד בכלל הקובץ, ואני מסכים שיש כאן הרבה להאריך, והארכתי כבר במאמרים אחרים על זה, ובהזדמנות אחרת נאריך בזה.

מאוד נהניתי מהמאמר (לא הורדתי מכאן, קיבלתי במייל).
יישר כח גדול!

שמעתי פעם מהגאון ר' חיים יצחק קפלן שליט"א שדעת האפיקורסים היא בעצם דעה רווחת עד היום בעולם, שהגוף הוא רע, וכמה שיותר מסגפים אותו יותר נעלה. כמו דעת ה'נזירים' ממזרח הרחוק. ובלשונו: 'פרומקייט כזה' שהמצות צריכים לכאוב וליצור חיים קשים, כי כך 'מטהרים' את הגוף וכו'. ולאלו, המצות באמת הם 'חוקים לא טובים וגו''.
ומקרא ד'וחי בהם' מוכיח הרמב"ם שאין זו כוונת התורה, אלא המצות כוונתם לשפר את החיים, וכמש"כ הרב צופה ומביט.
את דברי הגאון אני משחזר מזכרון קלוש, ובשטחיות, ולא בדייקנות כלל, ואולי אלו מבין תלמידיו שבכאן יכולים להאיר עינינו בדבריו המלאים, המדויקים, והעמוקים.

צופה_ומביט כתב:

י. אברהם כתב:בגנת ורדים (לר' אברהם ב"ר מרדכי הלוי, תע"ז) כלל ג סו"ס א כתב: וכונתו מבוארת שעל הצדוקים הוא אומר שסוברים שאין פיקוח נפש דוחה את השבת.

זה פשוט ומפורש ברמב"ם בעצמו שם. דהיינו כלפי מי שאומר להיפך מ"חי בהם" אלא שמשפטי התורה גוברים גם על החיים.
וכבר כאן רואים שאין הכוונה "נקמה" כפשוטו.
ועכ"ז עדיין הלשון "נקמה" צ"ב, וגם כלל הרעיון. דהיינו:
וכי אם חוקי התורה היו מחייבים למסור עליהם את הנפש זה אומר שהם נקמה ולא חסד ורחמים?
ומה נאמר בג' עבירות חמורות שהדין בהן הוא חד וחלק יהרג ואל יעבור? או כל המצוות בשעת השמד? וכי דין זה מוכיח שמשפטי התורה הם נקמה?
מה בכלל הקשר בין הדברים. זה בסך הכל מוכיח שיש דברים ששווה למות ולא לעבור עליהם, כי חיים בסתירת הדברים האלה אינם חיים.
והציווי למות ולא לעבור על דברים אלה - הוא הוא החסד והרחמים באמת, בזה ובבא.
ומי יכול בכלל להתווכח עם העובדה שהתורה מגבילה הרבה דברים שחופש החיים חושק בהם. היכן נעלם כאן אותו "חסד ורחמים" של התורה שמתחשב כל כך בעצם החיים, ומדוע ההגבלות האלה אינן "נקמה", ומדוע לא נוכיח מהם שמשפטי התורה נקמה ח"ו?
אבל פשוט שהתורה מגדירה שאדרבה, צורת חיים כזו וכזו היא לא נכונה ולא טובה, לא בזה ולא בבא. ומשפטי התורה מכוונים את האדם לדרך ישרה וטובה, לגוף ולנפש ולנשמה, כמבואר בכל התורה כולה שבכתב ושבע"פ.
ובכלל זה כנ"ל שיש יסודות כאלה שלחיות עם סתירתם אינו חיים בכלל, וכפשוטו עדיף למות מאשר לחיות כך.
לכן לשון הרמב"ם שמתרגם את הנידון "ימות ואל יעבור / פיקוח נפש דוחה שבת" - למילים "משפטי התורה הם נקמה או חסד ורחמים" - צריך ביאור רב, מה כוונתו בדיוק וממה בא לאפוקי.

פיקו"נ בשבת הוא דבר מצוי בהכרח לחולים ויולדות ואילו לא הותר היו בכל שבת מתים כמהוכמה נפשות מישראל (במצב שישראל על אדמתם ואין כ"כ גויים ביניהם), בודאי שתורה כזו יש בה ניגוד גמור וחזק עם החיים, ואינו דומה להנאות העוה"ז שאסורות באופנים שונים שזו צורה איך לחיות את החיים, ואינו דומה לג' עבירות שזה מצבים חריגים.
אבל לפי"ז זה באמת דוקא שבת כי אם לאו דחסימה היה דוחה פיקו"נ זה לא היה כ"כ נורא.

לקראת פורים מפרסם מקבץ מאמרים שלי על מגילת אסתר, המלאכה עוד לא הושלמה וזה רק על ההתחלה של המגילה, ובעזהי"ת מקווה להשלימו לשנה הבאה,

יש כאן מאמרים משנים עברו שלא כסדר , בעזרת הי"ת לשנה הבאה נסדר הכל בצורה מסודרת

הנה דוגמית, רוצו לקנות את הספר כבר בימים הקרובים בחנויות 'יפה נוף'.

שירת יהודה. גליון שבועי קצר וקולע בהבנה ולומדס' מהגאון רבי אפרים שמואל מאיר שליט"א.

מה הסוד שטמן יוסף במילות הגאולה - פקד יפקוד?


ראה בספר שכתבתי לכו נרננה החל מעמוד 89 פרק ח.
מצורף כאן.

זכינו בס"ד לכתוב ולפרסם מדי שבת בשבתו גיליונות שבועיים למעלה מחמש שנים, בהם עסקנו בדרכי הקריאה, בהקשבה עדינה, בשימת לב אל כל מילה קדושה בתנ"ך, ובהעמקה בדרשות חז"ל המאירים את עומק הפשט, והדברים שמחים ומאירים. הדברים גם נקבצו ונעשו לספרים חשובים ב"ה.
כעת אנו יוצאים בתכנית חדשה נוספת, ללקט פנינים נבחרים מתוך הספרים, ולסדרם בקצרה בגיליון אחד, כדי להבליטם ולתת טעימה מדרכי הקריאה והלימוד בהן התהלכנו.
ויה"ר שהקב"ה יצליח בידינו ושנזכה להגדיל תורה ולהאדירה.

גליון 2