[הנושא הזה קצת עמוק כתבתי את הדברים כפי הבנתי בסוגיה, אשמח על כל תגובה, אפשר גם באישי, ומתוך הלימוד בחברותא רווחא שמעתתא, אין לי נגישות מספיקה לאינטרנט, יקח לי קצת זמן עד שאראה את ההודעה. בתודה מראש.]
יש להתבונן בפרשת נגעי מצורע דהנה מבואר בגמ' בערכין דף ט"ז, ובראשונים שטומאת צרעת באה על חטא לשון הרע, ליצנות, וגסות הרוח וכדו' א"כ נמצא שמצד חסרונם וחטאתם ומצד שהנגע כבר הופיע יש טומאה א"כ מדוע לא חלה הטומאה וצריך שהכהן יאמר בפיו טמא ואם לא אמר אינו טמא.
וקודם נבוא לבאר את עיקרי דיני טומאת צרעת ונראה בזה מחלוקת הרמב"ם וספר החינוך עם הרמב"ן.
שיטת הרמב"ם וספר החינוך, ד' סעיפים
א'. כתב הרמב"ם בספר המצוות עשין מצווה ק"א, להיות אדם מצורע טמא ומצווה זו כוללת כל דיני הצרעת וכו'. עכ"ד.
מבואר ברבינו שלא הוי מצווה לכהנים אלא לישראל.
וכן ס"ל לספר החינוך שכתב במצווה קס"ט וז"ל לטמא אדם מצורע שמצווה עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן. ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עוונו גרם לו שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. עכ"ד.
ב'. כתב הרמב"ם בספר המצוות [מהדורת פרנקל] לא תעשה ש"ז, וז"ל והמצווה הש"ז היא שהזהרנו מלגלח שער הנתק והוא אמרו [תזריע פרק י"ג] ואת הנתק לא יגלח, ולשון ספרא מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח.
ובלא תעשה ש"ח כתב וז"ל והמצווה הש"ח היא שהזהירנו שלא לקוץ סימני צרעת או לכוותם עד שישתנו מראיהם, והוא אמרו [כי תצא פרק כ"ד] השמר בנגע הצרעת, ולשון ספרי השמר בנגע הצרעת בלא תעשה ולשון משנה [נגעים פ"ז מ"ד] התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה והוא לוקה כמו שבארנו במקומו. עכ"ד.
והשיג שם הרמב"ן וז"ל ואנכי לא ידעתי למה מנאן שתים, שאלו שני לאוין הם מניעה מלקוץ סימני טומאה וכו' עי"ש.
ג'. עוד מבואר ברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק י"א הלכה ו' וז"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. עכ"ד.
וכן כתב בספר החינוך מצווה קס"ט בסוף וז"ל ונוהגין דיני צרעת בזכרים ובנקבות בכל זמן שיהיו לנו כהנים בקיאים רואין אותן. עכ"ד.
מבואר גם ברמב"ם וגם בספר החינוך שנגעי אדם נוהג גם בחו"ל וגם בזמן שאין בית המקדש.
ד'. עוד כתב הרמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת, וז"ל וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שנראה אותו צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל "כדי להזהירן מלשון הרע", שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו אם חזר בו יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו וטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה "מובדל ומפורסם" לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצות ולשון הרע.
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות מס' נגעים פרק י"ב משנה ה' וז"ל שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו ויתחילו בביתו, ואם חזר בו מוטב ואם לאו יבוא במצעות, והוא אמרו בכל מלאכת עור, חזר בו מוטב ואם לאו יבוא בבגד, ואם לא חזר בו עדיין יבוא בגופו ועל עור בשרו, וזה על דרך המוסר והתוכחה הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חלאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת.[והם על דרך נס כמו "מי סוטה" ואמנם אלה דברים חוץ מהטבע לפי שהבתים והנגעים אינם נעים ונדים מאליהם, וכל מה שאירע בהם מהמקרה אינו צרעת.] עכ"ד.
וכדי להבין את שיטת הרמב"ם, נביא גם מה שכתב בספר החינוך בטומאת צרעת.
א. כתב בספר החינוך מצווה קס"ט מצות ענין טומאת מצורע וז"ל לטמא אדם מצורע כלומר שמצווה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן "ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה". וכו'.
משרשי המצווה לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם כמו שכתב [איוב פרק ל"ד פסוק כ"א] כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו חז"ל [ערכין ט"ו:] כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא ניקחנו דרך מקרה ויש לנו לבא הכהן שהוא העומד לכפרת החוטאים ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים. וכו' ולפעמים יוסגר שני הסגרין שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאילו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו השם קצת סימנים שיוסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי. עכ"ד.
ב. כתב בספר החינוך מצווה ק"ע שלא לגלח שער הנתק, וז"ל שלא לגלח שער הנתק וכו', משרשי המצווה לרמז שיסבול כל אדם אי זה צער ואי זה עונש שיענישהו השם ברוך הוא ולא יבעט בהם ואל יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחינה מאת הא-ל ברוך הוא שירפא מחץ מכותיו, "וזה השורש יספיק גם כן ללאו דלא יקוץ בהרתו שבסדר כי תצא". עכ"ד.
ג. כתב בספר החינוך מצווה קע"א הנהגת המצורע בקריעה ופרימה וכו', הנהגת המצורע בקריעה ופרימה וכל מטמאי אדם. וז"ל משרשי המצווה שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירוחק אדם מכל טוב למען ישוב מדרכו הרעה וזהו אמרם ז"ל הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין אדם לחבירו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. [מסוף דברי החינוך שכתב ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו, נראה שיש דין שהוא יעניש את עצמו במה שגזרה עליו התורה "בדד ישב".]
וכלל גדול בכל הדברים במדה שאדם מודד בה מודדים לו, ופירוש דבר זה לא ידועוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם ברוך הוא בדוגמת גמול בני אדם שכל אחד ישלם את חבירו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה, כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלה, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומה שאמרו ז"ל [סוטה ח':] אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו הכוונה לומר כי כפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך יתכן לקבלת גמול, כי לעולם באותו ענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.
וכן אמר הכתוב [איכה פרק ג' פסוק ל"ג] כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, וכתיב גם כן [תהילים פרק ה' פסוק ה'] כי לא א-ל חפץ רשע אתה, כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי הא-ל הטוב חפץ בטוב לעולם, אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן היושר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה והמשל על זה ההולך בדרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל ויש לדרך קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכווה באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכווייתו אבל הוא הגורם כי לא נזהר ללכת ביושר.
וכמו כן בעל החטא מדת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר שהא-ל הטוב יחפוץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו ימצא אליו הרע, וכעין דבר זה אמרו ז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה.
וכלל דברינו כי כל המקרה הרע המתחדש באדם הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני השם מן האיש, כי שהשם מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא ואז יצוה מלאכיו לשומרו בתחילה, כמו שכתוב והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא על כי אין אל-וה בקרבי מצאוני הרעות האלה.
וכתב חכם אחד [כוזרי ד', ג'] ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה. עכ"ד.
סיכום דברי ספר החינוך: העולה מכל דברי ספר החינוך שעיקר צרעת באה על מה שהאדם בלשונו הרע גרם להבדיל הרחקת איש מאשתו ואיש מרעהו, וע"כ מדה כנגד מדה גם כן באה לו עונש הצרעת שניכרת כלפי חוץ וכל אדם מתרחק ממנו וכן הכהן מטמא אותו ומרחיקו, ומצווה על האיש לבא אל הכהן ואל יחשוב שהנגע בא לו במקרה אלא הכל מושגח ולכן צריך לבא לכהן ואסור לו לקוץ בהרתו שלא יחשוב שהוא יכול לגבור על גזירתו של השם התברך אלא יסבול את עונשו של הקב"ה, ויחזור בתשובה.
ונראה ששורש המספר לשון הרע הוא הכפירה שחושב שיש מקרה בעולם ויש מקומות ח"ו שאינם מושגחים [וכמו שכתב החינוך במצווה קע"א.] ולכן יכול לדבר לשון הרע, [ועי' ספורנו ויקרא פרק י"ד פסוק י"ב] ולכן יש מצווה שיבוא אל הכהן ולא יחשוב שהנגע בא במקרה, וכן אסור לו לקוץ שיידע שאין לו יכולת לבטל את גזירתו של הקב"ה, ולכן עונשו הוא מדה כנגד מדה שיידע על מה בא העונש [וכמו שביאר הגר"ח שמואלביץ שיחות מוסר מאמר י"ז ומאמר ע"ד] וביתר עומק הוא מה שביאר בספר החינוך שזה בא להורות שאין שינוי אצל הקב"ה והקב"ה הוא כולו טוב וכל הרע שבא לאדם מצד האדם עצמו בא, ואל יחשוב האדם שיש מקום למקריות ממה שהקב"ה כולו, וכמו המשל שהביא החינוך גבי דרך ישרה שקוצים בצידיה, וא"כ נמצא שהכל תחת השגחה וגם שהקב"ה הוא כולו רק טוב וחסד ורחמים לעולם. ודו"ק.
ולפי"ז יוצא חידוש בענין עונש של מדה כנגד מדה שלא רק שהנענש צריך לראות שנגרם לו רע כדוגמת מעשהו, אלא גם צריך לראות שהרע בא דווקא מתוך מעשהו ממש, כמו ההוא שהלך בדרך קוצים שמצד הקוצים עצמן הנמצאים שם נדקר, ולא מצד קוצים אחרים שנמצאים במקום אחר נדקר, ובאמת שהדבר הזה מחמת עומקו ורוחבו נעלם מעיני האדם מצד קטנותו.
וכן נראה מדברי הרמב"ם שבלשון הרע מונח כבר שורש של כפירה בהקב"ה, שכתב בסוף הלכות טומאת צרעת וז"ל לפיכך ראוי למי שרצה לכוין אורחיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזהו דרך הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו ומתוך כך באין לדבר באלוקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלוקיהם. וכו' אבל שיחת כשירי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה ודברי חכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. עכ"ד.
והנראה השתא שעיקר שיטתו של הרמב"ם וספר החינוך שעיקר ענין טומאת צרעת זה על מה שהאדם עצמו כופר וחושב שיש מקרים בעולם שאינם תחת השגחת ה' התברך וע"כ צריך לבקש דרך תשובה וכפרה מהכהן, ואע"פ שבעצם הלשון הרע מונח ענין של סילוק שכינה, אבל אין זה אלא סילוק שכינה פרטית שיש לכל אדם ואדם לפי אמונתו ולכן דין תורת נגעים באים גם בחוצה לארץ וגם בזמן שאין בית המקדש מכיון שסגי בגילוי שכינה מועט, [ולא בעינן גילוי שכינה מרובה כשיטת הרמב"ן וכמו שיבואר לקמן].
ומש"כ בסעיף ב' שהרמב"ם פליג ומנה שני לאוין, נראה דהנה הרמב"ן כלל בהשמר בנגע הצרעת חוץ מקוצץ בהרתו גם שמצווה על איש ישראל לבא אל הכהן, ואילו לפי הרמב"ם מצווה על האיש שלקה בצרעת לבא זה מצווה בפני עצמה.
ונראה בביאור שיטת רבינו דס"ל שא"א לכלול המצווה לבא אל הכהן יחד עם קוצץ בהרת, מכיון שקודם שהוא בא לכהן אינו טמא וא"כ עדיין לא חלו עליו כל דיני טומאה וע"כ מה שאינו בא אינו אלא משום שחושב שזה מקרה וכמו שכתב החינוך, ולא משום שחושב להתגבר על היסורים שהשם שלח לו שהרי לא חלו בו דיני הטומאה, משא"כ קוצץ בהרת שכבר חל עליו דיני הטומאה ע"י אמירתו של הכהן, א"כ ודאי שאינו חושב שזאת הצרעת באה דרך מקרה ואם הוא קוצץ את הבהרת ע"כ משום שחושב להתגבר על השם וכמו שכתב החינוך.
ולפי"ז אפשר שכל נגע יש לו שם אחר, ומראה אחר ופרסום אחר וע"כ צריך על כל נגע ונגע איסור בפני עצמו שלא לקצצו, ויסבול את היסורים שה' שלח לו ולא יבעט בהם.
והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות מס' נגעים פרק ג' משנה ב' וז"ל אמר יתברך וצוה הכהן ופנו את הבית, הנה כבר המתין הפסוק מדה מן הזמן עד שיפנה כל שבבית, ואחר כך יראה וידון עליו, אמרו בסיפרא אם ממתינים לו לדבר הרשות לא ימתינו לו לדבר מצווה, ולזה חתן שהוא עוסק במצוות פריה ורביה או האדם במועד אשר הוא מתעסק במצוות הרגל ימתין עד שיעבור הרגל או החופה, וכן בביתו ובבגדו כאשר התחדש בהן צרעת ולא יראה עד אחר הרגל או החופה, כדי שלא יעצב באופן מאופני העיצבון.
וכן כתב רבינו בהלכות טומאת צרעת פרק ט הלכה ח', חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי משתה, וכן אם נראה בבגדו או בביתו, אין רואין אותן עד אחר המשתה, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו ק"ו לדבר מצווה. עכ"ד.
מבואר בדברי הרמב"ם שמהדין של ופנו הבית שהתורה חסה על הממון ואפילו כלי חרס שהוי דבר רשות ילפינן ק"ו לדבר מצווה שלא מטמאים אלא מחכים אחר הרגל ואחר שבעת ימי המשתה.
ולפי"ד מבואר היטב מכיון שבעונש צרעת נאמר מדה כנגד מדה כחוט השערה [ובאמת שעונש מדה כנגד מדה נאמר במסכת סוטה גבי סוטה והבאנו לעיל מהרמב"ם בפירוש המשניות שצרעת ענינה כמו מי סוטה ודו"ק. והנה לכאורה מדוע דווקא כאן הזכיר החינוך מדה כנגד מדה הרי בכל התורה כולה נאמר הדין של מדה כנגד מדה אלא שכאן במצורע ובסוטה אמרינן שעונש מדה כנגד מדה הוא ממש בגלוי, ואין האדם צריך לחשוב בדעתו על מה העונש בא מכיון שזה מדה כנגד מדה, וגם זה שאין האדם צריך לחשב זה גם חלק מדין של מדה כנגד מדה. ודו"ק.] ע"כ צריך דווקא לעונשו בזמן שאינו עוסק במצווה, שהרי בזמן שעוסק במצווה ודאי ששורה עליו השכינה.
ומה שאמרו חז"ל שהתורה חסה על ממונם של ישראל, הכוונה לומר שהקב"ה מעניש בדיוק כחוט השערה כמו מה שעשה ולא יותר מזה, אפילו לא תוספת של כלי חרס גרידא. [כמבואר ברש"י ויקרא פרק י"ד, פסוק ל"ו].
והמתבונן בדברי רבינו סוף הלכות טומאת צרעת וכן בפירוש המשניות פרק י"ב משנה ה' [הובא לעיל] יראה שלא מנה שלושה מדרגות בדרך של הצרעת לבא על האדם כמו שפירש הרמב"ן, [מובא לקמן] אלא מנה ארבעה דרגות. א. ביתו. ב. מצעות עור שבביתו. ג. בגדיו שעל גופו. ד. עור בשרו. וזאת משום שהעיקר שלא יחשוב המספר לשון הרע שעונש הצרעת הוא במקרה אלא בהשגחה מאת ה' התברך וע"כ העונש מתחיל בקל, קודם רחוק מהאדם עצמו ולאט לאט מתקדם עד שמגיע לעור בשרו, ולכן שפיר יש ארבעה דרגות.
ובתחילה באמת האדם נענש בצרעת שבביתו ואח"כ בבגדיו ששניהם הם ביותר נס מופלא שהרי הם דומם וחומר וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, פרק י"ב משנה ה', ועדיין הוא ראוי לעשיית ניסים משא"כ כאשר הוא צריך להענש בעונש יותר חמור בעור בשרו זה כבר גם עונש יותר טבעי ופחות בדרך נס, כמו הצרעת שבבתים ובבגדים.
והנראה לענ"ד לבאר מה שהקשנו למעלה מה נשתנה טומאת צרעת שלא חלה אלא רק אחר אמירתו של הכהן אע"פ שהנגע כבר קיים שהוא סימן טומאה מובהק.
ונראה הטעם מכיון שעצם הטומאה של לשון הרע היא עמוקה, וכי מי יעלה על הדעת שאדם שמדבר לשון הרע כופר בעיקר, ואות ופלא היה עושה ה' התברך עם ישראל כדי להזהירן מלשון הרע, [לשון הרמב"ם] ולהעניש על לשון הרע מצד שיש כאן קצת שורש פורה ראש ולענה, וא"כ גם אחר שיש נגע עדיין אם הכהן לא מטמא לא חלה הטומאה מכיון שזהו טומאה קטנה ונסתרת, ורק כאשר הכהן מטמא שעי"ז יש כאן גילוי להטומאה חמורה בעומק האדם אז יש פרסום וכל אדם נטמא, אבל לפני אמירתו של הכהן מצד קטנות הטומאה וחוסר ידיעתה אין הטומאה מטמא.
והשתא ע"י אמירתו של הכהן חלה הטומאה גם בצורה גלויה משום שהיא מפורסמת וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת "מובדל ומפורסם" [וכאשר הדבר מפורסם אז יש כאן עוד יותר מובדל ודו"ק] שבזה מתקיים עונשו, והכהן מפרסם באמירתו את מציאות הטומאה. ולכן זה אות ופלא היה בישראל להוציא מתוך האדם לחוץ את הטומאה דהיינו שהנסתר ייהפך לגלוי, ואז מצד אחד מתרחבת הטומאה והיא מטמא ומצד שני האדם נענש ומרפא עצמו וחוזר בתשובה.
שיטת הרמב"ן ארבעה סעיפים
א. כתב הרמב"ן [ויקרא פרק י"ג פסוק א'] בעבור כי יהיה כל ריב וכל נגע, היה הדבור גם אל אהרון או למשה שיאמר לאהרון על דעת רבותינו, ולא אמר בכאן דבר אל בני ישראל כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר
ואמר בפרשת הטהרה אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע, כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא לכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשו כן, ובפרשת הזב אמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם, בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו, יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן.
מבואר שהמצווה בריש פרשת תזריע נאמרה אל הכהנים להכריח להסגיר ולטהר, ולא לישראל. ודלא כהרמב"ם וספר החינוך.
וצע"ג שלכאורה יש סתירה בדבריו שכאן כתב שלא צריך אזהרה לישראל שיבואו אל הכהן ואילו בספר דברים [פרק כ"ד פסוק ח'] כתב וז"ל השמר בנגע הצרעת, גם זו מצווה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן.
מבואר להדיא בדבריו שכן צריך אזהרה לישראל לבא להראות נגעו לכהן, וה' יאיר עיני.
ב. הבאנו למעלה שהשיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות וז"ל ואנכי לא ידעתי למה מנאן שתים, שאלו שני לאוין הם מניעה מלקוץ סימני טומאה וכו' עי"ש.
ובאמת דאזיל לשיטתו שכתב בספר דברים [פרק כ"ד פסוק ח'] וז"ל השמר בנגע הצרעת, גם זו מצווה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן.
נמצא שכלל בלאו השמר בנגע הצרעת שלושה דברים א. קוצץ בהרת ב. לגלח שער הנתק ג. נמנע להראות נגעו לכהן. שכל השלושה הללו הוא מונע מלקיים את דיני הטומאה שבו ולכן הכל נכלל בלאו אחד.
ג. כתב הרמב"ן בספר ויקרא [פרק י"ג פסוק מ"ז] וז"ל והבגד כי יהי בו נגע צרעת, זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהי רוח ה' עליהם תמיד להעמיד "גופם ובגדיהם ובתיהם" במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהווה "כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו" להראות כי ה' סר מעליו ולכן אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת ה' בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אלא מפני שלא יבוא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר ה' הנכבד שוכן בתוכה, ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק ושיהיה כל אחד ואחד מכיר את שלו, והטעם כי אז נתיישב דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם, וכן אני חושב בנגע הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהם חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים ולא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא כטבעו ולא "אצבע אלוקים היא" ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאים. עכ"ד. [וע"ע בכוזרי ב, ס"ב]
ונראה מלשון הרמב"ן בתחילה שגם נגעי בני אדם אינו נוהג בחוצה לארץ ובזמן שאין השכינה שורה בישראל, וכמו שכתב בתחילה פעמיים לכלול הגוף עם הבגדים והבתים א. "להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם" ב. "יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו".
עוד נראה מסוף דברי הרמב"ן שאין דבריו רק דברי חכמה על העתיד שאין הנגעים באים בחו"ל אלא אפילו אם יקרה שנגעים באו בחוצה לארץ אינם מטמאים מכיון שאין זה נראה "אצבע אלוקים" שהרי לא שורה שם השכינה וכמו שכתב בסוף דבריו גבי הבגדים הצבועים בידי אדם.
ואפשר שעומק דברי הרמב"ן זה מה שכתב הגאון הרש"ר הירש [ויקרא פרק יב" פסוק ב'] וז"ל אלא נגע הוא מחלה הבאה כתוצאה מגזירה אלוקית מיוחדת וכו' מי שנפגע ע"י נגע הוא נגוע מילולית, אצבע אלוקים נגעה בו, וכו' גם במס' הוריות דף י'. הזכירה את לשון הכתוב "ונתתי נגע צרעת בבית" וגו' ולמדו מכאן שגם נגעי אדם אינם מטמאים אלא א"כ יש לייחס אותם לגזירה אלוקית מיוחדת ולא להשפעות פתלוגיות אחרות "פרט לנגעי רוחות ולנגעי כשפים". [אמנם הרמב"ם והחינוך ס"ל שבגמ' בהוריות שם להדיא מוכח שלא בא בגזירה משמים אלא מפני סיבה אחרת כגון כשפים ורוחות, ולכן אינו מטמא.]
והנראה בשיטת הרמב"ן דס"ל שהנגעים באים רק כשעם ישראל שורה על אדמתו ושכינה שורה בישראל ואי לאו הכי אינו נוהג בהם דיני מצורע מכיון שאין הוכחה בנגע שהוי "אצבע אלוקים", וביותר שהרי כתב הרמב"ן שכל ענין הנגע זה להראות "שה' סר מעליו", ובחו"ל אין השכינה על אף אדם. ובעיקר מה שפליג הרמב"ן על הרמב"ם, זה דהנה יש השראת השכינה כללית שחלה מחמת כל ישראל ששרויים יחדיו בארץ ישראל ויש בית המקדש ועוד, ורק אז מופיע הנגעים להראות שה' סר מעליו כלומר שאין עליו את השכינה ששורה על כל כלל ישראל והטעם שאין עליו את השכינה של כל כלל ישראל מכיון שהוא נבדל מכלל הציבור בזה שמספר לשון הרע.
והרמב"ן לא ראה בסיפור לשון הרע ענין של כפירה בה' שיש באופן פרטי על כל בן אדם אלא ראה במספר כפירה בהשגחת ה' שיש לכלל הציבור יחדיו, ולכן המספר מעז לבדל את עצמו מכלל הציבור, ולכן הנגעים באים רק כשישראל נמצאים על אדמתם ושכינה שורה בישראל.
והשתא נבין היטב מה דפליג הרמב"ן על הרמב"ם בסעיף א' וס"ל שהציווי דווקא על הכהנים, וזה משום שהכהנים הם המשרים שכינה כללית בישראל בעבודתם בבית המקדש וכדו' ולכן הם מצווים להכריחו להסגר ולהטהר. וכמו שגבי רוצח בשוגג, מצינו בגמ' במכות שיש תביעה על הכהן גדול שהיה לו להתפלל מצד שהוא משרה שכינה בישראל. כן ה"ה בנגעים,
וזה מבואר בספורנו בשני מקומות.
א. ויקרא פרק י"ג פסוק ה' וז"ל וראהו הכהן, גזירת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן "כי שפתי כהן ישמרו דעת", ויורו למנוגע לפשפש במעשיו, ויתפלל על עצמו "ויתפלל גם הכהן עליו". עכ"ד.
ב. ויקרא פרק ט"ו פסוק ל"ו, וז"ל ופנו את הבית בטרם יבא, ולא יבא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפלה לבעלים "וזמן תפלה לכהן" ועם זה נתן זמן הסגר. עכ"ד.
מבואר שהכהן צריך להתפלל שלא יהיה נגעים. כמו שהכה"ג צריך להתפלל שלא יהיה רוצח בשוגג.
ומש"כ בסעיף ב' שהרמב"ן פליג על הרמב"ם וכלל בלאו "השמר בנגע הצרעת" שלושה דברים א. קוצץ בהרת ב. לגלח שער הנתק ג. נמנע להראות נגעו לכהן. משום שעיקר איסור השמר בנגע הצרעת הוא כדי שהמצורע יהיה מובדל מכלל הציבור, ואם אינו מראה נגעו לכהן או קוצץ הנגעים נמצא בכל השלושה דברים הללו שאינו מופרש מהציבור. [ואפשר להוסיף שהנה לקמן ביארנו שלפי הרמב"ן חל כבר הטומאה על הנגע עוד לפני שבא הכהן ולכן אסור לו למנוע את הכהן מלבוא.]
[ולא ס"ל לרמב"ן את הטעמים של ספר החינוך מכיון שס"ל שהמספר לשון הרע אינו אלא מסלק את השכינה הכללית שחלה על עם ישראל, ולא יותר מזה.]
ונראה ליישב מה שהקשנו בסוף סעיף א', אמאי כתב הרמב"ן בספר ויקרא שלא צריך אזהרה לישראל לבא אל הכהן, וזאת משום שבאמת עיקר הנגעים הם באים בגלוי וכמו שמצינו שנגעים שאינם נראים אינם מטמאים [נגעים, פ"ו מ"ח, ועוד.] והטעם באמת שהנגעים בגלוי מכיון שכאשר השכינה שורה על כל ישראל אז זה נראה בגלוי בחיי היום יום, וע"כ מי שסר ממנו שכינה נראה אצלו ממילא הפגם והנגע בגלוי, ולכן לא צריך להזהיר את ישראל אלא העיקר להזהיר את הכהנים משא"כ זב שעיקרו בצורה נסתרת ואז הציווי על ישראל לבא לכהן והטעם הוא משום שאין הזב פוגם בהשראת השכינה הכללית של עם ישראל.
וע"כ ס"ל לרמב"ן שודאי שתחילת האזהרה בתורה נאמרה לכהנים להסגיר ולטהר. ולא לישראל ובאמת שאם ירצה יוכל הישראל להסתיר את הנגע ולמנוע מהכהן מלבא אם ירצה ולכן באה האזהרה בדברים "השמר בנגע הצרעת".
ונראה השתא לבאר בשיטת הרמב"ן שצריך דווקא שהכהן יאמר טמא, ולא מספיק שחכם יאמר על הנגע שהוא טמא, וזאת משום שאמנם המצורע נבדל ומבודד מכל מחנה ישראל מכיון שמספר לשון הרע ומפריד איש מרעהו, ובודאי שאסור לו ליכנס במחנה שכינה, אבל מחויבים הכהנים שנמצאים במחנה שכינה להיות בבחינת מה יחד עם המצורע שהרי עיקר חטאו של המצורע הוא רק כנגד מחנה ישראל ששם גר ונמצא, ולא כנגד מחנה שכינה דהיינו הכהנים [ועי' משך חכמה ויקרא פרק י"ג פסוק ב'] ולפני שחלים כל דיני מצורע כגון בדד ישב צריך שידעו מזה הכהנים ויתפללו עליו וכדו'
ואפשר השתא לומר שקודם שיאמר הכהן טמא הטומאה כבר נמצאת שהרי הוא הבדיל עצמו ממחנה ישראל, רק עוד לא חלו דיני הטומאה ואין הכהן מחיל כלל את עצם הטומאה אלא רק את דיני הטומאה, וזה מדוקדק קצת מלשון הרמב"ן שכתב [ויקרא פרק י"ג פסוק א'] וז"ל כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר. ולא כתב שהכהנים מטמאים. ודו"ק.
ונראה גם דהרמב"ן פליג על הרמב"ם וס"ל שמה שדרשינן מופנו את הבית, שהכהן מחכה שיפנו כלי חרס, והתורה חסה על ממונם של ישראל. זהו דין בפני עצמו. והדין שלא רואים נגעים לחתן ובמועד, זהו דין וטעם אחר והוא משום שאילו זמנים מיוחדים וכמו שדרשינן שיש ימים שאי אתה רואה, וגזה"כ הוא מצד השראת השכינה שיש באותו זמן אצל החתן ובמועד, שלא רואים נגעים ודו"ק.
סיכום: שיטת הרמב"ם שהנגעים באים על ישראל להזהירן מלשון הרע, והמספר לשון הרע, מסלק את השכינה ממנו, ובדד ישב זה עונש מדה כנגד מדה, ומצווה על ישראל ללכת אל הכהן, ומצד שהחטא הוא דק שהרי הנגעים באים גם כאשר ישראל שרויים בחוצה לארץ ולכן צריך דווקא כהן.
שיטת הרמב"ן שהנגעים באים כדי שהמצורע ישב בדד מחוץ למחנה ישראל, משום שבסיפור לשון הרע הוא מסלק את השראת השכינה הכללית שנמצאת על עם ישראל בארץ ישראל, והמצווה על הכהנים שמשרים שכינה בישראל לטמאות דהיינו לקיים בו את דיני הטומאה, ועצם החטא הוא גדול וגלוי שהרי הוא פוגם בהשראת השכינה הכללית של עם ישראל ולכן כל אחד רואה שסר ה' מעליו.
[ואמנם למעלה כתבנו שהרמב"ם פליג על הרמב"ן אבל זה רק בנגעי אדם שס"ל שהם גם בחו"ל אבל בנגעי בתים כתב רבינו בהלכות טומאת צרעת פרק י"ד הלכה י"א, וז"ל וחוצה לארץ אין מטמאים בנגעים, שנאמר בבית ארץ אחוזתכם, ע"כ זה משום שחטאו של אותו אדם שהוא פוגע בכללות של עם ישראל ולכן דווקא בארץ ישראל ששם שורה השכינה, וענין הנגעי בתים לטמאות ולהרחיק את הבית מלהשתמש בו וכל דבר שנכנס בו טמא, וכמו שמצינו שהבית הזה מדבק, בנגעים פרק י"ב משנה ו' מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו שניהם חולצין שניהם קוצעין שניהם מביאין את האבנים. מוכח מזה שבית טמא זה משפיע אל אחרים ולכן מטמאים אותו.]
[אכתוב קצת מה שחשבתי ורחמנא חדי בפילפולא שהנה המספר לשון הרע, מפריד ומבדיל בין בני אדם, ולפי"ז כל אדם שמבדיל בין בני אדם הוא כמו מספר לשון הרע, ובאמת שאם כח החילוק יכול האדם להשתמש לדבר טוב, וזה ליבדל מכל הגוים ולראות את החילוק בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה וכדו' והוא השתמש אם כח החילוק וההבדלה להפריד בתוך עם ישראל ולכן הוא נענש בצרעת, ודווקא ע"י הכהנים שהרי הכהנים הם מחולקים מעם ישראל והם נבדלים וקדושים יותר, ובא הכהן להראות לו את אחד מהחילוקים האמתיים וזה החילוק בין ישראל לכהן, ושילך בדרך הזה. ומי שמחלק ומבדיל בעם ישראל עצמו, נמצא שאינו עושה את ההבדלות הנכונות ובודאי שחסר לו בהבדלה של בין ישראל לעמים ובין כהן וישראל וכדו'.]
נכתב בעזרת אבינו שבשמים