פרשת תרומה
א. פרק כ"ה פסוק ב' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.
שיטת רש"י
כתב רש"י "ויקחו לי", לשמי. וביאר ה"גור אריה" דאל"כ הרי לה' הארץ ומלואה וכתיב אם ארעב לא אומר לך כי לי כל חיתו יער, ולפיכך צריך לומר לי לשמי.
עוד כתב רש"י "ידבנו לבו" לשון נדבה והוא לשון רצון טוב.
והקשה ה"עמק דבר" מדוע צריך לכתוב גם "ידבנו לבו" אחר שאנו יודעים שצריך לתת לשם שמים מהא דכתיב "לי".
ופירש המלבי"ם [בהתורה והמצווה] לי לשמי, שלא יערב ברוחו פנייה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד.
ולפי"ז מבואר שצריך שני הפסוקים
א. כל אשר ידבנו לבו, שמזה למדים שלא היה בכפייה אלא רק בנדבה וברצון טוב.
ב. לי לשמי דהיינו שיכוונו לשם שמים ולא לשם פנייה ומחשבה אחרת כגון כבוד.
אך קצת צ"ע שמצד הסדר של הפסוקים היה צריך להיות מוזכר קודם שחיוב התרומה הוא רק בנדבה ולא בכפייה ואח"כ להוסיף חומרא ולומר שרק לשם שמים.
ואולי התורה קודם מפרשת את השורש והוא שהתרומה צריכה להיות לשם שמים ולכן פשוט שאי אפשר לעשות את התרומה בכפייה אלא רק בנדבה.
אך קשה שמצינו חיוב לבנות בית הבחירה, ומלשון התורה גבי משכן משמע שזה רק בא מ"נדיבות הלב", ולא חיוב. וצ"ע.
ונראה לומר שדווקא גבי המשכן אמרינן שהוי תלוי בנדיבות הלב, מכיון שזה נעשה מצד חביבות כמבואר בגמ' בכתובות [ס"ב:] בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכתב רש"י ד"ה דעת קונך יש בך, שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו. [ועי"ש במהרש"א] אבל גבי מקדש יש ציווי אפילו בכפייה.
עוד יש ליישב לפי מש"כ המשך חכמה [במדבר ז', א'] דבמשכן תלוי הקדושה בבנין ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, משא"כ מקדש הלא היה הקדושה תלוי במקום ומקריבין אע"פ שאין בית א"כ הקדושה תלוי בקרקע. עכ"ד. [וכמו שמבואר ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם את המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.] [וע"ע במלבי"ם שמואל ב' פרק ז' פסוק ה', החילוק בין משכן למקדש]
ולכן צריך לתרום בנדיבות הלב לשם שמים שלא בכפייה מכיון שבמשכן חל קדושה בעיקר ע"י הבנין ולא ע"י המקום משא"כ בית המקדש שעיקר קדושתו בא מחמת המקום ע"כ לא צריך שתרומת בנינו יהיה דווקא בנדיבות לשם שמים, אלא גם בדרך חיוב וכפייה שלא לשם שמים גם מהני שפיר. ודו"ק.
שיטת ה"גור אריה" שכתב וז"ל והענין הוא כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל כמו שהוא מבואר בדברי חכמים וחטאו ישראל בשלושה דברים, שהם שייכים לאדם אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש ובע"ז אמרו חז"ל "למען תפוס ישראל בלבם", במחשבה בלבד הוא נענש, ואם במעשה שהיו זובחים לו וידוע כי פעולת המעשה מתייחסת אל הגוף הפועל וכו' וישראל חטאו במחשבה ובמעשה העגל וחטאו בממונם וכו' והיו ישראל בשביל זה ראוים להיות נענשים בשלשתן,
לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן וציווה להם לתת ג' תרומות נגד הנפש, והגוף, והממון, וידוע כי כל בני אדם שווים בגוף ובנפש אין לאחר יותר מהשני, וכו' לכך אמר בשני תרומות שיהיו שווים מחצית השקל, וידוע כי האדם הוא אדם ע"י נפש וגוף וזהו השקל השלם והנפש הוא חצי השקל והגוף הוא חצי השקל, וכו' והיה התרומה השלישית כנגד הממון שאותה בלבד אינה שווה בבני אדם, כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציוותה התורה לתת כל איש אשר ידבנו לבו כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם שלא יהיה כלה,
וא"ת לפעמים יהיה האדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט ומי שהוא עני יתן הרבה ולא יהיה זה שווה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב הרבה ואותו שיש לו מעט מעט. [ועי' בנצי"ב שלא גבו לפי ממון, וצ"ע.]
כי אין הענין כן, כי אותן שיש להן הרבה והם רע עין ועיניהם צרה ליתן אינם עשירים בממון, אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב וכו' וכמו שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו, ולפיכך אמרה התורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר זהו לפי נדבה כי לאותו שיש לו נדבת הלב, ונתן לפי נדבת לבו נותן לפי העושר. וכו'.
והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית נכתבו כולם יחד, [ועי' רבינו בחיי בגדר השלוש תרומות.]
ויש לפרש ג"כ כי כתב כל השלושה תרומות ביחד להשוות שלשתן לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן אף תרומה זאת שלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן לכך הקיש הכתוב שיש ליתן דהרי מצווה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו, וכן משמע מדברי רש"י שאמר כי התרומה הג' היא באה כל איש מה שידבנו לבו, ולא אמר כל איש אשר נדבה לבו משמע שהיו כולם חייבים בנדבה אלא כל איש מה שידבנו לבו. עכ"ד.
ונראה שהמהר"ל סלל כאן דרך ביניים חדשה שמה שאדם בלבו נודב זה כבר נהפך לחיוב וא"כ יש כאן גם חיוב וגם נדיבות הלב.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה י"ב "ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים והכל חייבים לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר".
ועוד כתב בהלכה א' שמצווה לבנות בית הבחירה שנאמר "ועשו לי מקדש" ומהפסוק הזה גם ילפינן לעשיית המשכן וא"כ דין חיוב עשיית המקדש והמשכן שווים. [ועי' כס"מ ה"א]
מבואר שכמו שבבית המקדש יש חיוב ומצווה על כולם לתרום ולהתעסק ה"ה במשכן שבמדבר היה חיוב על כולם להתעסק ולבנות.
אך צ"ע א"כ לשון הפסוק "כל אשר ידבנו לבו".
וכתב ה"עמק דבר" שבאמת מצד עיקר הדין יש חיוב גמור ואפילו בכפייה ולכן נאמר "ויקחו" שמשמע בכח והגזברים מקדישים לשם שמים, ומה שנאמר "אשר ידבנו לבו" רצונו לומר שאם ירצה איזה איש להרבות בנדיבות הלב בלי כפייה מותר לקבל ממנו, ולא כתרומת האדנים שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל.
[ועדיין יש לעיין לשיטת הרמב"ם האם יש חיוב על כל אחד ואחד להביא או שאם בסופו של דבר יש מספיק לא איכפת לן שאחד מבני ישראל אינו שותף למלאכת המשכן.]
ב. אך נראה לבאר בדרך יותר עמוקה המחלוקת בין רש"י להרמב"ם בענין בניית המשכן.
והנה יש להתבונן מדוע היה צריך משכן, שהרי ענין בית המקדש כתב ה"משך חכמה" [הפטרת דברים] והנה ענין מקדש הוא, לאחד כלליות ישראל ולבביהן אל מקום אחד, כמו שאמרו [ברכות ל', א'] היה עומד וכו' נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, ולכן שם תמיד היתה ההנהגה ניסית, כמו שמנו עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש, ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהשגחה פרטית בלתי טבעית בכל זאת הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם שכולם מעלים ריח ניחוח, זה ביראתו, וזה בצדקתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו, וזה בתורתו. וכו' עי"ש.
והנה עם ישראל במדבר היה כולו מושגח בהשגחה פרטית בגילוי שכינה כאשר כל צרכיהם הגשמיים השיגו באורח פלא על טבעי. ואכלו מן שזהו לחם של מלאכי השרת, והיו תחת ענני הכבוד.
וא"כ יש להתבונן מה צורך יש במשכן שהרי השכינה לא הצטמצמה להיות רק בתוך המשכן.
ונראה שלכן פי' הרמב"ן [בריש פרשת תרומה] וז"ל ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל, והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שנאמר ונועדתי לך שן ודברתי אתך מעל הכפורת, על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וכו' וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכו' והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני, והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש. עכ"ד. [עי' רמב"ן שמות פרק כ"ט פסוק מ"ו]
ונראה שכך סובר רש"י ולכן היה בא נדבה עם כוונה רק לשם שמים ולא בדרך כפייה, מכיון שקדושתו של המשכן היה כ"כ גדול לכן צריך שכבר את התרומה יקדשו לשם שמים בקדושה בלי שום פנייה אחרת וכלשונו של הרמב"ן "שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו". משא"כ בית המקדש שקדושתו פחותה מהמשכן ולכן סגי גם בתרומה שלא ניתנה בנדיבות הלב ורק עם כוונה לשם שמים גרידא.
אך הרמב"ם כתב בהלכות בית הבחירה פ"א ה"א מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו. עכ"ד.
מבואר שעיקר מצוות בנין בית המקדש הוא בשביל שני דברים א. קרבנות ב. עלייה לרגל. [ועי' מש"ח ויקרא פרק י"ט פסוק ג']
ונראה שזה פשוט גם להרמב"ם שעיקר קדושת המקדש זה ארון הברית ששם שכן העדות ולכן התפרש ראשון בתורה וכמו שביאר הרמב"ן, ומה שלא הזכירו זה משום שענין עלייה לרגל הוא ארון הברית וכמו שמובא בחז"ל יומא דף נ"ד ע"א בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. ע"כ. ובזה שכתב עלייה לרגל כלל בזה ענין ארון הברית.
והנה מש"כ הרמב"ם לגבי בית המקדש נראה שה"ה לגבי המשכן שהרי שניהם נלמדים לשיטת הרמב"ם מלשון הפסוק "ועשו לי מקדש" [ועי' בכס"מ הלכות בית הבחירה פ"א ה"א] וכן ממה שכתב הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א הי"ב להשוות דין מקדש למשכן הובא לעיל.
והנה עלייה לרגל לא שייך במשכן כמו שכתב הרמב"ן [דברים פרק י"ב פסוק ח'] אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם כן אנו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני, והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, "ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם". עכ"ד.
[ולענ"ד נראה הטעם שלא היו צריכים לעלות לרגל במשכן שבמדבר, משום שעם ישראל כולו היה תחת ענני השכינה,וכדו', ולכן לא היה צריך לעלות לרגל וכמו שפירשנו לעיל.]
א"כ נשאר שרק היה צורך במשכן מצד הקרבנות ולכן לא היה צריך לבא התרומה דווקא בדרך נדבה ולשם שמים, אלא סגי אפילו שיבוא התרומה בדרך כפייה ושלא לשם שמים, כמו במקדש. ודו"ק.
ג. והנה איתא בגמ' מס' שבועות [דף י"ד. ודף י"ד:] מתני'. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות. גמ' מנא הני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", לדורות.
[והנה יש להתבונן איך ילפינן מעשיית המשכן להוספה על העיר והעזרות, שהרי בהוספה על העיר ועל העזרות עצם הבנין קיים ורק מוסיפין משא"כ במשכן עדיין לא נבנה אפילו חלק מהבנין.
ונראה לפי ה"משך חכמה" הנ"ל שקדושת המשכן עיקרו בא מצד הבנין משא"כ קדושת המקדש עיקרו בא מעצם המקום, מובן היטב שבהוספה על העיר והעזרות המקום אינו קדוש וכאשר באים לקדשו עיקר קדושתו ע"י בנין, ולכן שפיר ילפינן ממשכן שהרי גם משכן עיקר קדושתו בא רק ע"י הבנין,
ואם צודקים אנו בדברינו נראה שלשיטת רש"י שתרומת המשכן באה נדבה דווקא א"כ ה"ה שתרומה שבאה לשם הוספה של העיר והעזרות תבוא נדבה דווקא ולא חובה. וצ"ע.]
ופי' רש"י ד"ה וכן תעשו, קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים. עכ"ד.
והקשו התוס' ד"ה וכן תעשו לדורות, וז"ל ועוד אע"ג דאהרון היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרון על ידי המילואים נעשה המשכן. וכו' עי"ש.
נמצא שקשה תרתי שהרי בבנין המשכן א. לא היה כה"ג, ב. שלא היה אורים ותומים.
וכתב המשך חכמה [שמות פרק כ"ה פסוק ט'] ודבריהם תמוהים דהא הקידוש לא היה בעשיית המשכן רק במשיחתו. [ומלאכת עשיית המשכן הייתה ממחרת יום הכיפורים עד כ"ה כסלו, ומשיחתו של המשכן היה מכ"ג באדר עד ראש חודש ניסן, ואז כבר נתכהן אהרון הכהן בבגדי כהונה והיה גם כבר אורים ותומים.]
ונראה לפי"ד הנ"ל דתוס' אזיל בשיטת רש"י שבעינן תרומה שבאה דווקא לשם שמים וזה משום שצריך קדושה חמורה שבאה גם ע"י כוונת הבעלים בהרימם תרומה, ולכן נחשב שהמשכן התחיל להתקדש כבר מעת עשייתו ממחרת יום הכיפורים וע"כ שפיר הקשו התוס' שהרי עדיין אהרון הכהן עוד לא נתכהן וכן לא היה אורים ותומים בשעת קידוש המשכן. ודו"ק.
ובאמת לשיטת הרמב"ם שהתרומה באה חיוב ואפילו שלא לשם שמים א"כ המשכן נתקדש רק בכ"ג באדר תחילת שמונת ימי המילואים ואז כבר אהרון נתכהן ולא קשה מידי קושיית התוס' וכמש"כ ה"משך חכמה" לעיל.
ד. והנה פסוק ח' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כתב רש"י ועשו לשמי בית קדושה.
ופירש ה"גור אריה", פירוש שלא היה עשייתו מקדש, כי מקדש הוא בית שמתקדש, והם לא היו עושים הקדושה אלא בית קדושה ר"ל הראוי להיות קודש.
ונראה דרש"י אזיל לשיטתו שהמקום לא היה קדוש, ועם ישראל היה צריך להכין מקום שראוי להתקדש, כלומר הם היו צריכים להכין את עצמם להיות ראוים להשכנת השכינה בתוכם, ולכן דווקא היה צריך לשמה.
וכן מבואר מרש"י לק' [פרק כ"ח פסוק ד'] ד"ה בגדי קודש, מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותה.
ופי' ה"גור אריה" וז"ל דאל"כ הרי בעשיתם לא היו מתקדשים ואיך יאמר ועשו בגדי קודש, "כיון שהמעשה אין מקדש אותם" אלא פירושו מתרומה המקודשת יעשו אותה לכך אמר ועשו בגדי קודש. עכ"ד.
אך הרמב"ם ס"ל שהשכינה הייתה יורדת ולא תלוי באיך יתרמו עם ישראל את התרומה, שהמקום קדוש בלא"ה, ומה שצריך תרומה זה כדי לפאר בית אלוקינו ויהיה מקום השכינה מקום מכובד. [ועי' היטב במלבי"ם בריש הפרשה שבכל אחד ואחד שורה השכינה כמש"כ המסילת ישרים פרק כ"ו ובמקדש ובמשכן כל האורות היו מתקבצים להיות אור אחד גדול. וכנ"ל בשם המש"ח בריש האות ב'.]
וכמו גבי מה שנאמר בית המקדש דכתיב [שמואל ב' פרק ז' פסוק ב' וג'] ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים בתוך היריעה. ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך.
כלומר ארון הברית היה קיים וא"כ שרתה השכינה, רק צריך שיהיה מקום ראוי ומכובד שלא יהיה הארון בתוך היריעה אלא אדרבה שיהיה בתוך בית ארזים.
ולכן גם ס"ל להרמב"ם שיש חיוב בדווקא לבנות בית המקדש כדי שיהיה מקום מכובד שבו תשרה השכינה, ואי לאו הכי יש כאן בזיון השכינה.
והנה ה"עמק דבר" [שמות כ"ה, ג'] כתב לחדש וז"ל אלא בא ללמדנו אופן השימוי והכפייה שצוה הקב"ה לעשות שלא יהיה לפי עושרו של כל אחד בממון ואח"כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים, אלא השומא יהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מהמינים הללו ומי שאין לו מינים אלו אע"ג שהוא עשיר הרי זה פטור. עכ"ד.
ונראה שזה דווקא לשיטתו והרמב"ם שהתרומה באה בכפייה ושלא יהיה מצב שהאדם יושב בתוך בית ארזים וארון הברית בתוך היריעה, ולכן כל אחד חייב לתת דווקא ממה שיש לו, משום שאם אין לו מאותו המין לא נחשב בזיון משום שלא נחשב שיושב בתוך "בית ארזים" והארון "בתוך היריעה".
אבל רש"י והרמב"ן וסייעתם שס"ל שהתרומה באה נדבה א"כ אפשר שאפילו ממון סתם היה אפשר להביא למלאכת המשכן. ודו"ק. [ומדברי הגור אריה הנ"ל נראה שס"ל שהיה אפשר להביא גם סתם ממון.]
ה. קדושת המשכן שבמדבר
ויקרא ט"ז ג' בזאת יבא אהרון אל הקודש.
במדרש [ויקרא רבה כ"א, ז'.] אמר לו הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור, אלא בכל שעה שרוצה להיכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה.
וכתב ה"משך חכמה" מספר גביע הכסף שהובא בשם הגר"א דפירושו פשוט, דאהרון היה יכול ליכנס תמיד בסדר הזה רק שבניו לא היו רשאים רק ביום הכיפורים, ונתגלה לנו טעמו על פי מה שכתב הספורנו [ויקרא פרק כ"ד פסוק ג'] אע"פ שהיתה הדלקת הנרות וכן קטורת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקיבלו ז"ל, מ"מ נאמר בשניהם "אהרן" כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכיפורים שנאמר בו "כי בענן אראה על הכפרת" וזה בכל ימי המדבר נאמר "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו" ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטורת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכיפורים. [ועי' רמב"ן שמות פרק כ"ח פסוק ל"ה שכתב וז"ל "כך אהרון היה נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים", עכ"ד. ועי' רמב"ן שמות פרק ל' פסוק ז' דפליג וז"ל אין המצווה הזו בכהן גדול בלבד אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת נרות שבצדה, וכו' עי"ש.] ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות להיכנס בסדר הזה כמו כהן גדול ביום הכיפורים.
והנה הקשו ה"עמק דבר" וה"רש"ר הירש" מדוע הזכיר הכתוב שמן למאור ובשמים לקטורת יותר ממה שהזכיר סולת למנחות ובהמות לקרבנות.
ונראה ליישב לפי מש"כ הספורנו הנ"ל שממה שהיה השראת השכינה גדולה כ"כ במדבר היה צריך דווקא שאהרון הכהן גדול יעשה מעשה הקטורת והטבת הנרות, א"כ נראה שהקטורת והנרות הם חלק ממש מהשראת השכינה במשכן שבמדבר, ולכן התורה ציוותה להביא אותם כמו כל שאר הדברים שנבנו בהם המשכן ושע"י תשרה השכינה בישראל, ודו"ק.
ו. והנה יש להתבונן בזה שמשה רבינו בנה את המשכן, וידוע דברי רבותינו ז"ל שאם משה רבינו היה נכנס לארץ ישראל ובונה בית המקדש הוא לא היה נחרב, א"כ זה מראה כמה גדול כוחו של משה רבינו,
ועוד יש להתבונן שעל העצי שיטים כתב רש"י [פסוק ה'] ומאין היה להם פירש ר' תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.
נראה שהעצי שיטים מכוחו של יעקב אבינו ומבואר בחז"ל שבית מקדש שלישי הוא כנגד יעקב אבינו והוא לא יחרב ושיטת רש"י בסוכה שהוא ירד כולו אש מן השמים.
ולא מצאתי מרבותינו שעוסקים בזה. ואולי לפי מה שכתבנו בסגולת קדושתו של המשכן במדבר יותר מהמשכן והמקדש שהיו במקומות אחרים, אפשר שבאמת היה צריך לזה בדווקא את כוחו של משה רבינו ויעקב אבינו. וצ"ע וה' יאיר עיני.
ז. בגדר נדיבות לב [באגדה]
א. מבואר כאן בפרשת תרומה וביותר בפרשת ויקהל שעם ישראל הביא בנדיבות הלב לשם שמים, [פרק ל"ה פסוק כ"א כ"ב] ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו וכו' ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב. עוד כתוב [פרק ל"ו פסוק ה'] ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אתה.
ויש להתבונן איך האדם מגיע לדרגה לתת תרומה לשם שמים בשמחה ובלי פניות.
ונראה שיש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [דברי הימים א' פרק כ"ט]
פסוק י"ד "וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך"
פסוק ט"ו "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבתינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה".
פסוק ט"ז "ה' אלוקינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות לך בית לשם קדשך מידך היא [קרי הוא] ולך הכל".
וכתב כאן המלבי"ם ואינם של אדם רק בעת שמתנדב בהם לשם שמים אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה'.
ונראה שמחמת שצריך שיהיה המחשבה בשעה שתורם "ממך הכל ומידך נתנו לך". כתב לחדש ר' ירוחם זצ"ל [דעת חכמה ומוסר ח"א עמ' שע"ה] וז"ל ורואים אנו מזה שאפילו כשאחד נותן נדבתו למשכן ומכוין בנתינה זו שהוא נותן משום שרוצה בהשראת השכינה, וכו' אפילו על כגון זה הוזהרו לבלי לקבל ממנו משום דכבר אין זה "אשר ידבנו לבו", נדבת הלב היא דוקא כשאין לו נגיעה כל דהו, אפילו נגיעה של עוה"ב וזיו השכינה. [עי"ש בהמשך המאמר.]
כלומר אם האדם תורם ומבין שממונו שייך להקב"ה אינו יכול לבקש אפילו שכר רוחני של עוה"ב על תרומתו.
והנה לעיל אות א' הקשנו שגבי בנין בית המקדש מצינו שהוי מצווה וחיוב ואילו הכא גבי משכן מבואר שרק היה דין להביא בנדיבות הלב ולא בדרך חיוב.
והנראה לפי"ד השתא ליישב שיטת רש"י שבאמת המקדש והמשכן שווים ויש שני חיובים שהם אחד א. לתת תרומה מממונו ב. לתת בנדיבות הלב עם מחשבה לשם שמים שהיא "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ודו"ק.
ובאמת שהמעיין בדברי הימים [שם] יראה שהיה דגש גדול בתרומה לבית המקדש שיהיה לשם שמים.
דכתיב בפסוק ט' וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דויד המלך שמח שמחה גדולה.
ופי' רש"י בלב שלם, בלב אחד נתנו ברצון נפשם ולא בשני לבבות, שיש אדם שנותן בעל כרחו ולא בנפש חפצה, או שמתבייש מאחרים והוא נקרא שני לבבות, אבל אלו ברצון נפשם נתנו כולם
ובפסוק י"ז וידעתי אלקי כי אתה בחן לבב ומישרים תרצה אני בישר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך.
עוד יש להביא את מש"כ העקידת יצחק [שער ארבעים ושמונה] וז"ל "אמנם אמר שיעשה המשכן בכליו ממה שירימו מאתם תרומה איש איש אשר ידבנו לבו בתורת חפץ ורצון מבלי שום הכרח כמו שהיה העולם נברא מאתו יתעלה על זה האופן מהחפץ ובתורת נדבה לא ע"ד החיוב". עכ"ד.
ואכמ"ל יותר.
ח. קדושת המחשבה במשכן ובמקדש.
והנה יש להתבונן מדוע דווקא "דוד המלך" אסף את כל הכסף הנדבה למקדש כמבואר בדברי הימים. [שם].
והנה כתב ה"משך חכמה" [הפטרת פקודי] דידוע מה שדרשו חז"ל טבעו בארץ שעריה, שהשערים המה מעשי ידיו של דוד, ולכך לא שלטו בהם אויבים, ולכן במחשבה היה קבוע בלבו לבנות הבית ושלכן נשאר הקדושה קיימת לעולם [ולעולמי] עולמים בתכלית ההעלם בחינת המחשבה של דוד קדישא, לכן אמר "הטיבות כי היה עם לבבך" פירוש פועל יוצא הטיבות להקדושה שתהיה קיימת לעולמים בתכלית ההעלם.
ונראה שבלבו של "דוד המלך" היה לבנות הבית ולכן קנה את המקום מארונה היבוסי ולכן גם אסף את כל הכסף, ולאסוף את הכסף היה צריך נדיבות הלב ומחשבה לשם שמים כמבואר, וזה היה בייחוד ל"דוד המלך" וכמו שמצינו שמחמת זה לא שלטו אויבים במעשי ידיו,
ולפי"ז נראה לומר שכמו שעיקר הקדושה במקדש זה מצד המקום, כמו שכתב המשך חכמה [במדבר פרק ז' פסוק א'] הנ"ל באות א', במשכן עיקר הקדושה הוא מצד ההתנדבות של התרומה ששניהם גם התרומה וגם קניית המקום [שניהם היכי תמצי לבנין.] בעינן שיהיה בקדושת המחשבה והכוונה לשם שמים ולכן הם מקדשים את עצם הבנין בשונה מעצם בניית הבנין. וע"ע רמב"ן שמות פרק כ"ח פסוק מ"א. ודו"ק ויש בזה עומק.
נכתב בעזרת אבינו בשמים, אשמח על כל הארה והוספה.
בברכת שבת שלום
[בתקופה האחרונה אין לי נגישות לאינטרנט, כך שיקח לי קצת זמן עד שאוכל להשיב.]