פורום אוצר החכמה

כתב רי"ש וינפלד בקובץ אוצרות ירושלים (חלק רצו סי' תרל), וז"ל,

הנה ברש"י (בראשית כד, ב) עה"פ תחת ירכי וגו' כותב: לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה. עכ"ל רש"י ועפ"י מד"ר.
לפי דברי רש"י אלה יוצא שמפרש שאברהם אבינו התפיס לאליעזר עבדו את המילה במקום חפץ מצוה אחר בגלל שהיתה אצלו מצוה ראשונה וחביבה שבאה לו ע"י צער.
והנה בדפוס ראשון של רש"י התיבה האחרונה שברש"י "ונטלה" איננה קיימת שם כלל. ובגלל חשש שמא יש בדפוס ראשון שם טעות, כי אי אפשר לסמוך על נוסח אחד בלבד, דרשתי מקורות אחרים ונתברר לי שגם בכתבי יד ישנים ונדירים של רש"י גם בהם תיבת "ונטלה" לא כתובה כלל. ולכן אין ספק בדבר שגירסת רש"י מן דפוס ראשון וכן גירסא של כתבי יד עתיקים היא היותר נכונה.
והנה כתב רש"י בחולין (מ"ה ע"ב) בד"ה שאינו מוליד וכו': "תולדות האיש מן המוח היא באה, שגיד הנשה של ירך וגיד הגוויה כולן מחוברין לחוט השדרה, שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו".
אם כן לפי דברי רש"י אלו גיד הנשה, גיד הירכים וגיד הגווייה אחת הם וקשר אחד להם.
וזוהי לשון הרא"ה הלוי הספר החנוך במצות מילה, (מצוה ב') "שרש המצוה הוא, שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו וכו', לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופן, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהיא סיבה לקיים המין" וכו'. עכ"ל.
עכשיו נבאר דברי רש"י להוציא המקרא "שים נא ידך תחית ירכי" מן פשוטו, אשר פירושו הוא שאברהם אבינו התפיסו ירכו לנקיטת חפץ של מצוה בהשבעתו, כי א"א לשנות ממה שנאמר מקרא מפורש. רש"י בא רק לפרש לנו עפ"י המדרש הטעם שלכך בחר אברהם בתפיסת הירך בהשבעתו את אליעזר ולא בחפץ מצוה אחר, מפני שמצות מילה היתה הראשונה והחביבה עליו שבאה לידו ע"י צער. ותפיסת הירך וגיד הגווייה קשר אחד ומטרה אחת הם, כי שמה היסוד של קיום המין. והקב"ה רצה בהסרת הערלה שבסוף הגווייה לקבוע הבדל בין ישראל לעמים במקום איבר זה שעם ישראל יהיה נבדל מן העמים בין בגופם ובין בנפשותיהם. ולפיכך התפיס לאליעזר ירך שהוא מאברי התולדה. ובזה שולל רש"י פירוש הרשב"א והראב"ע, שזה היה גם משפט שאר בני אדם, אבל אין בכוונת רש"י שהתפיסו המילה. ומה שנאמר ברש"י "והמילה היתה מצוה ראשונה" וכו' חוזר על טעם נקיטת חפץ של ירך, כי גיד הירך וגיד הגווייה אחת הם, ושורש אחת להם שניהם מורים ומרמזים על ברית המילה החשובה לאברהם אבינו. אבל כולם בין חז"ל, רש"י, הראב"ע ורשב"ם מפרשים כפשוטו. וכמו שכופל המקרא: וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו, וישבע לו על הדבר הזה.
ובזה נבאר דברי רש"י בשבועות כאן.
אין כוונתו להגיד שהתפיסו המילה, כי, ראשית באברהם נאמר שהתפיסו הירך. אלא ששם בגמרא אנו רוצים ללמוד מן אברהם שצריך להתפיס לנשבע חפץ של מצוה כמו ס"ת תפילין מזוזה. וכדי להבין איזו מצוה היתה אצל אברהם, אז רש"י מפרש בקצור: "ברית מילה" היא המצוה. ולא נחית כאן לפרש אם תפס המילה או הירך, כי זיל קרי בי רב הוא, אלא כוונתו שתפס הירך המרמז על מצות מילה כי קשר אחד הוא. ושנית שדייק רש"י וכתב: דאתפסיה לאליעזר ברית מילה. ולא כתב דאתפסיה המילה. וענין ברית אינו בכלל דבר חפץ שאפשר לתופסו ביד, כי ברית הוא הסכם, כמו כריתת ברית ואינו שום חפץ רק כמו צו הקדוש ברוך הוא. והכוונה היא דאתפסיה הירך לרמז בזה על מצות ברית מילה.
אחרי שכתבנו והסברנו כל הפרשה הזו, אף אם נשאיר תיבת "ונטלה" בדברי רש"י כגירסתינו לא תגרע במאומה את פירושנו הנ"ל, כי עכשיו תהא תיבת "ונטלה" מובנת ומוסבת על הירך הכתובה במפורש בכתוב. כי הכל אחד ותפיסת הירך קשר למצות מילה החביבה לאברהם אבינו, ולפיכך התפיסה לעבדו כחפץ מצוה להשבעתו.

ונראה להעיר, שאף שכדבריו שהשבועה היתה בשימת היד תחת הירך הסמוך למקום המילה מפורש באברבנאל ובפי' רש"ר הירש כאן ועוד, הרי כמה וכמה לשונות מדרשים וקדמונים מורים שאברהם אבינו התפיסו באבר המילה ולא בירך, וכדלהלן.

במדרש אגדה (בובר) כאן,

שכל הנשבעין צריכין לאחוז חפץ בידם, ומהו הדבר שאמר אברהם לאליעזר שישבע לו במילה, ולמה השביעו במילה, מפני שנצטער במילה הרבה.

ובמדרש בראשית רבתי פרשת לך לך (עמוד 77),

ומנין שירך זו מילה שנאמר ויהי כל נפש [יוצאי ירך יעקב] וגו' (שמות א' ה').

ובשכל טוב (בובר, להלן פס' ט),

וישם העבד [את] ידו תחת ירך אברהם אדוניו. לפי שלא היה מזרעו לכך לא בוש: וישבע לו. בתפיסת מילה.

ובפי' ר' חיים פלטיאל כאן, וז"ל,

והא דלא השביעו בירך עצמו משום דיד המרבה באנשים תקצץ אבל מאחרים בעית ולא אתי להרהור.

וגם שאר דבריו אינם מוכרחים כלל, כמבואר למעיין.

זוהר ח"ב ס"ו:

ואסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת, אמר רבי אבא בקשת סתם, אמר ליה מאי בקשת סתם, אמר ליה בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, דכל מאן דיסתכל בגוונוי כאילו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה דלא יעביד קלנא בשכינתא, קשת דלתתא מאי היא, ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא. אמר רבי יצחק, אי הכי והכתיב (בראשית כד ב) שים נא ידך תחת ירכי, דהוה אומי ליה בהאי את, אמר ליה אנח להו לאבהן דעלמא דלית אינון כשאר בני עלמא, ועוד שים נא ידך תחת ירכי כתיב, ולא כתיב ראה תחת ירכי, בגין כך אסיר לאסתכלא בקשת סתם כמה דתנינן.

ברס"ג ובפי' רבינו אברהם בן הרמב"ם פירשו דתחת היינו כנגד.

מדוע לא חשש להרהור, ועיין נדה דף יג. יד לאמה תקצץ, וצ״ע.

שמואל דוד כתב:מדוע לא חשש להרהור, ועיין נדה דף יג. יד לאמה תקצץ, וצ״ע.

ראה לעיל - viewtopic.php?p=413156#p413156

נוטר הכרמים כתב:כמה וכמה לשונות מדרשים וקדמונים מורים שאברהם אבינו התפיסו באבר המילה.

וכ"ה בתרגום 'יונתן': שַׁוִּי כַדּוּן יְדָךְ בִּגְזֵרַת מְהוּלְתִּי.
ותמהני: ה'נוטר', שחכם מובהק הוא, מה ראה להיטפל בהגיגים בלבתיים?

זכורני שהגרי"ח סופר שליטא דיבר בזה.
בתורת יעקב סימן מ' הרב ח"ב עיי"ש.

שמואל דוד כתב:מדוע לא חשש להרהור, ועיין נדה דף יג. יד לאמה תקצץ, וצ״ע.

בפענח רזא:
שים נא ידך וגו', כך הי' מנהגם לישבע בנקיטת חפץ המילה וכן השביע יעקב ליוסף, וא"ת למה לא השביע יעקב את עשו ג"כ כך על מכירת הבכורה, וי"ל ... א"נ אברהם ויעקב בזקנותם השביעו כן שכבר פסקה מהם התאוה עד שאין לחוש לחימום ויציאת זרע לבטלה, לאפוקי בבחרות אמרו ז"ל יד לאמה תקצץ

בגמ' נדה י"ג. מובא ששמואל התיר לרב יהודה לאחוז באמה כי 'אימתא דרביה עליה', ולחד לישנא היינו ירא"ש. א"כ אאע"ה ידע בעצמו דאימתא דרביה עליה. וזמ"ש בזה"ק הנ"ל. ולכן גם לא השביע במילת אליעזר, כי לא ידע מדרגתו אם היא עד כדי כך. או שידע שלא.
ועי' רעק"א יו"ד סי' רס"ח שחקר במילת העבד, אם היא על האדון או גם על עצמו. ולפ"ז יתכן שאי"ז חפץ מצוה כלל.

ז"ל בה"ג סי' נו - רבן גמליאל אומר לא יכנס אדם למרחץ עם אביו ועם רבו, וחכמים אומרים אם רבו צריך לו מותר, ויש אומרים אסור לאדם שיכנס לבית המרחץ עם אביו, ר' יהושע אומר משום שיגלו ערוה זה עם זה דכתיב (בראשית ט, כג) ויכסו את ערות אביהם, ובשעה שאמר לו יעקב ליוסף (שם מז, כט) שים נא ידך תחת ירכי לא עשה, אמר לו אם כן (שם לא) השבעה לי וישבע לו.

וראה עוד פירוש בד' הנצי"ב, בפ' חיי שרה ובפ' ויחי.