ופירש"י,
מגמלי אדוניו – נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים, ומקורו במדרש רבה כאן.
וכן בפר' לך לך (יג, ז), וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ. ופירש"י,
לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין.
ושאלני ידידי ת"ח ומרביץ תורה שליט"א שאלה מעניינת שלעת עתה לא מצאתי שעמדו עליה, הלא בנזקי הבהמות הנזק המצוי ביותר הוא נזקי רגל ש'הזיקו מצוי', וא"כ ממ"נ, אם אמנם הרועים עבדי אברהם היו הולכים בסמיכות לבהמות לפקח על מעשיהם ולשמור צעדיהם, אזי לשם מה נצרך הזמם על פיהם, ואם לאו, מה יועיל הזמם לשמור מפני נזקי דריסת רגליהם.
ובדוחק יש לומר, שהרועים היו משגיחים עליהם שילכו רק ברשות הרבים המיועדת להילוך הבהמות, ואמנם ברה"ר עצמה ליכא דיני נזקי שן ורגל כלל, [וראה בספר ברכת שמואל סי' טו בהגדרת הפטור, שאינו רק פטור מחיוב שמירה או מדין תשלומין גרידא, אלא שברשות הרבים אין המעשה מוגדר כמעשה נזק בכלל], ולא הוצרכו להשגיח עליהם שלא ידרסו ברגליהם או לא יאכלו בשיניהם, אולם כדי למנוע אפשרות שתוך כדי ההליכה ברשות הרבים ינטו הבהמות מעט הצידה ויאכלו 'מצידי הרחבה'' נתנו הזמם בפיהם.
אולם בלשון רש"י אין משמע כן, אלא שפעולת הזמם איננה אלא 'שלא ירעו בשדות אחרים'.
ועוד יש לדקדק בלשון רש"י שהנידון הוא 'מפני הגזל' ולא מן החשש שמא יזיקו, וניתן לפלפל טובא בחיובי נזיקין בבן נח וכן בחיוב נהנה על האכילה, והדיו רב בקולמוס, אשמח לשמוע חוו"ד החברים, הערות וציונים.