פורום אוצר החכמה

אבקש מכל מי שיודע שם של פירוש או ספר על התורה ע"ד הפשט הפשוט בלבד (כגון הרשב"ם וכו') לכותבו כאן..גם ממחברי זמננו.

(אפילו אם אינו באוצר)

תודה!

ממחברי זמנינו?...
לא נראה לי שיש למישהו את היכולות והעדינות ללכת 'על הקצה'... אבל מענין..

בכל אופן, אם אתה חובב 'דרך הפשט' תרשה לי להציע לפניך איזה 'ווארט' ששייך לעניין.
דהנה, כידוע רש"י מבאר פשט המקרא עפ"י דרשות חז"ל ואילו הרשב"ם כתב פירושו על דרך הפשטות המתחדשים בכל יום. אכן, לענין הלכה למעשה הרי בודאי אנו הולכים לפי דרשות חז"ל ולא לפי פשוטו של מקרא ('דרך הרשב"ם').
והנה, על הכתוב 'זה אלי ואנוהו' פרש"י ב' פירושים או לשון בניית נוה, שאבנה לו ביהמ"ק, או מלשון סיפור נוייו ושבחו. אבל לא פירש שהוא מלשון ייפוי. ואילו בפירוש הרשב"ם שם כתב שהוא לשון 'ואייפהו'.
ולהלכה אנו מחייבים לייפות חפצי שמים [טלית נאה אתרוג נאה וכדו'] משום 'זה קלי ואנוהו', וכמבואר בגמ', וזהו לכאו' כדרך הרשב"ם [פשוטו של מקרא] ולא כפרש"י [שהוא על דרך דרשות חז"ל], אתמהה.

ואשר יראה בזה, בהקדם מה שיש לתמוה איהך למדנו חובת הידור מצוה מלשון הכתוב 'זה אלי ואנוהו' והלא אין זה ציווי כי אם חלק משירת הים ששוררו בני ישראל. וע"כ אתה אומר דכיון ששוררו כך וקיבלו על עצמם 'אנוהו' חלה עליהם ועל זרעם אותה חובה. (וכמבואר בכמה מקומות שיכולים הצבור לקבל על עצמם ועל זרעם).
וא"כ יש לומר, דמה שאנו הולכים בפירוש המקראות עפ"י דרך הדרשות, זהו כשאנו חפצים לפסוק מצד ציווי התורה, אבל כאן שאנו דנים לחייבם מצד קבלה ונדר הלא זה בודאי דינו להתפרש לפי פשוטם של דברים, וכיון שלפי הפשט יש כאן לשון ייפוי כמוש"כ הרשב"ם א"כ זהו הפירוש המחייבם להלכה ולמעשה.

רק להעיר:

א."ואנוהו" עפ"י הפשט הפשוט: ואפאר אותו-ואומר כמה נווה הוא.

ב.רש"י בכל מקום בש"ס מפרש התנאה לפניו במצוות וכו'..

רש"י בכל מקום בש"ס מסביר את דרשת הגמרא, וזה מה שמפליא שבפירושו לתורה אינו מביא את הדרשה הפשוטה והמבוארת בכמה מקומות בש"ס. ומזה כתבתי לבאר שבאמת אין זה ביאור ע"ד הדרשות אלא ע"ד הפשט, אלא שבענין זה הפשט הוא הקובע, וכמוש"נ.

ידוע מהגר"א ומהרמח"ל שיש פרד"ס לפרד"ס היינו שבכל חלק יש פרד"ס. בפשט יש פרד"ס וכן ברמז וכן הלאה וחלק הסוד שבסוד
הוא הנקרא "רזין דרזין".

ונראה ש"ואנוהו" -התנאה לפניו במצוות הוא הדרש שבפשט או הפשט שבדרש
ואילו "ואנוהו"-אפאר אותו-אומר כמה נווה הוא, הוא הפשט שבפשט.

בואו אעזור לכם:
"דעת מקרא"
"אדרת אליהו" (להגר"א דמבאר שם הרבה לפי פשט הפס' ובפרט בהתחלת הספר עי"ש..)
באתר "מכון ממרא" יש פירוש בפשט הפס'.

מה עוד?..

גם ה"דעת מקרא" בין מפרשי התורה יחשב???

לא מפרשי התורה אלא פירוש עפ"י הפשט..לא רציתי רק מפרשים קדמונים..ולמרות שאולי לא תסמוך על פירוש זה לגמרי אך ודאי להיעזר בו אפשר..

פלפולך, ר' אברהם, מכלל פשט יצא ולידי דרש לא הגיע.

א. לפי הפשט רש"י ורשב"ם לא רחקו זה מאצל זה כ"כ, דאייפהו דרשב"ם הוא ניהו סיפור נויו ושבחו שכ' רש"י ואותו ענין הוא, [התעלה על דעתך שרשב"ם נתכוין להתיפות בפניו המצוות? אתמהה].
ודרש דהתנאה לפניו במצוות אינו פשט בשום פנים ובפשטות הוי אסמכתא ואכ"מ.

גם מש"כ שהוא קבלת עמ"י בשעת קרי"ס במחכ"ת אינו נכון לא דרך פשט ולא דרך דרש, ובאשר אכתי לא נתבאר לי שאפשר ואמרו על דרך הלציי אסתפק בזה לע"ע.

ורשב"ם ופשטנותו הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא,
כי הרואה יתן אל לבו אשר בפרישתו לתלמוד מעשהו כבפירושו לתורה ונשתדל בכ"מ להסביר פשטן של דברים, ופעמים שכפל דבריו ליתר ביאור.
ובישיבות לא עמדו ע"כ וגזמו והדחיקו עצמם לתלות בכל מילה שכ' תילי תילים, לא שערם ולא עלו על לבו, ואכ"מ וד"ל.

גם יש לדון במ"ש לעיל שרש"י מפרש ע"פ דרשות חז"ל להלכה. מפני שנתבאר בכ"מ שלעתים גם רש"י מפרש ע"פ דרך הפשט ולא ע"פ ההלכה. וכשיטת הגר"א וגדולים נוספים, שהפשט לחוד וההלכה לחוד.

ולענין פרשנים בדרך הפשט, נראה לענ"ד שחלק ניכר מההתנגדות ל'ביאור' של מנדלסון ושותפיו, הוא מפני עצם החידוש שבפרוייקט הפרשנות הזה. צא ולמד, שמאז פירושו של ספורנו לא קם מפרש לתורה, והנה פתאום קם לו אדם (יהיה מי שיהיה) וכותב פירוש חדש לתורה, ובכך מעמיד הוא עצמו בשורה אחת עם הפרשנים הקדמונים!
אבל כיום יכול כל אחד לחבר פירוש לתורה ואין מוחה בידו. ואילו היה מנדלסון מגדל זקנקן קטן וכותב את פירושו בשנת תש"ע יתכן ולא היתה מתחוללת שום רעידת אדמה. גם אם יצליחו למצוא בזכוכית מגדלת ב' או ג' מקומות שיש להרהר אחריהם.

ואני תוהה ילמדנו רבינו

מנין אכן שזו היתה הטענה נגד מנדלסון? וגם בהגיון הדבר אני זקוק להבין: למה בדרוש מותר לאדם לחבר ספר חדש על דרוש ובכך לעמוד בשורה עם רבי משה הדרשן? ולמה ברמז ולעמוד בשורה עם הרוקח? וובסוד ולעמוד בשורה עם הריקאנטי? למה דוקא בפשט אסור לעמוד בשורה עם הספורנו?

נכון שעם פרוץ ההשכלה חששו שהפשט הוא שער למינות, אך לא שמלכתחילה יש בעי' מסויימת עם פשט. (ואולי היה צדיקים שהתנגדו לכל פשט בגלל סיבות שונות ואכמ"ל)

ולציין שדוקא באור החיים הקדוש, יש ביאורים פשטניים ממש ולא אחת הוא כותב שמותר לו לפרש נגד חז"ל. ומכיון שגם כתב פירושים אחרים אז לכן הפשט הפשוט אינו בגדר פירושים פשטנים?

לי נראה ממה שקראתי במקורות רבים וחרמות שהבעי' עם הביאור של מנדלסון היתה

א)כבר נודעה אז בשער בת רבים שיטותיו בתחומים אחרים שלא עלה בקנה אחד עם השקפת היהדות הצרופה וממילא ספרו נחשב כספר של מין

ב)כדברי הנו"ב שהתרגום לשפה אשכנזית גבוהה היה נחשב למעשה בלתי ראוי מסיבות שונות (והעיקר שזה הועיל שילמדו שפות זרות ואז הרי לא היה שום צורך בכך שכן רוב בנין אפילו באשכנז לא שוחחו בשפה זו)

(לא קראתי בה'ביאור', אך שמעתי מאדם זקן שכבר נלב"ע שסיפר לי שבימיו היתה תאוה גדולה להביאור, והסביר לי שכן הספר היה בעצם תמצית ספרות הפשט ולא חידש מאומה, אך לפני המלחמה, ספרי הפשט המעולים הרמב"ן והרשב"ם בכור שור אבן עזרא היו כספרים החתומים, ולדבריו כיום לא ימצא אדם שום חדש בהביאור, ולא בדקתי אחרי דבריו, אך שמתי לב שלא ראיתי בדורינו שה"פריי-דנקנרס" להוטים אחרי הספר).

אחרי מנדלסון קמו גדולי ישראל שלפועל רוב החוגים החרדיים לא החרימו אותם - שכתבו ספרות פשט ממש.

1)המלבים על נ"ך

2)הרב הירש על התורה

3)הנציב העמק דבר

אולם יתכן שמחברים אלו כתבו ספרים כתגובה לפשט של ההשכלה שלגמרי סטה מכוונת הדת.

א"צ לשער בשעה שלפחות חלק מדברי המתנגדים לביאור מנומקים היטב. ויש לשים לב לשתי התנגדויות שהן מעט נבדלות: לתרגום, משום מגמת הגרמניזם שבו, והביאור בעיקר בשל האישים שעמדו בראשו דוגמת נ"ה וויזל שכבר הקדיח תבשילו בפרסום "דברי שלום ואמת" עוד לפני הביאור. ראה עכ"ז בספרו של סנדלר "הביאור" ירושלים תשמ"ד עמ' 194 ואילך.

וז"ל רבינו הנוב"י: כי מתוך שהמחבר ההוא העמיק שפה לדבר בלשון אשכנז עמוק מאד וכו' שלא הורגלו בו כי אם הבקיאים ביותר בדקדוק לשון אשכנזי ומתוך שכבד על הנער להבינו צריך המלמד לעסוק בו רוב היום להעמידו על דקדוק לשון אשכנז וכו' ונעשית תורתינו השפחה המשמשת את לשון אשכנז שתתפשט בדור ופרוש המלות של לשוננו העברים אינם יודעים".

ולשאלת אתנחתא: לענ"ד החשש מפני פשט הוא תמיד גדול יותר, משום שבניגוד לרמז דרוש (וחסידות..), הפשטן מתיימר לכוון לאמת הפשוטה והיסודית של הדברים ולא לאיזשהו רובד או בחינה שתמיד ניתן לומר שהיא קיימת מלבד הפשט ולכן אינה מאיימת גם אם היא אינה מדויקת. אני מרגיש שהמילים דלות ומקווה שבכ"ז הצלחתי להעביר את כונתי.

בין הספורנו לנצי"ב המלבי"ם והרש"ר הירש, מותר להזכיר גם את המצודות אף אם פירושו הוא יותר פירוש מילולי. (למען הגילוי הנאות אני הק' מצאצאיו...).

וכיון שהוזכר הספורנו, נזכרתי בדברי האבני נזר בתשובה למי שהביא לו מדברי הספורנו שכתב דאיסור לקיטת המן בשבת היה משום קוצר, והשיבו האבנ"ז בקצרה "אין אחריות דברי הספורנו התמוהים עלי".

יש"כ לאתנחתא ולאיש ספר על הדברים המחכימים (וגם לר' יהושע), כמדומה שלעיקר טענתו של אתנחתא הסכים איש ספר והראה במובאותיו.

לטענת ההתנגדות לפשט, נראה להוסיף שבאמת חיבור פשטני סכנתו גדולה יותר, דעל דרוש לעולם אין משיבין, אבל החוטא לאמת בפשט מעקר את דברי תוה"ק ומסרסם, ואולי לזה כיון הרב איש ספר שליט"א.

כמדומני שחיבור בן זמננו בסדר גודל של בי' ע"ד פשט לכל התורה פסוק אחר פסוק מדעתו של הכותב או לחלופין תרגום לעברית מדוברת של התורה, לא ימצא את מקומו על מדפי הספרים בחנויות החרדים היום.

בנשק כתב:כמדומני שחיבור בן זמננו בסדר גודל של בי' ע"ד פשט לכל התורה פסוק אחר פסוק מדעתו של הכותב או לחלופין תרגום לעברית מדוברת של התורה, לא ימצא את מקומו על מדפי הספרים בחנויות החרדים היום.

הוא מש"כ על ה"דעת מקרא" שלא למפרשי המקרא יחשב והראיה שלא מצא מקומו בין החרדים לדבר ה' למרות היותו נפלא בפשוטו של מקרא.

כידוע שפרשנים אלו ובני חוגם מנפנפים בציטוט דברי הרשב"ם בפר' וישב

"וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום"

וע"פ החליטו שכל צרוע וזב חוטם יכול לפרש את המקרא ככל העולה על רוחו. ולא פעם שמעתי וראיתי אותם מביאים פשטים הקרובים ברוח דבריהם אל דברי האפיקורסים המכנים א"ע "מבקרי המקרא" ונותנים דרור לפיהם וקולמסם להסביר את מהלכי שרפי מעלה אשר מפיהם אנו חיים ואין לנו שמץ מושג בקצה ציפרנם, (ודי לנו בזאת שהדמק"ר נותן אפשרות לפירוש שיר השירים אשר חז"ל הפליאוהו בקדושתו, כאילו זה שיר שכ' שלמה לנשיו, עפ"ל). ולולא ראיתי שנגע פגע זה במחננו לא הייתי שופך מררתי כי מה לנו ולהם, אך לבשתנו ישנם ביננו הטועמים מסם המות הלזה ואוהבים את דבריהם, ולזאת אני הדל והשפל קורא סורו נא מעל אהלי האנשים החטאים האלה.

ועוד זאת עלינו להתבונן, כי לא מצאנו פרשן מן הפרשנים שפירושים כה רבים נתבו עליו כפירושו של רש"י עה"ת, למרות היותו סוטה לכאורה מפשוטו של מקרא ליישב הדברים ע"פ חז"ל, בא וראה מי הם היוצאים ומי לא יצא עמהם ה"ה גדולי הפוסקים כהלבוש והתרומת הדשן, שלא לדבר על המזרחי (המכונה בן ביתו של רש"י) והמהר"ל והמהרש"ל ועוד למאות (!).

כתבתי את הדברים במרוצה מרתיחת הדם שלא יכולתי לעוצרה, ואקוה שדברי ראויים.

א. ולאחר כל האמור, לא ידעתי מה טעם נכתבה התורה גם על דרך הפשט, ומה זה בא ללמדינו.

והנה, בשלמא במעשי האבות וכדו' אפשר שדרך הפשט הוא בתורת 'עוד פירוש' לאותו מעשה, ואפשר לנו ללמוד וללקט מוסר השכל מכל דרכי הפירושים.
אבל בפרשיות המצוות והאיסור מה טעם נכתבה התורה גם ע"ד הפשט, ולדוגמא גבי 'והיה הבכור אשר תלד יקרא על שם אחיו', שלפי דרשת חז"ל כלל אינו מתפרש כפשוטו שיש מצוה לקרוא שם הבכור ע"ש דודו המת, וא"כ למה כתבה התורה באופן זה שהוא כפשוטו ע"ד הפשט.
האם יש מצוה לכתחילה לקיים גם את דרך הפשט?
והלא גם יש פעמים שהם סותרים זה את זה.
וכ"ז צע"ג אצלי.

ומ"מ לפי"ז לא ידעתי למה כתב בנש"ק ש'החוטא לאמת בפשט עוקר דברי התוה"ק ומסרסם' יותר ממי שחוטא לאמת בדרש וכדו', הלא לכאו' אדרבה דרך הפשט כלל איננה נוגעת במאומה לחיי המעשה וההשקפה, אם אכן אין אנו למדים למעשה מדרך הפשט, וכמו שנסתפקתי, וצ"ע.

ב. כדאתאן לפירוש הרשב"ם, בודאי שמו ליבם הלומדים בפירוש הרשב"ם לפרשת דברים לאותו תלמיד המגיה ומוסיף על דברי רבו, ויש אצלו כמה משפטים שכנראה נשתבשו בהעתקה. [לדוגמא: כ"ז פירשתי אני הצעיר מפירוש כת"י של רבינו. כי רבי אלעזר מבלייצני העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש רבינו שמואל זצ"ל כי כן הורה לי הרב. עכ"ד שאין להם פשר אצלי.] ואשמח לשמוע מי הוא הכותב, ולמה הוסיף דוקא [או בעיקר] בפרשת דברים.
גם בפרק ב פסוק יד כתב התלמיד: 'לפיכך קורא אותם אנשי המלחמה ואינו אומר אנשי מלחמה סתם כי אם אנשי המלחמה הידועים לנו שעברו על פי הקב"ה וכו' עיי"ש. והוא פלא, הלא סמיכות 'אנשי המלחמה' גורמת שה"א הידיעה אינה על 'המלחמה' כי אם על 'אנשי' וכאילו כתוב 'האנשי מלחמה', והרי זה כמו שכתוב שם בפסוק 'עד תום כל הדור' בה"א הידיעה, וה"נ 'אנשי המלחמה', וא"כ אין כאן משמעות על המלחמה הידועה. וצ"ע.

אברהם,
המקומות בהם יש שניות בין הפשט לדרש לגבי הקיום המעשי של המצוות הם ממש מועטים, ובד"כ הדרש מוסיף על הפשט ולא סותר אותו.

למעשה גם במקומות שישנה סתירה יש עמדי מכבר ב' דרכים להסביר את תועליות הפשט,
א. הפשט נותן הבנה במשמעות המצוה וענינה, למרות שלמעשה אחרי הדרש של חכמינו אינו מתקיים כפשוטו, (דוגמא מצויינת לכך היא פרשת יבום שהבאת, ענין המצוה הוא להקים שם לאחיו וליצור לו המשך בנחלתו ובקיומו, וזאת אנו למדים בעיקר מכך שהתורה מוציאה ענין הקמת השם בל' של 'יקרא על שמו', ור' ברמב"ן הנודע שם).
[באמת שאי"ז מוכח כלל שזה הוא פשוטו של מקרא שם ושאין עוד אפשרויות ע"ד פשט].
ב. חז"ל בדרשותיהם יכולים אם יסברו כן לדרוש המקרא כפשוטו, ר' בר"מ בהקדמתו לפיה"מ דבעבר כל בי"ד יכולים לדרוש כפי הבנתם ולחלוק על קודמיהם, (דוגמא לזה דרש דעמוני ולא עמונית שלא הוכרע לגמרי עד סוף ימי בית ראשון, בי"ד זה סוברו ורעהו מבטלו).

עד כאן לקושיתך 'מדוע צריכים גם פשט'.


נקל להבין את כונתי בסכנת הפשטן המפרש מדעתו, אין המדובר בספרים שקובעים הלכה עפ"י הדרש כמובן, והשקפות? אם אינם ראויות הרי מצ"ע ראויים ליגנז, ואם כשרות הם ידרשו להם כרצונם וירמזום בתורה, ואין משיבין על הדרוש. [מרבית הוורטלאך החסידיים כן הם].
משא"כ בפשט, הרי כל פירוש שאינו הגון מסרס את עיקר כונת התורה ויכול בנקל לקצץ בנטיעות, וק"ל.

לא הבנתי מה רצית מתלמיד הרשב"ם, לו יהי דה"א הידיעה אזלא על האנשי מלחמה, מ"מ הוא מסביר את מקומה של ה"א הידיעה כאן ולאו דווקא כששייכת למלת המלחמה.

מדשתק לגבי פלפולו בזה קלי ואנוהו שמע מינה....?

א. ראשית, אתנצל על שלא התייחסתי לתגובתך על הפלפול, משום שנעלמה מעיני מחמת השינוי בנושא השרשור לדרך הרשב"ם וכו'.
חלילה לי מלכתוב דברים בעסקי תורתינו הקדושה על דרך הלציי כמוש"כ, אם כי כמובן שהדברים נכתבו כ'ווארט' או פלפול, משום שהם רחוקים מן הפשטות. [גם זוהי דרך מקובלת מאד אצל האחרונים, ובפרט רבותינו מחכמי הונגריה, ואכמ"ל].

לשון 'אייפהו' ברשב"ם הוא הביאור הפשוט של תיבת 'ואנוהו', ולשון זה כולל כל מיני יפויים, אייפה בית מקדשו ובתי כנסיותיו וצורכי שמים וכדו', הכל אעשה בפאר והדר לכבד את אלקי. לא ידעתי למה ברור לך שאין זו כוונת הרשב"ם. [אדרבה, הלא 'סיפור נויו ושבחו' אינו דרך השבח המצוי עד שיהיה זה הביאור הפשוט ל'אנוהו', וגם רש"י הוצרך להוסיף 'כמו דודי צח ואדום' שהוא תיאור 'יופיו' של הקב"ה, אך לבאר שזהו כוונת הרשב"ם נראה רחוק מעט, ובאמת האבן עזרא והספורנו ואונקלוס כולם פירשו מלשון נוה].
אך עכ"פ, בין כך ובין כך, עיקר שאלתי לא היתה מצד דברי הרשב"ם כמובן, אלא על דברי רש"י כאן, שהביא שני פירושים [בנית נוה וסיפור נויו] ולא הביא מה שדרשו חז"ל להלכה שהוא לשון ייפוי, וזה לכאו' שלא כדרכו בכל מקום, שמפרש הפסוק בעיקר על דרך דרשות חז"ל איך הם מתיישבים על לשון המקרא.

ומה שכתבת שדרש דזה קלי ואנוהו בפשטות הוי אסמכתא, באמת כן היא שיטת הריטב"א בסוכה ועוד ראשונים שאין הידור מצוה אלא מדרבנן, אך כבר ציינו לשיטת הראב"ד שכתב להדיא שהוא דאורייתא, וביותר דכן הוא שיטת רש"י בריש לולב הגזול שפירש דמהאי טעמא לולב היבש פסול משום 'דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו', ובודאי אין כוונתו דפסול יבש בלולב אינו אלא דרבנן, [ועי' במאירי שם מה שתירץ קושיית התוס' דהלא הידור מצוה אינו מעכב, שאם ניטל הדרו לגמרי הרי זה לעיכובא עיי"ש] ואכמ"ל.
הן אמת, ויתכן שלזה נתכוונת, שדעת הרמב"ן בכמה מקומות שישנם דינים שהם דאורייתא אבל מקורם מן הפסוקים אינו אלא אסמכתא, אך אפילו אי נימא דגם רש"י ס"ל כך מ"מ הלא בכל המקומות הללו הביא רש"י בפירושו על התורה את אותם דרשות ['האסמכתאות'], ואילו דרשת התנאה לפניו במצוות שלשיטת רש"י עצמו היא דרשה עיקרית הנוגעת לפעמים גם לעיכובא [כמו גבי ד' מינים] לא הביא רש"י כלל, זוהי תמיהתי.

ובאשר למה שכתבתי שחובת הידור מצוה היא בתורת קבלה שקיבלו על עצמם, לא כתבת איך אתה תפרש דרשה זו, אא"כ נימא דגם שירת הים לא נעתקה במילות המדויקות ששוררו בני ישראל ושוב אפשר לדקדק מלשון התורה שכתבת 'זה קלי ואנוהו', אבל המקובל לנו שאלו המילים בדיוק אמרו בני ישראל על הים, וא"כ איך אפשר לדרוש מלשונם חיובים דאורייתא, אם לא בתורת קבלה שקיבלו על עצמם. וע"ז לכאו' לא יועיל מש"כ שאינו אלא אסמכתא, שהרי מ"מ צריך כאן רמז אמיתי, בפרט אם כוונתך לאסמכתא לדאורייתא (כדרך הרמב"ן). [אכן בזה אני מודה על האמת שהדברים רחוקים מן הפשטות, ואינם אלא ע"ד הפלפול, אך כאמור א"כ צ"ב עיקר הדרשה].



ב. מש"כ שבדרך כלל הדרש אינו סותר את הפשט, לכאו' טעה בזה הרבה, ויחפש כת"ר במנועי החיפוש 'על דרך הפשט' בפירוש האבן עזרא, ויראה שכמעט בכל מקום הוא סותר דברי חז"ל. ואביא דוגמאות ספורות שהפשט סותר, לגבי טמאי מתים שצריכים לשבת 'מחוץ למחנה', וברור שלפי הפשט היינו מחוץ למחנה ישראל, ואילו חז"ל דרשו דהיינו מחוץ למחנה שכינה. וכן לשון הכתוב 'ידיו לא שוטף במים' שלפי הפשט היינו שטיפת הידים ממש או שטיפת מקום הזוב, ואילו חז"ל דרשו שהוא על טבילה. וכן השילוח לעזאזל שלפי הפשט אינו אלא לשלחו לרעות במדבר ולא להורגו כמוש"כ הרשב"ם שם. וכן רבים. [וגם בדוגמא שהבאתי לא הבנתי למה הוצרכה תורה לכתוב ענין זה של הקמת שם המת באופן של 'והיה הבכור אשר תוליד', בזמן שלהלכה אין שום משמעות לאותו בכור אשר תוליד היבמה, הלא אותו תוכן יכל להתברר בלשון מתאימה להלכה (ואתה רמזת שאפשר לפרש לשון 'יקרא על שם' באופן אחר אבל לא כתבת איך יתפרש 'והיה הבכור אשר תוליד')].

וגם מש"כ שחז"ל יכולים לבחור לפרש על דרך הפשט, אבל עכ"פ לאחר שלא בחרו כך, ונמסרה תורה ונדרשו הדרשות, מה נותן לנו את חלק הקרוי 'דרך הפשט'. ואם כוונתך שעלינו להתייחס אליו בתורת עוד שיטה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, הוא חידוש גדול.
וגם יש לציין למש"כ הרשב"ם בתחילת וישב שם שהראשונים [ה"ה האמוראים עיי"ש בלשונו] לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, עיי"ש שהאריך, ואילו אי נימא שדרך הפשט נחשבת לשיטה נוספת ואלו ואלו דברי אלקים חיים א"כ איך יתכן שהחסירו האמוראים הקדושים חלק הזה.

ולענ"ד נראה, שעלה רצון לפני הקב"ה שהתורה לא תתבאר אלא ע"י דרשות חז"ל והתורה שבע"פ, וכמוש"כ הרשב"ם שם דזהו עיקרה של תורה, ולכן הלביש את דברי התורה בתוך דברי הפשט, כדי שיצטרכו לברר מתוכו ע"י רמיזותיו ומידותיו שדרשו חכמים את כוונתו הנסתרת. אבל באמת לאחר שנתבררו הדרשות שוב אין הפשט אלא מלבוש שבו נסתתרו דברי התורה.
אמנם כמובן כל חלק בתורתינו הוא קדוש לנו עד מאד, שהרי הם דברי הקב"ה עצמו, ולכן התעסקו רבותינו גם לברר חלק זה, לדעת מה היינו סוברים אילולי היינו מבררים האמת ע"י דרך הדרשות. [ולפעמים נרמז גם באלו הדברים כמה עניינים אם אינם סותרים לדרך הדרשות] וכ"ז עדיין צ"ע.
עכ"פ איך שיהיה בודאי אין מקום ללשונך ששבת וכתבת 'משא"כ בפשט, הרי כל פירוש שאינו הגון מסרס את עיקר כונת התורה ויכול בנקל לקצץ בנטיעות', דרך השפט אינה 'עיקר כונת התורה' וגם אין בזה קיצוץ בנטיעות, הטועה בדבר הלכה הוא הוא המקצץ בנטיעות ועוקר עיקר כוונת התורה.

ג. אילו ה"א דאנשי המלחמה קאי על 'אנשי' א"כ לא דקדק כלום, שהרי זהו לשוה"כ 'עד תם כל הדור אנשי המלחמה, וכמו שכתב תיבת 'הדור' בה"א הידיעה כמו"כ המשיך 'אנשי המלחמה', וכמעט א"א להאמר 'כל הדור אנשי מלחמה' בלא ה"א, [וכן בפסוק ביהושע שהביא 'עד תום כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים', הנה כל הפסוק כתוב בה"א הידיעה, ומה דקדק מלשון אנשי המלחמה].

ד. סלח לי על האריכות היתירה [וכן יסלח לי בעל ספר וסיפור, אם הואיל לקרוא עד כאן], וגם יודע אני שאפשר לשוב ולטעון כנגדי וכו', אבל חשבתי שאין זה מן היושר להשאירו ללא תגובה, בפרט לאחר שלא השבתי עמש"כ על פלפולי. כופל תודתי.

לאחרונה יצא פירוש על התורה על דרך הפשט בה' כרכים, שנכתב על ידי רבם של החלבים בנ"י, איני זוכר את שם המחבר ואת שם הפירוש.

או..תודה מבקש חכמה שהשבת את האשכול למסלולו..אשמח אם תזכר ותכתוב פה את שם החיבור וכן אם יש לעוד מישהו שמות חיבורים דומים..

כמובן שרשב"ם לא התכוון ליפות בנויי מצוה, וזה אי"צ לפנים, לבד מה שדרך הדרש הלא היא אתנאה לפניו ולא אייפה אותו, הכי תאמר שלזה נתכוין רשב"ם? כל הרגיל מעט בדבריו ישחק ע"ז.

לגבי רש"י, על אף שבהרבה מקומות אין מספר אינו מביא את דרשות חז"ל אלא את הפשט, מ"מ זה אינו א' מן המקומות, כיון שדרשה זו של חז"ל אינה אלא אסמכתא, ובמים אדירים שצללת העלית חרס, שאף שבמקומות מועטים פי' רש"י גם דברים שהם אסמכתא [ובכ"מ תמה עליו הרמב"ן בזה], מ"מ כאן פי' רש"י השירה כפי שאמרוה בנ"י ולא חש לכתוב איזו אסמכתא שמצאו כאן חז"ל.

לגבי שאלתך איך למדו מכאן והלא בנ"י אמרוה, הנה מן הדין אין לי להזקק לשאלתך, דכל התורה מפי הגבורה נכתבה ובכל מקום יש לנו לדרשה, מ"מ כאן עיקר שאלתך לק"מ דאיתא במד' דבנ"י רצו לומר בהרבה לשונות ומשה כפה אותם לומר בסגנון זה דייקא, וא"כ כולה נאמרה בנבואה כבר בשעה שאמרוה, וק"ל.
ולומר שהחיוב הוא בתורת קבלו עלייהו זה אינו 'על דרך פלפול' אלא הבל ורעות רוח.

ב. לגבי הצעתך לחפש ב'מנועי חיפוש', הנה אני צעיר שבתלמידים ומ"מ ידיעת בית רבו שמה ידיעה, ועל דברי הראשונים אני עומד שעפ"י רוב אין הדרש מעקר המצוה ממשמעותה הפשוטה.
והאב"ע ורשב"ם שפרשו לפי הפשטות דזמנם, כבודם במקומם מונח, וברוב הפעמים פשטם אינו מוכרח, (כהוכחה ראה אשר רבו הפעמים שאב"ע מפרש הפשט כפי חז"ל ולרשב"ם פשט אחר בזה, וכן להיפך).
גם שעיר לעזאזל לפי פשוטו מתפרש היטב לדחפו מצוק, זה שרשב"ם מצא גם פשט אחר אינו סותר לזה.

כתבתי דחז"ל יכלו ואכתי יכולים לדרוש גם כפי הפשט, מה שאין אנו דורשים היום הוא ממיעוט חכמתנו והגלות ולא להיפך, ואולם חלק זה של הפשט נמצא בתורתנו וגם חכמינו ידעוהו, אלא שדרשו כפי אשר נמצא בידם בקבלה או מסברא.
וידועים ד' אב"ע בהקדמה לאיכה ובעוד מקו' על הפשטים כלבושים כו' עי"ש.

מ"מ אין מח"ס העוסקים בדרישת הכתובים להלכה, ואף אחד לא דיבר ע"ז, רק שהמתעסקים בדרוש אין בזה רע כ"כ אם יחטיאו לאמת כמו המחדשים פשטות שבזה מעקרים כונת התורה שהלא פשוטו של מקרא לא נתן לידרש.

אנשי המלחמה יכל ליכתב עד תום כל דור אנשי מלחמה, שהוא כפי פשוטו הבאים לצבא מגיל כ', וה"א הידיעה באה ללמדנו ענין נוסף בהמלחמה.

האם תרגום אונקלוס (ספר לא כל כך חדש!) מתאים להגדרות של פירוש על פי הפשט?

ואם אתה מצרף את "תרגום אונקלוס" ל"מפרשי התורה ע"ד הפשט", יש לצרף אליו את כל הספרים הרבים שנכתבו עליו.

אכן אונקלוס מתאים להגדרות, במיוחד עפ"י הספר "יין הטוב"..