צופה_ומביט כתב:הרא"ש:
תבורך מן השמים!
צופה_ומביט כתב:הרא"ש:
והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן ויתכן שיהיו צריכין כוונה ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (פסוק ג) שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי
ועכ"פ פסק כרבנן שלא בעי לשמן בבגדים. וראיתי שכבר נתעורר הגאון בעל התכלת מרדכי בזה.מ״מ, למדנו פלוגתא דרשב״ג ורבנן בכל דבר שבקדושה, כגון פלוגתא של כתיבת תפילין ומזוזות ובגדי כהונה ואבני מזבח וכיוצא בהן, דבכולן לרשב״ג צריכין לשמן ולרבנן הזמנה לאו מלתא היא ולא מיתפסי בקדושה וא״צ לשמן, עד שיפרוט לך הכתוב, כגון עשיית ציצית וכן ס״ת וע"ש שהאריך בזה
כדתני רב יהודה ואיתימא רב שמואל בר יהודה כהן שעשתה לו אמו כתונת עובד בה עבודת יחיד, מבואר שכהן עובד עבודת יחיד בבגד שלא נעשתה לשמה.
"והם יקחו את הזהב" - הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו ועשית תעשה (לעיל כו א) ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים ולכן אמר והם יקחו את התכלת ואת הזהב שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים והטעם לאמר שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה כי נאמנים הם כענין שנאמר (מלכים ב יב טז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים
(ועי' יו"ד רנ"ז ס"ב).אמר מר אין עושין שררות על הצבור פחות משנים מנא הני מילי אמר רב נחמן אמר קרא (שמות כח, ה) והם יקחו את הזהב וגו' שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן
אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל ובשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו ואותו בית צואר נקרא פי מעיל וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צוארו חגור בפי המעיל ומלפניו שתי כנפים מכסה בו ומגלה כרצונו כמין גלימא שאין לה בית ראש שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם.
המעיל כולו תכלת וחוטיו כפולין שנים עשר ופיו ארוג בתחילת אריגתו. ואין לו בית יד. אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד.
והיינו שלדעת הרמב"ם ורבינו היה רק שתי כנפיים ולא ארבע.דהרמב"ן ביאר שאין המעיל כעין חלוק כדפי' רש"י דהא כתיב עוטה מעיל והחלוק שיש לו בית יד נקרא לבישה ולא עטייה אלא ודאי שהמעיל צורתו כעין מנטי"ל שלובשין האשכנזים בבית הכנסת שאין לו בית יד אלא שהיה שינוי בצורת המעיל מה שהיה שפה לפיו באריגה סביב בית הצואר ודרך שם הכניס ראשו והיה לו שני כנפים ר"ל שנחלק ואינו כבגד מחובר סביב לגוף וכמ"ש הרמב"ן שהתפירה שלצד פנים חלוק כדכתיב ויחזק בכנף מעילו ויקרע מכלל שפתוח לב' כנפים כעין מנטי"ל שמכסה ומגלה כרצונו ודלא כהבנת פאר הלכה שהיה נחלק לצדדין כעין ד' כנפות אלא דפי' נחלק שאינו מחובר סביב הגוף ודברי רבנו אות באות כדעת הרמב"ן.
והנה לדעת המרכבת המשנה, איך יהיה שלושים וששה מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר, הלא הכל אחד מלמטה חוץ ממה שפתוח מלפניו לשתי כנפיים? וא"כ לכאורה מבואר כאן כמנחת חינוך, שהיה שתי צדדים כעין הטלית קטן שלנו, ושפיר אמרו שלושים וששה מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר.אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין ובהם שבעים ושנים ענבלין ותולה שלשים וששה מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (פח) ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתנת אלא יש לו כנפים.
לעמל יולד כתב:תצוה
עוד יש להקשות מהגמ' ביומא כה.כדתני רב יהודה ואיתימא רב שמואל בר יהודה כהן שעשתה לו אמו כתונת עובד בה עבודת יחיד, מבואר שכהן עובד עבודת יחיד בבגד שלא נעשתה לשמה.
רציני כתב:בגדי חול זה משום שלא תרמו אותם לבית המקדש או בגלל הלא לשמה?
"נטף" - הוא צרי וכתוב בפירוש רש"י והצרי קורין לו טריאקה ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים או המגיד כחש לו כי הטריאקה איננה סם אחד אבל היא מרקחת רבת ההרכבה יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה כי לכך נקראת כן כי הארס בלשון יון תריאק וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא (שבת קט) וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא (נדרים מא) וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים
"אך את שבתותי תשמורו" - אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן לשון רש"י ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בה בכאן
"ששת ימים" - הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת,
"אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה" - אמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות" על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה' ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ולא ממדרש אך כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג).
ולכן משה חזר גם על אזהרת השבת.ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה
וצ"ע"ויתן אל משה וגו'" - אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן.
אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו' וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה כי היו ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם
, וא"כ למה לא יבאר כך גם לדעת הפרקי דרבי אליעזר?ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו' כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך
"הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון בעיני, שאין החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואני שמעתי ולא אבין, כי גם רש"י ז"ל לא אמר אלא שהיה לו לסבול יסורין, לא שיהרג".
ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (לעיל טז כג) אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל
וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א טז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט יג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד ה) המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א) לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש.
ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס.
נראה דלפי דבשבת איכא ב' מצות, א' מצות עשה לקדש את השבת כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו ודחז"ל זכרהו על היין ובכלל זה לענגו וכמ"ש ישעיה (נח', יג') וקראת לשבת עונג, ב' שלא לעשות כל מלאכה
וטעם "לקדשו" - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד כג): "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל (ראש השנה טז.): "מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל". וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.
"וטעם ויבואו האנשים על הנשים" - בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר וכלן היו להן ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן
וטעם "לקדשו" - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד".
לעמל יולד כתב:ויקהל
לה כב"וטעם ויבואו האנשים על הנשים" - בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר וכלן היו להן ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן
וקשה שלעיל (יב ח) פירש רבינו ויבואו האנשים על האנשים כמו "ובמצות עם מרורים יאכלהו" , והיינו לא שהנשים היו שם תחילה ונטפלו להם האנשים, אלא הנשים עם האנשים, וצ"ע.
ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור (להלן כד ב)
ומפורש שהיו צריכים השמן מיד ולדורות?אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח) והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור, ואע"פ שאמר שם (שם כז כא) "חוקת עולם לדורותם" הוא על ההדלקה ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון
וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב) כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל לא לארץ אשר העובד יושב בה וכענין כי לי הארץ (להלן כה כג)
והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין
והטעם בעבור שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו כי הזכיר הצרעת והזוב שיכלול הזכר והנקבה וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות
וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט ד) מצות עשה שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא נעבור וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים שהוא טעם יכלול כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים
וכך כתב רש"י כאן "על מנת כן".כתוב: המוציא אתכם מארץ מצרים"-- על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי.
. וא"כ אז בים נתקיימה התנאי ונחשבו גאולים ודאי, ולכן אמרו שירה על הים ולא מיד כשיצאו ממצרים.היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו לקח יהודה לגורל חבלו וקדושתו ואף הם קדשו שמו בירידת הים כענין שנאמר (לעיל ס"ח) שרי יהודה רגמתם וכמו כן נדרש באגדה מקרא זה היתה יהודה לקדשו שקפץ נחשון לתוך הים ואמר אני ארד תחלה וזהו שאמר היתה יהודה לקדשו
"וטעם וספרתם לכם" - כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו
ת"ר (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
וע"ש בתוסדת"ר (ויקרא כג, מ) ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם במשלכם
בסוכה ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד.
ולכאורה אם הלימוד לדעת תוס' שזבה חייבת בספירה הוא מלשון רבים של וספרתם, למה כתוב בזבה ו"ספרה" בלשון יחיד? (ובנוי"ב ביאר את התוס באופן אחר, אבל פשטות התוס' וכמו שבן הנודע ביהודה כותב בהגהה הוא כמו שכתבנו).וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה
"תחת כל בכור בבני ישראל" - הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה והנה הם עומדים בקדושתן סתם ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב) והנראה אלי כי הבכורים האלה כלם לא נולדו במדבר בשנה אחת כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כלם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא) ועתה החליפם בלוים והם פדיונם וצוה שיפדו הנותרים ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצוה לדורות
ובגמ' שם הסיקיתמר ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר
והנה רבינו כאן כתב כמסקנת הגמ' שם.מתקיף לה רב פפא ובמדבר לא קדשו והכתיב (במדבר ג, מ) פקוד כל בכור זכר לבני ישראל אלא אי איתמר הכי איתמר רבי יוחנן אמר קדשו ולא פסקו וריש לקיש אמר קדשו ופסקו
וצ"ב.אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וצוה בפדיונם לדורות
דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהא כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה ועליו גד שהוא בעל גבורה ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו ושניים יסעו שהתשובה היא שניה לתורה
ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה
והנה נא ידעת שדעת רבינו שאכן יצטרכו שבט שמעון כבר עכשיו כפרה כי כעס אותו זקן היתה בהם לנגוף בהם.הסמיכה בבניו מפני שהתאנף על אהרן להשמידו (דברים ט כ) והוא כלוי בנים (ויק"ר ז א) הוצרכו גם הם להתכפר בו
"כי קדשו" - המחתות והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת לשון רש"י ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש אבל יש לומר כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם
הנה ביאר רבינו שטעם מיתם היה משום זרות, ואם היה להם הוראת שעה ממשה, לא היה כאן זרות בכלל."ואשר עשה לדתן ולאבירם" - ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה) ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט) על כן לא מנאו באותות המדבר
והיינו שהסתפק רבינו אם ההיתר היה שאהרן יקריב עוד מנה של קטורת או שיקריב את קטורת הבוקר בחוץ, ועכ"פ זה היה ההוראה לשעה. וזה ברור.הנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים
"וטעם אשר ילדה אתה ללוי במצרים" - על דרך הפשט לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם ירדו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ כאשר פירשתי כבר (בראשית מו טו)
ואם נוסיף הדברים שכתב כאן, נמצא שגם יוכבד נולדה באיחור כי לא הגיע הקץ, וגם משה נולד באיחור, וכ"ז למה לי, למה נצרך לאחר גם לידת יוכבד וגם לידת משה?והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה' דבר
"בכל מושבתיכם" - לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל לשון רש"י וכן הדבר שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין (סנהדרין נב) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז ט) בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט ושנו במכילתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד) אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה "לדורותיכם בכל מושבותיכם" כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ כמו שנאמר בשביתת חג השבועות (ויקרא כג כא) ובאיסור החדש (שם פסוק יד) לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה
"ושמרת משמרתו" - ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו'
וצ"ע למה לא פירש "משמרתו" כאן כעניין האמונה האלקות בלב כמו שפירש שם?ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי העבודה זרה וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהן תורה להם.
ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות" לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה".
והביאור בדבריו שהמילה "את" הוא כתוספת וריבוי לדבר היש, ו"אתה בוקר" רומז על הבא ממנו והוא התוספת "וגם" לילה.ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן.
והנה מתוך החשכה הנורא של הגלות המר ונמהר הוא עצמו הסיבה שהקב"ה ישמע תפילתנו ויקבל תשובתנו ויגאל אותנו לחרות עולם).זה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו מבואר שעצם הצרות שאנו סובלים בגלות הן הם הסיבה שיגאל אותנו בקרוב.
לעמל יולד כתב:ויגש
מה יב
"כי פי המדבר אליכם" - בלשון הקדש (בלי מליץ זה) דעת המפרשים (רש"י הראב"ע והרד"ק) והוא תרגום אונקלוס ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש כי על דעתי הוא שפת כנען כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא והגל הזה עד ואיננו לשון לאיש אחד לבד אבל הוא לשון כנען ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא
והנה בתוס הראש בסוטה לו: דייק מהגמ' שלשון הקודש אינו מהשבעים לשונות. ובתוס' שאנץ שם, הסתפק בזה, וע"ש מהרש"א שכתב שלכן לא ידע פרעה לשה"ק כי לא היה מכלל הע' לשון.
ובאמת יש להקשות על רבינו ממה שכתוב בפרקי דרבי אליעזר פרק כד (וכן הוא בילקוט פרשת נח רמז סב, וילקוט תהילים רמז תרסז) (ורבינו ציטט פדר"א זה בבמדבר יא טז) ר' שמעון אומר קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו, ואמר להם באו ונבלבל את לשונם, ומנין שהקב"ה ירד אליהם, שנאמר הבה נרדה. ארדה אין כתיב אלא נרדה. ומנין שהפיל גורלות בניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים. ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר כי חלק יי' עמו. אמר הקב"ה, חבל וגורל זה שנפל עלי רצת נפשי, שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים. וירד הקדוש ברוך הוא ושבעים המלאכים הסובבים כסא כבודו, ובלבל את לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון, כל אחד ואחד גוי וכתבו ולשונו, ומנה מלאך על כל אומה ואומה, וישראל נפל בחלקו וחבלו, ועל זה נאמר כי חלק יי' עמו. והנה מדרש זה משמע שיש שבעים מלאכים כנגד ע' האומות, והרי אי אפשר להכליל את הקב"ה בע' המלאכים, וא"כ הוי שבעים ואחד בסה"כ?
ובאמת כן הוא בפשטות שהע' לשונות הם כנגד הע' אומות, ועי' תוס ע"ז י. ד"ה שאין ורבינו בחיי בראשית י א, וכן כתב רבינו מפורש בבמדבר י"א טז כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון. והלא שבעים האומות נמנו כולם בבראשית י, ולכאורה לכל אחד צריך להיות חלק בארץ וחלק בשפה?
ונראה בדעת רבינו באמת נחלק הארץ והשפות לשישים ותשע, ולא היה לכנען חלק בהם בהיותו עבד. והנה א"י שייך לכלל ישראל, והקב"ה נתנו לכנען שישמרו עליו, כמו שכתב רבינו (בראשית י טו) ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם כמו שנאמר (דברים לב ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד, וא"כ נאמר שלדעת רבינו כמו שלא היה לו חלק בארץ, גם לא היה לו שפה ששייך לו, והיה השפה לכנען לשמרו עבור ישראל, שעכ"פ יהיה לשפה המשכיות וידברו בו עד שישראל יקבלו אותו.
והנה הפסוק בהנחל גוים רבים וכו' שמבואר במדרש שהקב"ה הנחיל את לשון לישראל נאמר גם על הארץ, וא"כ שניהם נתן הקב"ה לכנענים לשמור עבור ישראל, כי לכנען העבד לא שייך שיהיה להם ארץ או שפה שלהם, והכל שייך לאדוניהם ישראל, והם רק שמרו על זה.
**************************************
והנה רבינו כתב כאן שלשון הקודש היה לשון כנען, ולכאורה צ"ל שדעתו שלשון הקודש מכלל הע'.
עוד יש להוסיף שמבואר בדברי רבינו שלשון ארמית היה לשון כשדים וחרן, ומשמע שגם ארמית הוא מהע' לשונות, שהא שהביא ראיה מנבוכדנצר, שלכאורה כוונתו שדרך המלכים לדעת הלשונות הוא שהם יודעים הע' לשונות כמו שמצינו בגמ' סוטה לו:. וכן הוא בזוה"ק (סתרי תורה דף פט.) אי תימא דלא ידעי, והא גבריאל אוליף ליוסף ע' לשון, ותרגום חד מע' לשון הוא מפורש שלשון התרגום שהוא ארמי הוא מע' לשון.
אבל במהר"ל כתב בחידושי אגדות (סוטה ח"ב עמ' ס"ז): "שאין לשון ארמי בכלל ע' לשונות, אע"ג שהוא לשון בוודאי, אינו בכלל ע' לשון שברא ה' יתברך", כמו"ז כתב המהר"ל בנתיבות עלם נתיב העבודה פי"א), ובאמת כשדים לא היו מע' האומות כי הם מבני כשד בני נחור, וא"כ אין הכרח שלשונם מהע' לשונות.
ועכ"פ לכאורה דעת רבינו שגם לשון הקודש וגם לשון ארמית מכלל הע' הם.
לעמל יולד כתב:בראשית
בראשית ד יא
והשלישית שיהיה נע ונד בה והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה אבל יהיה גולה לעולם כי עונש הרוצחים גלות
ויש להקשות כי הרי קין הרג הבל במזיד ולא בשוגג כפי שביאר רבינו שדיבר עם הבל בערמה, וכן רצה שהעולם יבנה הימנו?
ואולי כך היא המידה, שהקב"ה ידע שיחזור בתשבוה מיראה, והנה קין חשב שהעונש שיהיה נע ונד בעצם הוא חיוב מיתה, כמו שאמר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני, אבל אח"כ חזר בתשובה מפחד העונש כמפורש בפסוקים, ואמרו שהשב מיראה עונותיו נעשו שגגות, ולכן ענשו היה בגלות ולא במיתה, כי היה כמו הרוצחים השוגגים.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 44 אורחים