תרומהכה ט
"וכן תעשו" - לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו לשון רש"י ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א)
והנה בגמ' סנהדרין טז:
מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו לדורות הבאין מתיב רבא כל הכלים שעשה משה במשיחתן מקדשן מיכן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי נימא וכן תעשו לדורות הבאין שאני התם דאמר קרא (במדבר ז, א) וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ואימא אותם במשיחה ולדורות אי במשיחה אי בעבודה אמר רב פפא אמר קרא (במדבר ד, יב) אשר ישרתו בם בקודש גהכתוב תלאן בשירות אלא אותם למה לי אי לאו אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו כתב רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה:
ומהגמ' משמע כרש"י.
אמנם ע"ש בתוס' ד"ה את :
וא"ת וכלים נמי ניבעי שבעים ואחד וכ"ת הכתוב תלאו בשירות דאין צריך אלא שירות הא משמע בסמוך דאי לאו אותם הוי אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתיב אותם למעוטי משיחה ע"א מיהא לא נמעט וי"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה:
(ע"ע תוס' שבועות יד: טו.)
והנה צ"ל שרבינו נקט שם בסוגיא דסנהדרין כדעת התוס' שוכן תעשו לא נאמר לגבי כלים עכ"פ.
והנה בהשגות רבינו לספר המצוות כתב
כתב הרב המצוה ל"ג שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, ושאר דבריו בזה, ומצוה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל הלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין מחוסר בגדים ששימש ודעתו זאת לומר דכיון שאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה ואינן אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו.
והנה הוא חלק ממצות העבודה ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכפורים מצוה אחרת כמות זה כן מות זה, וכן ראוי למנות בגדי כ"ג מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שניה, אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתעלה בימים הנאמרים בהם, וכבר נתבאר שאין מונים חלקי המצות.
וכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן ומזבח ומנורה מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה, ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלקים מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבתים אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אע"פ שאין בו כלים אלו, ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה, ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם או כדברי האומר שגלה לבבל לא עשו ארון אחר, שהרי כבר מנה הרב משאו על הכתף מצוה לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאתו בלוים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף ועוד הוא עתיד להגלות אמן במהרה בימינו יהיה, והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות.
וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו, ועוד שאם נעלה על דעתנו שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן וכו'...
ולכאורה י"ל שרבינו כאן נקט כשיטתיה שלא נמנה עשיית בכלים כמצוה, אלא דעתו שהם כהכשר מצוה בלבד, ולכן לא יתכן ש"וכן תעשו" לדורות על הכלים קאי.
אמנם יש קצת מקום להעיר שמדברי רבינו בפתיחה לפרשה משמע קצת הפוך כי כתב
והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה, שהוא הארון, כמו שאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת" (שמות כה כב). על כן הקדים הארון והכפרת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה. וסמך לארון השלחן והמנורה, שהם כלים כמוהו, ויורו על עניין המשכן שבעבורם נעשה.
וקצת משמע שהכלים עיקר מטרת המשכן, כי "בעבורם נעשה", וא"כ לכאורה אינם רק הכשר מצוה לעבודה שיעשו עליהם, אלא שהם חלק בלתי נפרד מהמשכן עצמו.
עוד יש להעיר ממה שכתב רבינו להלן (ל:א)
אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה) אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם
. וביאור הדברים ששאר כלי המשכן היו בכדי שישרה שכינתו עליהם, אבל מזבח הזהב מטרתו היה שיעלו עליו קטורת לכבוד ה' השורה במשכן, ולכאורה משמע שמזבח הזהב לא היה אלא הכשר מצוה עבור הקטורת שיקטיר, כי אינו כלי שעל ידיו ישרה שכינתו, ומשא"כ שאר הכלים הם הגורמים להשראת השכינה, וא"כ אינם רק הכשר מצוה.
***
והנה לכאורה נקט רבינו כשיטתיה בכל הכלים, רק בארון מפני שכתוב בו לשום שם את הלוחות העדות סובר רבינו שיש בזה דין שעכ"פ צריך להיות לכה"פ כמידתה הראשונה.
ויש לדון אם לדעת רבינו מותר להגדיל את הארון, כלומר, האם ציווי זה לשום שם את הלוחות כוונתו שעכ"פ יהיה גדול מספיק להכניס שם את הלוחות, או שתהיה מידתה מדוייקת ללוחות, ואין להגדיל את הארון בכלל. ויל"ע. (ואולי זה תלוי במחלוקת אם הספר תורה היה מונחת בתוך הארון או לצידו (ב" יד).
ובאמת יתכן להביא ראיה מהמדרש בשמו"ר פ"ח
"וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' וגו' וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה" הדא הוא דכתיב (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם: שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. עשה ארון של עשר אמות, כיון שהגיע לפתח בית המקדש - היה הפתח של עשר אמות, והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולין להכנס בתוך עשר אמות;
מבואר ששלמה עשה ארון במדה אחרת מהמדה הראשונה (וע"ש מהרז"ו). ואפשר להביא ראיה מכאן שעכ"פ להגדיל את הארון מותר רק להקטינו היה אסור, והיינו שצריך להיות לו מקום לכה"פ שיכנס שם לוחות העדות, אבל אפשר גם להגדילה.