הודעהעל ידי לעמל יולד » ו' מאי 22, 2020 2:15 pm
בחוקתי (לך לך, בא אחרי ועוד)- ביאור דעת רבינו בדבריו בעניין הניסים הנסתרים.
ראיתי שהרבה התקשו בדעת רבינו בעניין הניסים הנסתרים, ובכמה אשכולות דנו בזה ולא ראיתי שפתרו אותו כהוגן.
כמו"כ ראיתי שהתקשו במה שכתב רבינו שהתפילה לא ישנה מנהגו של עולם, ומצד שני יאמר שהתפילה הוא לנס נסתר, ורצו לחלק בזה בין הנס הנסתר והגלוי, והתקשו להבין כוונת רבינו בעניין "עזיבה למקרים", ועוד כהנה וכהנה.
לכן, כתבתי מאמר קצר זה לבאר דעת רבינו, וכן לפתוח פתח בכמה סוגיות התלויים בדברי רבינו בעניין זה, וה' יהיה בעזרי.
אקדים, דברי מבוססים על דברי רבינו הרמב"ן וקצת על הרמב"ם (כי הרמב"ן מסכים עמו ומתבסס על דבריו בחלק גדול מהעניינים) ולא ציטטתי מלשון רבינו ולא ציינתי מ"מ, בכדי לא להטריח את הקורא, אבל ביססתי את דברי על דברי רבינו (יש אולי כמה דברים בודדים שאינם מפורש בדבריו אבל הם עולים מכללו של דבר, והכל ברור לענ"ד שעל פי דעתו הוא).
א. "מנהגו של עולם"- ביאורו חוקי הטבע, כמו כח משיכה, החום והקור, וכו'.
ב. דעת רבינו כדעת הרמב"ם בח' פרקים ובמו"נ, שהקב"ה קבע חוקים אלו בו' ימי בראשית, והרצון בקיומם תמידי, ובו' ימי בראשית היה הרצון הזה ולא ישתנה (כמו שפירש רבינו בפסוק וירא אלקים כי טוב באמירה וראיה- וכמדומה שיתכן שיש לרבינו חילוקי דעות מסויים סביב העניין עם הרמב"ם, כי אולי דעת רבינו שגם במנהגו של עולם אינו מוכרח שהרצון תמידי מו' ימי בראשית ואל"כ נאמר שיש פגם ברצון האלקי, ולא התברר לי דיו, ואכ"מ), חוץ ממקרים מסויימים כמו קריעת ים סוף ומתן תורה.
ג. חוקים אלו, אין ברצונו ית' לשנותם , ואין להתפלל שישנה הקב"ה ממנהגו של עולם, וזה לא יעשה בדר"כ, הגם שיש להקב"ה יכולת לשנות חוקי הטבע ודאי, אבל אין זה רצונו ית'. אבל כשישנה דבר ממנהגו של עולם כמו בקריעת ים סוף, הרי זה נס גלוי.
ד. ע"כ דיברנו ב"מנהגו של עולם" והוא חוקי הטבע.
אבל מעבר לחוקים אלו, יש עניין אחר, והוא "מקרי העולם" שהקב"ה משגיח ומנהל אותם, אין עניין המקרים והטבע עניין אחד, והמקרים הם העניינים המשתנים בטבע כלומר תהלוכת הקורות בעולם, וכשתערבב אותם תסתבך בדעת רבינו. וניהול המקרים נקרא השגחה.
והנה נחלק ההשגחה לשתי הנהגות כמו שנבאר להלן.
ה. השגחה- העניין כולל החפץ (רצון- נבאר קצת להלן), הידעה (בכללים ובפרטים- כמו שיתבאר), היכולת (לשנות), והחידוש (במעשה).
ו. שתי ההשגחות יש, האחד נקרא השגחה כללית והשני השגחה פרטית.
עיקר ההבדל במהות ההשגחות הוא הכוונה והמטרות כל אחד לפי עניינו.
השגחה הכללית מטרתו: לשמור את המינים בכללותם, היינו לשמור על כל מין ועניין בעולם, שהעולם ימשיך להתנהל על מתכונתו כרצונו ית'.
השגחה ההפרטית מטרתו: לנהל את בני האדם כפי היאות להם בשכרם וענשם, והיינו שכל המקרים שיקרה לאדם נובע ממעשיו, והכל או כגמול ואו לנסותו, והיינו או שיתרבה גמולו או כהגמול עצמו.
ז. לדעת רבינו (והרמב"ם) אין בהשגחה כללית (עכ"פ בדר"כ) עניין שכר ועונש, כי למיני החיות והבהמות והצמחים לא לו משפט הבחירה, ואין להם שכר ועונש, וכל מטרת התנהלותם הוא לשמור על קיום המינים ותהלוכות מקרי העולם שיתקיים כרצונו ית'.
הנה אין התייחסות לכל בהמה מצד עצמו בכלל, ואין הבהמה הפרטי פונקציה בהשגחה הכללית, אם כי בודאי שהקב"ה מנהל כל דבר ודבר לכל פרטיו, אבל אין הפרטים המטרה בכלל, אלא המטרה הוא הבריאה כולה שיתקיים עכ"פ, וסיבת המקרים בבהמה אינו אישית אלא כללית בבריאה, כלומר הם אינם מטרה בפני עצמם בכלל.
ח. השגחה הפרטית (כאמור- שייך רק למקרי האדם) נחלק לשתי ראשים.
האחד: הנהגת המשפט והגמול, והשני: השמירה על יראיו הדבוקים בבורא ית'.
ט. הנהגת המשפט והגמול: כמו שביארנו שכל מקרה אשר יקרה לאדם תהיה מחושבן במשפט השכר והעונש. וזה יסוד עניין השגחה הפרטית שמסובב כל הסיבות יסובב את כל המקרים שיבואו על האדם בכל ימי חייו, בסיבת מעשיו, שהעושה רצונו ית' והעובר עליו ח"ו יתוגמלו במקרי חייו כמו שמתבאר מהברכות והקללות.
(וכמאמר המוסגר נוסיף כאן נקודה חשובה:
דע שמידת הקב"ה שהוא מאריך אפיים, ומידה זו גוזר, שלא ימות אדם בחטאו מיד, ואף יתכן שיתוגמל בשכרו רק לאחר זמן או לעוה"ב, ולכן בלי שהאדם ישם לבו מרוב דביקותו בבוראו, לא יבין ולא ידע על מה ולמה באו המקרים אשר קרו לו, כי הקב"ה אינו פורע מיד, אלא לאט לאט ובצירופי מקרים רבים כפי שידוע רק אליו יודע תעלומות, וזה חלק מהותי בעניין הבחירה, שלא יתכן שהגמול ישולם מיד, כי אז לא ישאר מקום להבוחר לבחור. אבל הצדיק הדבוק בקונו בכל עת, יבין יותר עבור מה באו עליו המקרים וכן דעת הרמבם בהלכ תשובה פ"ו ה"ה (חוץ מעניינים קטנים שקורים לכל אדם במנהגו של עולם, שרבינו בשער הגמול מבאר שהם יקרו לכל אדם ואינם קשורים לגמול) עכ"פ כשאינם על דרך הניסיון (ולכן אמר רבינו שצדיק ורע לו ידע רק הצדיק עצמו, שאחרים יתלו אולי חטא בשוגג, אבל הצדיק הגמור שיודע מעשיו כולם ידע אם מגיע לו היסורים. וכן דעת רבינו שאין היסורים ניסיון אלא שתי עניינים הם, כי לא יבוא יסורים גדולים כניסיון אלא כגמול, וכ"ז דעת רבינו והנה הוא מבואר).
י. והעניין השני, השמירה על יראיו: היינו, שכמו שכוונת השגחה הכללית הוא מטרת קיום הבריאה, וכל הקורה ע"פ השגחה זו הוא עבור מטרת הבריאה הכללי, ולא עבור הפרטים, כן השגחה הפרטית כוותנו ומטרתו הוא לשמור על הפרטים, שהפרטים המושגחים (כמו הצדיקים) הם עיקר והם הם המטרה של ההשגחה, ולא מתקיימים רק עבור הבראיה בכללותו.
יא. נמצא שהאדם יכול לנוע בין שתי הנהגות האלו, והנהגה האחד יכריע ע"פ מעשי האדם את הנהגה השני. הנה האדם שנעזב למקרים, אין הוא מטרת ההשגחה, ומתקיים הוא אלא בגלל שרצונו יתברך היה שהבריאה יתקיים עכ"פ, אבל לא הוא סיבת קיום עצמו. וכשיבוא מקרה שימות בדרך המקרה, לא ינצל כלל, כי הוא אינו פונקציה בכלל, וכל קיומו אינו אלא עבור הבריאה, ועכשיו שהשגחת הבריאה הכללית יביא מקרה שימות דרכו הלא אין לו מציל, כי כך נגזרה הגזרה על הבריאה והוא בכלל הגזירה.
(ובאמת בזה העניין טמון מה שאמור "כמה יעברון וכמה יבראון" כי הכמות מצד עצמו חשובה בהשגחה הכללית שמנהל את עולמו, אבל אין הכמות עניין לכל פרט שינוהל בהשגחה הפרטית. והנה נא ידעת שאלו דברים שאין להם שיעור, מדרגות רבות יש בכל הנהגה, כי הנהגת המשפט ידון גם בכללים מסויימים למשל "ועל המדינות בו יאמר איזה לחרב ואיזה לחיה" כי הוא ע"ד המשפט, והשגחה הכללית ידון בכמות הברואים שיתקיימו או ימותו, ואז השגחה הפרטית ידון מי יתחייב ומי ישאר למקרים שהוחלט ע"י השגחה הכללית, וכן הלאה, ואכ"מ להאריך. והמציץ מבין החרכים כל אחד לפום שיעורא דיליה ישתומם מנפלאות הבורא המנהיג את הכל.)
אבל הצדיק ששמרתו עליו ית', מכיוון שהוא מטרת ההשגחה כולה מצד עצמו, הלא צריך להינצל מכל מאורע שנגזר בהשגחה הכללית, והנה הנהגת הכלל ישתנה בזכותו שלא יפגע ולא יאונה לו כל רע, כי אותו אהב ה', והכל מה שיתנהג סביבו יתנהג עבורו ממש. הנה אין הוא כמו העזוב האומלל שכל ההנהגה איתו הוא על דרך הכלל והמקרים בכלל, ואין הבדל בינו ובין כל המינים בעולם, ונמצא שהשגחתו הפרטית (שכל אדם יש לו השגחה שדן מה יעשה לו) ישתנה כפי השגחת הכללית בעולם, וזה נקרא שהוא "נעזב אל המקרים", כי אינו כדאי שהשגחתו ישנה דבר מהמקרים אשר צריכים לבא לעולם, והוא נכלל כפרט שולי בין הכללים החשובים.
יב. ונפסיק לבאר עוד עניין והוא, כוונת המילה "רצון" שכשמו כן הוא, כלומר שיש שתי רצונות לפניו ית', הראשון רצה הקב"ה שהעולם יתקיים, לא לתוהו בראה לשבת יצרה, והוא עניין קיום המינים ותהלוכות העולם.
והרצון השני, שרוצה ה' את יראיו המיחלים לחסדו. הנה זה רצון הוא שמעשינו יהיו ראויים ושלא נעבור על רצונו בעשות עבירות.
הנה, נאמר שרצון אחד שייך להשגחה הכללית, והוא שרוצה בקיום העולם, והרצון השני שייך להנהגת המשפט, והוא שרוצה שנתנהג ע"פ הטוב והוא התורה.
הנה נתבאר לך יסוד בעניין הרצון והחפץ לפניו ית', ועל פיהם מנהג את עולמו, גם ידעת על פי איזה מהרצונות ימצא הצדיק, ואיזה הבינונים. ודע שהרשע גם הוא מונהג בהשגחה הפרטית להשמדם עדי עד, וכך כתב רבינו כמה פעמים.
(והי לך הביאור "מרוצה לפניו" או עניין ה"ריצוי", שהרצון כאן הוא כפשוטו, שה' רוצה ביראיו והם מרוצים לפניו. וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז ה"ו התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, הנה ה"רצון" הוא כפשוטו שהקב"ה רוצה בהולך תמים לפניו, ויתעב את הרשעים, וזה יהיה לך ליסוד בכל מקום. (וכמה יחרד לב אדם לחשוב כמה מתועב דרכו הרע, וכמה אהוב בוא באמת במעשיו הטובות כשיתבונן בכל זה).
יג. הנה ברצות ה' דרכי איש, הוא ישמור אותו מן המקרים שמסובב אותו המסובב ברצון הקיומי לעולם, כי כבר רצה אלקים את מעשיך. וכשיעזוב אותו למקרים, ביאורו, שאין כאן רצון ההשגחה ההוא מיוחד באיש הזה, אלא קיומו תהיה רק עבור הרצון הקיומי הראשונה, ואין לו שמירה אישית, הנה עזוב הוא למקרי השגחה הכללית.
יד. הנה, אף שנדע שנידונים אנו לפי מעשינו, יש עוד אפשרות להניצל ברוב כח מן המקרים, והוא ע"י התפילה.
כי המתפלל יכול לבקש רחמים שהקב"ה השומע תפילות ירחם עליו ויצילו וישגיח עליו בהשגחה פרטית, כי הקב"ה יודע כל הפרטים כולם ודאי, ובידו היכולת לשנות המקרים ודאי, והנה ע"י התפילה שצעק לה' ינצל מכל אף אם אינו כדאי והגון לכך, יסובב המסובב המקרים להציל את המיחלים לו והמתפללים לישועתו, והבוטח בה' חסד יסובבנו, והנה עשה לו נס נסתר דרך המקרים.
ומכאן ידעת גם למה לא נתפלל שה' יחונן אותנו בעבור זכות מעשינו, כי עיקר התפילה שיחונן אותנו במתנת חינם, כי הוא יפעל מעבר לשכר ועונש אע"פ שאינו כדאי והגון לכך, וזה יסוד גדול, ומדברנו יתבאר לך עניין זה.
טו. גם ידעת מה שכתב רבינו והרמב"ם שככל שהאדם יתקרב ויתדבק בבוראו, כך תהיה השגחתו עליו, הנה התבאר לך עניינו כי למקרוביו ישגיח בהשגחה הפרטית והם יהיו דבוקים בו תמיד, והוא בהם, לא יסור מבטו מהן ככתוב עין ה אל יראיו.
טז. וכאן טמון יסוד התפילה כולו, כי מטרת התפילה לדעת הרבה ראשונים הוא התקרבות האדם אל בוראו, וכמו שיתקרב אל בוראו בתפילתו כך ישגיח עליו מלמעלה (ודברי הנפה"ח שישליך כל צרכי עצמו ויתכוון לגבוה, כל זה עניין הקרבה הזה, כי כאשר כתב רבינו בהרבה מקומות שאין מטרתנו אלא למען שמו, ולא כמו הגויים שכל מטרתם הוא עבור עצמם. ואכמ"ל).
יז. הנה גם התבאר לך מה בין ישראל לעכו"ם, כי רוצה ה' בעמו, והם מושגחים בהשגחה מיוחדת וזה כי הם מטרת הבריאה, בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית, כי הם ראשית סיבת הבריאה, ואיך לא ישמרם הקב"ה בשמירה מעולה ויתבטל כוונת הבריאה ח"ו.
אבל היחיד בישראל יכול להיות נעזב למקרים ח"ו כל אחד על פי מדרגתו, וכאמור הרבה מדרגות יש לעניין זה ואי אפשר לפורטם כי רבים הם לאין שיעור.
כללו של דבר, אין "מנהגו של עולם" עניין אחד עם ענייני ההשגחות במקרי הנבראים, ויש בשלשתם עניין "רצון" אחר, והתבאר מקום התפילה בהנהגה, ולמה יקרה נס נסתר למקרים, ומה עניין המשפט והשמירה (ובכדי למנוע לזות שפתים, הדברים נאמרים בדעת הרמב"ן ולא היה כוונתי לבאר דברי הרמח"ל, רק מכאן תדע שדבריו מבוארים גם בדברי רבותנו הראשונים, והוא ז"ל גם בנה מבנייניו המפוארים עליהם), ועוד כמה יסודות שמושרשים בדברי רבינו.
אלו היסודות בדברי רבינו לענ"ד, וה' יאיר ענינו ויראנו נפלאות מתורתו.
נערך לאחרונה על ידי
לעמל יולד ב א' מאי 24, 2020 11:55 am, נערך 4 פעמים בסך הכל.