יאיר אתמר כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=45&t=47223#p577226
י. אברהם כתב:לולא דמסתפינא אמינא דתיבות "תרגמו יונתן" ט"ס הם.
וצ"ל: דמיתי. החרבתי, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.
י. אברהם כתב:לולא דמסתפינא אמינא דתיבות "תרגמו יונתן" ט"ס הם.
וצ"ל: דמיתי. החרבתי, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.
ותימה, דהול"ל 'קרוב לארבעין שנין', שהרי דוד מלך אחרי מות שאול ארבעים שנה.'תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא' לָאו דַּוְקָא, דְּהָא קָרוֹב לִתְלָתִין שְׁנִין הוּא, שֶׁהֲרֵי סוֹף שְׁנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד הָיָה.
לבי במערב כתב:ולמה לא יתכן לפרש לשון הרחבה ופתיחה, שלא יוכל לבלום ולסגור פיו מלנבא טוב על ישראל?
זאב ערבות כתב:במדבר (כג טז ד"ה וישם) מפרש רש"י: נתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס (במ"ג הכתר: העוקם) בהמה להוליכה אל אשר ירצה,
בשבת (קנה ע"ב) נאמר: (איזו היא המראה? מרביצה) וברש"י ד"ה פוקס את פיה - נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה
פקס (שהוא שרש דומה לפסק, פשק) משמעו פתח והרחיב בחזקה וזו המשמעות הנכונה בגמרא. אך בפירושו לבמדבר נראה שיש ט"ס וצ"ל ופקם שמשמעו בלם והטה, וכמו (במדבר רבה כ'): כאדם שנותן כלינוס (רסן) בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, וכן מובא במדרש ילמדנו על הפסוק: שעקם את פיו ופקמו, וכן בערוך ערך פקם: תקע בפיו ופקמו... היה פוקם את פיו, כאדם שנותן כלינוס בפי הבהמה ופוקמה. דרך אגב, בספר שבת ומועדי ישראל (ח"ב עמ' 363) סובר ששורש אפיקומן הוא פקם, כלומר, דבר הנעשה באופן לא טבעי ויוצא דופן, ושם הפעולה אפיקומן.
יעוין, למשל, ברמב"ן על־אתר.קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .
לבי במערב כתב:יעויין, למשל, ברמב"ן על־אתר.קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .
קו ירוק כתב:לבי במערב כתב:יעויין, למשל, ברמב"ן על־אתר.קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .
הרמב"ן לא נגע בענין ירושלים. רש"י הזכיר את ירושלים, והשאלה קיימת.
זאב ערבות כתב:שופטים ד יא אילון (כך הד"ה במ"ג המאור והכתר, וכך הנוסח במ"ג הכתר בפסוק, בשאר הדפוסים: אֵלוֹן) בצעננים (קרי, בצענים כתיב) - (ת"י) מישר אגניא, מקום מישר של בצעים, מריש"ק (בִּיצה) בלעז והוא אגניא. גבים (הן) כמין גומות שהמים נקבצים שם, אגני דארעא מקרון (קידושין סא. עיין יהושע יט לג).
ישע' לג כ אלון בצעננים מתרגמינן מישר אגניא, והם נקעים שבשדות שקורין קומבי"ש (בקעות, עיין בא"ה), כמו (קדושין סא. ב"ק סא:) אגני דארעא מקרי, שהמים נאספים שם מן ההרים והגבשושיות. ובי"ת של בצעננים אומר אני שאינה נשרשת בתיבה, אלא משמשת היא.
מחלוקת אם אלון בצעננים הוא מקום אחד או שני מקומות נפרדים. בפירוש לשופטים מחשיב את הבי"ת כשרשית (וכן בת"י) מלשון בצעי הבית, אך בפירוש לישע' כותב במפורש שאינה שרשית. במ"ג הכתר "אילון" מלא צ"ע, שכן בישע' (לג כ, וכן בערך צען) מצטט רש"י את הפסוק, ובכתר הציטוט "אלון" חסר יו"ד. כלומר לא מציינים שיש שינוי מנוסח הפסוק אצלם וכן אינם עקביים. אם הם החליטו שנוסח כת"י אחד עדיף על השני, שיביאו אותו בכל הפסוקים שרש"י מצטט. לא סביר להניח שרש"י בפירושו ציטט את הפסוק פעם כך ופעם כך.
קו ירוק כתב:החשבון יפה, אבל לא מדויק, כוונת הגמ' איננה שכל הר הבית אצל יהודה מלבד מזבח ומקדש,
אלא הכוונה שחלקו המזרחי של הה"ב הכולל הה"ב והעזרות מהמזרח ועד יסוד מערבי של מזבח - של יהודה. משם ולמערב הכל של בנימין.
הרצועה שהוזכרה היא רק כנגד יסוד דרומי אמה על ל' אמה. לא היה חוץ מזה רצועות פתלתלות בהר הבית ובירושלים. ואכמ"ל.
להימן האזרחי. אחד מן המשוררים בכלי שיר, ויסדוהו בני קרח את המזמור הזה שיאמרהו הימן על הדוכן: להימן האזרחי. מבני זרח בן יהודה היה שהוא מיוחס (בד"ה א' ב') ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע.
זאב ערבות כתב:בישעיה לד יא נאמר בפסוק וירשוה קאת וקפד
הד"ה ברש"י וקפד (כך במהדורת ארטסקרול אך בשאר הדפוסים כולל הכתר מלא: וקפוד) - עוף הפורח בלילה, צואיט"א (כוס, מין עוף לילי) בלעז.
לכאורה יש פה בעיה עם הד"ה, שכן התיאור שרש"י נותן הוא של הקאת ולא של הקפוד. האם יתכן שכל הספרים השתבשו?
קפופא צואיט"א בלעז, ויש לה לסתות כלחיי אדם.
כוס וינשוף - הם צואיטי"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 45 אורחים