א.
חובה, ראוי ,לא תקף.
למסכת הגדולה בשס ובה 30 פרקים "כלים" שעוסקת בדינים הללו, אין תלמוד בבלי ולא ירושלמי.
וכך גם בשאר סדר טהרות מלבד נידה.
גם בספרי הגאונים והראשונים לא דנו בהם להלכה, יוצא הכלל בכך הוא הרמבם שכללם כמו גם שאר ההלכות שכיום אינם הלכה למעשה.
ובעצם מעל 1800 שנה שדיני טומאה אינם הלכה למעשה. [מלבד לכוהנים ונשים].
אבל אפשר שלחלק מהמפרשים יש מקום לדון בהם למעשה גם כיום, אם כהמלצה לאנשי מעלה
וי"א אפילו כחובה.
ב.
ממניין המצוות ?
לרמבם ולחינוך.
מצוה שצח - לפסוק טומאת מת
חוקת.
מִצְוַת טֻמְאָה שֶׁל מֵת – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְנַהֵג בְּעִנְיַן טֻמְאַת מֵת כְּמוֹ שֶׁצִּוְּתָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. ...
וּבְסֵדֶר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי בְּמִצְוַת טֻמְאַת שְׁמֹנָה שְׁרָצִים (מצוה קנט), תִּרְאֶה כָּתוּב גַּם כֵּן כִּי הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַחְלֹק עַל הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב כָּל דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וְנִמּוּקוֹ עִמּוֹ.
דין טומאת מת היא מצווה -לרמבם.
ובמצווה קנט כתב החינוך-
..וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. לְעִנְיָן שֶׁכָּל שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁרָצִים נִקְרָא טָמֵא, וְלֹא יַעֲלֶה מִטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל בַּמַּיִם כְּדִינוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, עַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ בַּעֲוֹנֹתֵינוּ לֹא מִקְדָּשׁ וְלֹא טָהֳרוֹת. אֵין לָנוּ לִמְנוֹתָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת. וּמִי שֶׁמִּטַּמֵּא אֲפִילּוּ לְדַעַת בְּכָל זְמַן, אֵין עָלָיו חֵטְא בָּזֶה, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִגַּע בַּקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיִּטְהַר. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְכָל מֵבִין לְהַרְחִיק הַטֻּמְאָה, כִּי הַנֶּפֶשׁ מִתְעַלָּה בְּטָהֳרָה.
לרמבן אינה במניין המצוות.
ואין איסור להיות בטומאה. ואין עליו מצווה להיטהר.
וְכָתַב הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֵין לָנוּ לַחְשֹׁב בְּמִנְיַן הַמִּצְוֹת כָּל דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת. וּבְסֵפֶר הַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹ (בסהמ"צ עשה צו) כָּתַב טַעַם נָכוֹן לִדְבָרָיו, ...
..., שֶׁהַשֵּׁם מְנָעָנוּ מֵעֲשׂוֹת הַדְּבָרִים בְּטֻמְאָה וְנִשְׁאַר עָלֵינוּ לְהוֹדִיעֵנוּ אֵיזֶה דָּבָר הוּא הַטֻּמְאָה, וְאָמַר שֶׁהִיא נְגִיעַת הַמֵּת וְהַשְּׁרָצִים וְזוּלָתָם כָּל הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה. וְשֶׁאֵין לָנוּ לִמְנוֹתָן בֶּאֱמֶת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן.
לרמבן: אין איסור לאדם להיותו טמא - וכו"כ אין לו חיוב להיטהר.]
ג.
ומה שנאמר בויקרא יא כח.
מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
וברמב״ן: אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, והענין לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים,.. אבל אין הנגיעה נמנה בלאו שאין הנוגע בנבילה ברגל מן הלוקין את הארבעים.
ומה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או ל״ת זולתי מצות העליה, או שיהיה אסמכתא ...
אב"ע תמוה.
אבל באבע- לכאורה חוב ומצווה.
ובנבלתם לא תגעו – והכתוב לא הזכיר: הנוגע שיטמא עד הערב, רק מדברי קבלה ידענו זה.
והנוגע בזדון יש עליו מלקות, כי הוא עבר על לא תעשה.
וכתב כן גם בספרו יסוד מורא אלא ששם כתב שאין חייבין עליו מלקות.
[למתרצים את האבע -ראה בהמשך.]
ד.
נגיעה מותרת ,מסחר אסור.
ובמשך חכמה - הסביר גם בפשט.
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו – פירוש כמו שנקרא עסק משלח יד, כן נקרא בשם מגע, ופירוש שלסחור אסור בנבלתם. ודוקא מחיים, שאינם עומדים לאכילה מותר כמבואר בירושלמי הביאוה תוספות ב״ק דף פ״ב ע״ב.
רק בג' רגלים.
ובזמן הבית.
ובשאגת אריה [ישנות סז] שלפי הסבר הרמבם למצווה זו ,שנועדה לאפשר קיום מצוות הרגל בזמן הבית. ולכן נהג רק בג' רגלים שיש בהם מצוות עלייה לרגל . אבל לא בר"ה ובכיפורים .
ואילו בזמה"ז - אינו נוהג כלל.
ה,
יש תמיד מצווה.
אולם לדעת הצלח[ביצה יז]אין מצווה זו קשורה למקדש. אלא מצווה זו נהגה בכל החגים כולל ר"ה וכיפורים. וכן נוהגת גם כיום כשמקדש חרב. וזאת כיון שטעם מצווה זו שכבימים מרוממים אלה יש לכל אדם להשתדל להיות טהור בגופו כדי להתעלות ברוחניות בנפשו.
הפשט ללמד בא "מומלץ -ואינו חובה".
וכן משמע בהכוה"ק
..בנבלתם לא תגעו – רבותינו אוקמי הך קרא ברגל דוקא, אבל בלא זה אין ישראל מוזהר על מגע נבלה (ערש״י),
אמנם זהו מעיקר הדין, אבל מדרך הפרישות צריך כל אדם להפריש עצמו מן הטומאה בכל זמן כמאמרם קדש עצמך במותר לך הנכלל במאמר קדושים תהיו לדעת הרמב״ן שם בפירושו,
זה נ״ל בטעם סתימת הלשון באמרו בדרך כלל ובנבלתם לא תגעו ולא הבדיל בין זמן לזמן, .
ועיין במשנה למלך (פט״ז מטומאת אוכלין היו״ד) דאחרים חולקים עם ת״ק, דלת״ק ובנבלתם לא תגעו ברגל, ולאחרים אין חלוק בין רגל לשאר ימות השנה,
ובתנא דבי׳ אליהו (ח״א פט״ו) והתקדשתם והייתם קדושים מכאן היה ר״ג אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, והובא בילקוט כי תשא סוף רמז שפ״ו, עתוס׳ חולין ב׳ בד״ה טמא.
וכן בר"י בכור שור כתב-
..ובנבלתם לא תגעו – עצה טובה. ואינה אזהרה ..
ועל הטומאה: מהותה ומטרתה .
נכתב בעבר כאן -
viewtopic.php?f=46&t=59202&hilit=%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%94