תרגום אונקלוס מתורגם ללה"ק (מתעדכן)

יום. מלת יום ידוע, פעמים היא זמן היות השמש על הארץ לבד, כמו ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א, ה), כל היום ההוא וכל הלילה (שמות י, יג), וכן רבים, ופעמים כולל היום והלילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה), שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה, יב), וכמוהם רבים.
ובהכפל המ"ם יורה על זמן השמש לבדו, או יומם ולילה (במדבר ט, כא), יומם יצוה י"י חסדו (תהלים מב, ט), לא ימיש עמוד הענן יומם (שמות יג, כב), וכן כולם.

גרשיים · הודעהעל ידי **גרשיים** » ש' אוקטובר 09, 2021 8:44 pm

בן ראובן כתב:"ויקרא אלקים לאור יומם"?!
"יומם" הוא תואר הפועל, לא שם עצם!
"ויקרא אלקים לאור יומם" פירושו שה' קרא לאור (לבוא אליו) במהלך היום...

מצאתי טענה זו כאן.
האם יש מקור לכך גם בראשונים?

האב"ע איוב ה, יד על הפסוק:
יוֹמָ֥ם יְפַגְּשׁוּ־חֹ֑שֶׁךְ
כתב:

יומם - עניינו ביומם.

ומשמע שלא כל 'יומם' כן הוא (וגם לא כתב "יומם - ענינו 'ביום'"), רק כאן נכתב חסר ב'.

ובפירושו הקצר (שמות מ, לח) כתב:

יומם - לעולם יום בלא לילה, ומ"ם האחרון נוסף.

ואם הוא תואר הפועל, אין ה-מ' האחרון נוסף, אלא בא לציין שהוא תואר הפועל.

בן ראובן · הודעהעל ידי **בן ראובן** » א' אוקטובר 10, 2021 6:22 am

גרשיים כתב:
בן ראובן כתב:"ויקרא אלקים לאור יומם"?!
"יומם" הוא תואר הפועל, לא שם עצם!
"ויקרא אלקים לאור יומם" פירושו שה' קרא לאור (לבוא אליו) במהלך היום...

מצאתי טענה זו כאן.
האם יש מקור לכך גם בראשונים?

האב"ע איוב ה, יד על הפסוק:
יוֹמָ֥ם יְפַגְּשׁוּ־חֹ֑שֶׁךְ
כתב:
יומם - עניינו ביומם.

ומשמע שלא כל 'יומם' כן הוא (וגם לא כתב "יומם - ענינו 'ביום'"), רק כאן נכתב חסר ב'.

ובפירושו הקצר (שמות מ, לח) כתב:
יומם - לעולם יום בלא לילה, ומ"ם האחרון נוסף.

ואם הוא תואר הפועל, אין ה-מ' האחרון נוסף, אלא בא לציין שהוא תואר הפועל.

אינני בקי בדברי הראשונים, אבל דומני שבמציאות שימוש המלה "יומם" במקרא הוא תמיד כתואר הפועל, והבא להשתמש בה כשם עצם עליו הראיה. ולענ"ד דיוקי הלשונות שהבאת מהאב"ע אין די בהם כדי לחדש שימוש זה.

גרשיים · הודעהעל ידי **גרשיים** » א' אוקטובר 10, 2021 10:42 pm

בן ראובן כתב:אינני בקי בדברי הראשונים, אבל דומני שבמציאות שימוש המלה "יומם" במקרא הוא תמיד כתואר הפועל, והבא להשתמש בה כשם עצם עליו הראיה. ולענ"ד דיוקי הלשונות שהבאת מהאב"ע אין די בהם כדי לחדש שימוש זה.

מלשון המקרא אין ראיה, כי אפשר לפרש את הפסוקים כחסרים ('ביומם'), כמו שמצינו רבות (ראה אב"ע בראשית יד, ד; שיטה אחרת ג, טו; ישעיהו ה, כד; כד, ו; כו, יח; כז, ד; הושע ו, ג; תהלים ג, ח; סו, יז; קט, ג) וכמו שפירש האב"ע באיוב (ה, יד) על 'יומם' בפסוק שם.

בן ראובן

גרשיים כתב:
בן ראובן כתב:אינני בקי בדברי הראשונים, אבל דומני שבמציאות שימוש המלה "יומם" במקרא הוא תמיד כתואר הפועל, והבא להשתמש בה כשם עצם עליו הראיה. ולענ"ד דיוקי הלשונות שהבאת מהאב"ע אין די בהם כדי לחדש שימוש זה.

מלשון המקרא אין ראיה, כי אפשר לפרש את הפסוקים כחסרים ('ביומם'), כמו שמצינו רבות (ראה אב"ע בראשית יד, ד; שיטה אחרת ג, טו; ישעיהו ה, כד; כד, ו; כו, יח; כז, ד; הושע ו, ג; תהלים ג, ח; סו, יז; קט, ג) וכמו שפירש האב"ע באיוב (ה, יד) על 'יומם' בפסוק שם.

אתה הוא שרוצה להשתמש במלה "יומם" כשם עצם, ולכן עליך הראיה שיש שימוש כזה.

בינתיים משמעות הדברים היא להפך, בפרט לנוכח ההקבלה למלים דומות (ריקם, חנם).

עיניו כיונים

גם אם מעיקרו 'יומם' הוא תואר הפועל, בזמן מאוחר יותר החלו משתמשים ב'יומם' גם כשם עצם מקביל ל'ימם' הארמי. בירמיהו (לג כ) "ולבלתי היות יומם ולילה בעתם", "יומם ולילה" כאן הם שמות עצם נושאיים (וכ"ה בפסוק כה לפי הפשט). ועוד בירמיהו (טו ט): "בא שמשה בעֹד יומם".
בימי בית שני, יש במגילות קומראן (ע"פ 'מאגרים'): "מוצא לילה ומבוא יומם", "אור היומם".
בלשון התפילות, בנוסחאות כמה עדות (ספרדים ותימנים) אומרים בברכת המעריב ערבים "בורא יומם ולילה".