בגדר מצוות לא תחיה כל נשמה בז' עממים אשר ישבו בארץ כנען.
ענף א'
יש לדון האם יש מצווה להרוג אחד מז' אומות גם כאשר אינו נמצא בארץ ישראל. [נביא ד' ראשונים רמב"ם, ספר החינוך, רש"י, והרמב"ן]
שיטת הרמב"ם:
בספר המצוות [מצווה קפ"ז] וז"ל שצוונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון, וכו' שסבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם, והנה באו כתובים רבים לזרז על הריגתם ולחזק בזה, וכו' ולהרוג שבעה עממין ולאבדם ציווי נצטווינו בו והוא מלחמת מצווה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש,
וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. וכו' מפני שאלה מצות אינן קשורות בזמן ולא "במקום מיוחד". עכ"ד.
מבואר להדיא שיש מצווה להרוג את שבעה אומות גם כאשר אינם בארץ ישראל והמצווה הזאת לא תלויה בארץ כנען דווקא אלא בכל מקום.
ויש כאן שתי הערות.
א. שמבואר שאם יש אחד משבעה אומות שנתערב בין שאר אומות ואין לו שם וזכר אין דין להורגו, משום שהוא התבטל בשאר אומות, לעומת זאת על עמלק שגם נאמר הדין לא תחיה כל נשמה כמו ז' אומות, אם נתערב בשאר אומות אין לו ביטול ומצווים להורגו.
ב. דהנה כתב הרמב"ם הלכות מלכים [פרק ו' הלכה ה'] שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. עכ"ד.
וכן מובא בירושלמי במסכת שביעית, עם תוספת שהגרגשי ברח מארץ כנען וככה ניצל, וצע"ג אם יש דין להשמיד את שבעה אומות א"כ מדוע יהושע שלח מכתב למי שרוצה לברוח שיברח הרי אדרבה עדיף שיישאר וככה נוכל להורגו במלחמה, ועתה כשברח הוא רחוק מאתנו ואיננו יכולים לקיים את המצווה שנאמרה בז' אומות "לא תחיה כל נשמה".
ואולי היה מקום ליישב שמכיון שע"י הבריחה האומה תתפזר ויפקע שמה ויאבד זכרה, לכן היה מותר לשלוח אגרת שיברחו ואדרבה זה חלק מהחרמת הז' עממים.
אך צ"ע דמהיכי תיתי שהרי אפשר שכולם יברחו בצורה מסודרת והתיישבו באיזו יבשת ולא התפזרו בין האומות ולא התבטל שמם, וא"כ איך הותר ליהושע לשלוח "אגרת בריחה".
וביותר שעדיין לפי שיטת ספר החינוך שמובאת לקמן לא התיישב מידי שהרי ס"ל שאין ביטול לאחד מז' אומות שנתערב בין האומות.
שיטת ספר החינוך:
[מצווה תכ"ה] וז"ל להרוג ז' עממים המחזיקים בארצינו "טרם כבשנו אותה מהם" והם הכנעני והאמורי והפריזי וכו' ולאבדם "בכל מקום" שנמצאים שנאמר עליהם החרם תחרים אותם, ונכפלה המצוה בספר שופטים שנאמר שם כי החרם תחרימם וגו',
משרשי המצוה לפי שאלו ז' עממים הם שהחלו לעשות כל מיני ע"ז וכל תועבת השם יתברך אשר שנא, וע"כ בהיותם עיקר ע"ז ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים ובמצוותינו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהם,
וגם יש לנו ליקח מוסר בזה שלא נפנה אחר עכו"ם כי ברודפינו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעכו"ם לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים. וכו'.
ונוהגת מצווה זו בזכרים ובנקבות "בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להרגם" וכו'
ואף כי כבר עשינו בהם המחויב על יד דוד מלכנו שהשחיתם כולם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם, וכו'
והבן זה העיקר והחזק בו ועובר ע"ז ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו שנאמר לא תחיה כל נשמה. עכ"ד.
מבואר להדיא בדבריו שנוהגת בכל מקום ובכל זמן.
ויש כאן שלוש הערות
א. שההגדרה של אחד משבעה אומות זה מי שנתיישב בארץ כנען לפני שבאו עם ישראל לכובשה, אבל אחר שכבשו עם ישראל את הארץ גוי שבא לגור כאן לא נעשה כשבעה אומות שנאמר בו הדין "לא תחיה כל נשמה".
ב. החינוך פליג על הרמב"ם וס"ל שאמנם הנשארים מהז' אומות נשכח זכרם, אך זה גורם שלא נדע מהם כדי להורגם אבל ודאי שהם חייבים מיתה, ולו יצוייר שנצליח לגלות מהם אנו מחויבים להרוג אותם.
והטעם הוא משום שהמעיין בספר החינוך יראה שהוסיף טעם על דברי הרמב"ם וכתב שאנו מצווים להורגם גם על עצם מה שעבדו ע"ז, ולכן עדיין גם אם אבד זכרם ואין להם שם עדיין הם חייבים מיתה על מה שעבדו ע"ז. ודו"ק.
ג. והנה כתב החינוך "ועובר ע"ז ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו שנאמר לא תחיה כל נשמה". עכ"ד.
והקשה ה"מנחת חינוך" [שם] וצ"ע נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן.
שיטת רש"י:
במסכת סוטה [דף ל"ה:] ד"ה וז"ל וכתב ומלמטה בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וגו' לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ לגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך הגבול נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים
אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכן אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בתוספתא [פרק ח'] אם אתם חוזרים בכם אנו מקבלים אתכם. עכ"ד.
מבואר בדבריו שאחד משבעה אומות שגר בחו"ל גם מצווה להורגו, אלא שיכול ע"י חזרה בתשובה דהיינו גירות להינצל. ודו"ק.
ודבריו צ"ב
שמסוף דבריו נראה שגם האלו שיושבים בתוך ארץ ישראל מהני להם גירות אלא דאמרינן שמתוך יראה הם עושים ואין הם מתגיירים באמת ובלב שלם, משא"כ האלו שיושבים חוץ לגבולי ישראל אמרינן שמתגיירים באמת.
וצ"ע אם יש מצווה להרוג גם את אלו שיושבים מחוץ לגבול ישראל א"כ גם עליהם נאמר שמתגיירים מחמת יראה ולא מתגיירים באמת, כמו שאמרינן על האלו שיושבים בתוך גבול ישראל, ומה הסברא לחלק ביניהם.
וביותר קשה שבתחילת דברי רש"י נראה שהחילוק בין היושבים בתוך גבול ישראל לבין אלו שיושבים מחוץ לגבול ישראל, שאלו שבתוך הגבול יש חשש שיחטיאו את עם ישראל ולכן מחויבים אנו להורגם יותר מאלו שיושבים מחוץ לגבולי ישראל, ולא מחמת שהגירות שלהם מחמת יראה, וצע"ג.
שיטת הרמב"ן:
דברים [פרק כ' פסוק י"ח] אשר ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם. שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא, [דברים פרק י"ב, פסוק ל"א] וחטאתם לה' אלהי-כם שהוא הזהיר אתכם [שם פסוק ל'] שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני.
והנה התורה הזהירם [שמות פרק כ"ג פסוק ל"ג] לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותם לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעו"ג כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ג.
וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחידי הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך. עכ"ד.
והנה רבינו הרמב"ן טרח לפרש מדוע התורה כתבה כמה פעמים את הדין של החרמת ז' אומות, [לעומת זאת הרמב"ם שהבאנו למעלה כתב שהכפילות בתורה היא רק כדי לזרז ואולי משום דאזיל לשיטתו שהמצווה היא גם על היושבים בחו"ל לכן צריך זירוז טפי. ודו"ק.]
שפעם הזהירה התורה שלא נעבוד את ה' בשריפת הבנים והבנות וכדו' כמו שהשבע אומות עושים לאלוהיהם.
ופעם התורה הזהירה שלא ישבו בארץ כנען מפני שיחטיאו את עם ישראל.
וכאן שנאמר לא תחיה כל נשמה הכוונה שאפילו אם נשאר "יחידי" שגר ביניכם יזכיר לך את עבודת אלוהיהם ולכן אתה מצווה להורגו.
המעיין בלשונו של הרמב"ן יראה שרק יש מצווה להרוג אחד מז' אומות רק אם נמצא בארץ ישראל אבל אם יצא מארץ ישראל כבר אין דין להורגו, [המדקדק בלשון של הרמב"ן יראה זאת, ויש להוסיף גם שהרמב"ן כתב שיש חשש שעם ישראל ילמד מהכנענים להקריב את בניו ובנותיו לה' התברך וזה שייך רק בארץ ישראל שרק שם עבודת הקרבנות. ודו"ק.]
ובזה פליג הרמב"ן על כל שאר הראשונים, הרמב"ם ורש"י וספר החינוך. ודו"ק.
ענף ב'. בגדר ארץ כנען
כדי ליישב תחילה נקדים מה שנראה לענ"ד במהות ארץ כנען שהיא מסוגלת לע"ז בייחוד וכמו שנראה בלשונו של הרמב"ם שז' אומות היו יסוד לע"ז ודבוקים בה בייחוד, וכן בספר החינוך הובא לעיל.
וכן מבואר בנצי"ב על הכתוב [במדבר פרק ל"ג פסוק נ"ה] ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה.
וז"ל לשכים בעיניכם, היינו עין הדעת דטבע ארץ ישראל מפתה לע"ז כמבואר במדרש שיר השירים על הפסוק רחצתי את רגלי איככה אטנפם שאותו מקום משיאני לע"ז.
ושם ב"הרחב דבר", הוסיף לכתוב וז"ל והסיבה לזה דכל שהמקום קדוש ביותר, התגברות הטומאה אשר זה כנגד זה עשה האלקים שמה ביותר, ומשום הכי בירושלים שעבודת הקודש בגבורה, איתא במדרש שלא היה ע"ז שלא נעבד בירושלים שנאמר ופסיליהם מירושלים ומשומרון [ישעיה פרק י' פסוק י'] ובבית שני שהיתה קדושת התורה במעלה עליונה כמש"כ ריש פרשת תצוה, על כן נתגבר טומאת שפתים שהוא לשון הרע ושנאת חנם כמש"כ להלן פרק ל"ה פסוק ל"ד, ובריש פרשת האזינו, והיינו משום דלשון הרע הוא מקביל לקדושת התורה כדאיתא בערכין דף י"ז מרפא לשון עץ חיים. עכ"ד.
וחשבתי להביא עוד הוכחה דהנה כתב המשך חכמה [במדבר פרק י"א פסוק י"ז] סדר עולם פרק ל', ע"כ היו הנביאים פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה עד כאן לשון הגר"א, וזהו יצרו דע"ז כמבואר ביומא, ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה פרק י"ג פסוק ב' והיה ביום ההוא נאום ה' אכרית את שמות העצבים וכו' וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.עכ"ד. [ואכן תחילת בית שני שהרגו את היצר הרע, זה היה סוף תקופת הנבואה שהאחרונים היו אלו חגי זכריה ומלאכי.]
ואמרינן במסכת מועד קטן דף כ"ה. פתח עליה ר' אבא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה מתיב רב נחמן בר חסדא היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים. ע"כ. ועי"ש ברש"י.
מבואר שמכיון שאין שכינה בחו"ל אין נבואה בחו"ל, והיוצא מהגר"א לעיל שכל מה שנתנה נבואה זה רק משום שהיה ע"ז וא"כ בחו"ל שלא היה נבואה ע"כ מוכח שלא היה כ"כ ע"ז, ובארץ ישראל שנתנה נבואה מכיון שבא בעיקר היה יצרא דע"ז.
ולענ"ד כך נראה מלשון הכתובים [דברים י"ח י"ג –ט"ו] תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון.
שמה שה' הקים נביאים זה משום שהגוים שאתה יורש הם פונים אל מעוננים וכדו' ההיפך מלהיות תמים עם ה' אלקיך והוי אביזרייהו דע"ז, כלומר שה' הקים נביאים כנגד סגולת הארץ שמושכת למעוננים שהם אביזרייהו דע"ז. ודו"ק.
נמצא א"כ שארץ כנען מסוגלת לע"ז וכאשר עוזבים את ארץ כנען ממילא כבר חסר בכח וביצרא של הע"ז.
והשתא מיושב מה שהקשנו בשיטת הרמב"ם וספר החינוך איך שלח יהושע אגרת שכל הרוצה לברוח יברח הרי יש מצווה להרוג ז' עממין גם כאשר הם בחו"ל.
שבזה שהם ברחו מיראת המלחמה עם יהושע בן נון ועם ישראל פקע מהם שם כנעני שהרי ברחו מהארץ שמסוגלת לע"ז, מפחד המלחמה ותו לא האמינו בכוחה ובמסוגלות של ארץ כנען שמביאה להם כח לע"ז והוי כעין נכרי ששיבר את הע"ז שלו שמתבטל ומותר בהנאה, ולכן פקע מהם שם כנעניים.
והשתא נמי נראה ליישב שמש"כ רש"י שאלו שיושבים מחוץ לגבול לא חיישינן שיחטיאו את עם ישראל אין הטעם מכיון שאינם יושבים לידם, אלא הטעם הוא משום שהם פחות דבוקים בע"ז וזאת משום שהם גרים מחוץ לארץ כנען שמסוגלת לע"ז, משא"כ אלו שגרים בתוך ארץ כנען הם דבוקים בע"ז טפי וע"כ חיישינן שמא נלמד ממעשיהם.
והשתא מובן גם סופו של רש"י שליושבים בתוך ארץ כנען לא מהני גירות דאמרינן שמתוך יראה הם עושים, וזאת משום שהם דבוקים כ"כ בע"ז שהרי הם נמצאים בארץ כנען שמסוגלת לע"ז, משא"כ היושבים מחוץ לארץ כנען מהני גירות מכיון שאינם דבוקים כ"כ בע"ז שהרי הם לא נמצאים בארץ כנען.
העולה מכלל דברינו שמה שנחלקו הראשונים האם יש דין להחרים ז' אומות כאשר הם נמצאים בחו"ל, נקודת המחלוקת האם מאחר שעזב לחו"ל כבר אינו דבוק בע"ז, או בנוסח אחר שאם עזב מרצונו זה כאילו ששיבר את הע"ז שלו ותו לא מיקרי "כנעני" או שמאחר שסוף סוף עבד ע"ז בארץ כנען חל עליו שם "כנעני" ותו לא פקע מיניה. [וכמו שמצינו בנביא יחזקאל שהתנבא בחו"ל על נהר כבר מחמת שכבר התנבא בארץ ישראל כמבואר במכילתא פרשת בא.]
שהרמב"ן ס"ל כמו הצד הראשון וכל שאר הראשונים הרמב"ם החינוך ורש"י ס"ל כמו הצד השני.
ענף ג'. שני דינים במלחמת ז' אומות, יחיד וציבור.
והנראה לענ"ד ליישב בעוד דרך את קושיית המנחת חינוך הנ"ל שיש שני דינים במלחמה בז' אומות דין אחד על הציבור ודין שני על היחיד.
דין על הציבור לכבוש את ארץ כנען ולשנות שמה לארץ ישראל ומעתה כל היושבים בה לא נהיים כנענים שאחר שכבשו עם ישראל פקע שם כנען מארץ ישראל, וכן נצטוו להחרים את כל האומה היושבת בארץ ישראל "כדי שלא תחטיא את עם ישראל", והתורה ציוותה את הציבור על עשיית מלחמה וגם אם יש סכנה שיהרגו אפ"ה, חייבים למסור את הנפש ולהילחם, וכל הדין על הציבור הוא רק בארץ ישראל.
ויש עוד דין על כל יחיד ויחיד בעם ישראל להרוג אחד משבעה אומות שזהו עונשו על מה שעבד ע"ז והחיוב על היחיד גם בחו"ל, וע"ז הדין לא נאמר שצריך לעשות מלחמה וכיבוש וממילא גם לא התחדש שצריך לסכן את הנפש, ולכן היחיד אינו מחויב לקיים דין בעובדי ע"ז אם יש בזה סכנה.
שרק במקום שיש סכנה שהשבעה אומות יחטיאו את עם ישראל התחדש שצריך לעשות מלחמה ולסכן את הנפש, אבל במקום עשיית דין גרידא לא צריך לסכן את הנפש. [וזה מדוקדק בלשונו של החינוך שכתב תרי טעמי. ודו"ק.]
[ואולי אפשר להוסיף שארץ ישראל מתקדשת רק כאשר מוסרים את הנפש עליה וכמו שאמרינן ששלוש דברים נקנים בייסורים ואחד מהם זה ארץ ישראל, ולכן יש דין מלחמה דווקא על הציבור שמקדש אותה משא"כ כל יחיד ויחיד שאינו מחיל את קדושת הארץ כידוע ממילא אין דין מלחמה וסכנה. ואכמ"ל.]
והנה לעיל הקשנו על הרמב"ם והחינוך איך הותר ליהושע לשלוח אגרת שכל הרוצה לברוח יברח, הרי יש מצווה להורגם בכל מקום,
ולפי"ד השתא נראה שעל יהושע המנהיג של כלל ישראל היה רק מצווה שיש על הציבור לעשות מלחמה ולקדש את ארץ ישראל כדי שלא יחטיאו את עם ישראל, וחמור ודוחה המצווה שמוטלת על הציבור את המצווה שמוטלת על היחיד ולכן הותר לו לשלוח אגרת בריחה ובזה הציבור יקיים את המצווה של החרמת ז' אומות "מארץ ישראל" גרידא. ויש בזה עומק. [ולולא דמסתפינא הו"א שהדין של כיבוש משום חשש שיחטיאו את עם ישראל אין זה אלא רק שיעור בכיבוש והאחזות של עם ישראל בארץ ישראל. וצע"ג ואכמ"ל.]
נכתב בעזרת אבינו שבשמים,
[המאמר עצמו אינו מסכם את כל הנושא ויש עוד להוסיף כמה דברים א. גירות של רחב. ב. קבלת הגבעונים. ג. קריאה לשלום. ועוד. ובעז"ה יהיה השלמה בשבועות הקרובים, כמובן שכל תוספת וכל מו"מ אם חכמי הפורום מביא ברכה לתורה ולנושא המדובר, "וה' למען חפצו יגדיל תורה ויאדיר".]
[נ.ב. אין לי אינטרנט בבית ולכן אינני יכול להגיב מיד, ולפעמים זה מתאחר בכמה ימים.]