נזירות סתם. נזירות שמשון. ונקמת שמשון בפלשתים

[יזל מדליו]

ענף א' נזירות תכלית או אמצעי.

במדבר פרק ו' פסוקים ב' ג' דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל.
ופסוקים ה' ו', כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא.

והנה יש לעיין האם נזירות הוי תכלית ומן הראוי לעשות נזירות לעולם או שנזירות זה דבר זמני ואדרבה אסור להיות נזיר לעולם.

והנה כתבו התוס' במסכת נזיר דף ב': ד"ה ואמאי נאה. וז"ל וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא וי"ל דטהור נמי קרי ליה קצת חוטא ומ"מ המצווה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצווה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת, שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת.

אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירותו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות. עכ"ד.
מבואר שבעצם הנזירות יש חטא והוי כמו אדם שהתענה בשבת [שיש מצווה לאכול משום עונג שבת.] שצריך ליישב בתענית על תעניתו, אך יש בזה מצווה "הוראת שעה" כדי לעשות לעצמו סייג.

וכן מבואר ברמב"ם [פרק י"ג הלכה כ"ג כ"ד כ"ה] מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה נאה ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר הבשר עליו שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או שאסר השכרות לעולם.
וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים סייג לפרישות נדרים.
ואע"פ שהן עבודה לא ירבה האדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהן אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.
אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר "נדרי לה' אשלם". עכ"ד.

מבואר בדבריו שמי שרודף אחר איזה תאווה ראוי שידור ממנה אבל בסתם דבר שאין האדם רדוף ממנה אין ראוי שידור ממנו, ואזיל לשיטתו הידועה שכתב במסכת אבות [פרק ד' משנה ד'] וז"ל וכבר ביארנו בפרק רביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג. עכ"ד.
כלומר כאשר האדם רודף אחר איזה תאווה צריך לעשות נדר ולהטות לקצה השני עד שיתרפא ואז יחזור לדרך האמצעית.

והנה כתב הרמב"ן [במדבר פרק ו' פסוק י"א] וטעם החטאת, שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש, ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודת ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר קדוש לאלהיו כענין שאמר [עמוס פרק ב' פסוק י"א] ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם. עכ"ד.

ולכאורה יש סתירה בדברי הראשונים שהרמב"ם והתוס' ס"ל שנזירות הוי רק סייג וגדר זמני ואין זה תכלית ואדרבה אסור שיהיה נזיר לעולם ואפשר שעל הפרישות הזאת מביא חטאת, והרמב"ן ס"ל שנזיר זה תכלית וצריך להיות לעולם ואדרבה על מה שמפסיק את נזירותו צריך להביא קרבן חטאת.

ונראה הבנת הסוגיה ע"פ מש"כ ה"חובת הלבבות" שער אהבת ה' [פרק שביעי] ונהג בהדרגה וביישוב הדעת ברכישת המעלות כפי שמצבך סובל והזהר מלהפליג ומלהגזים בלי דרוג כי אז תאבד כי ריבוי השמן בנר גורם דעיכת שלהבתו, והשמר מן ההזנחה והעצלות והרפיון וחבר מאמץ למאמץ וסבלנות לסבלנות בהדרגה, והסמך לכל דרגה מן המעלות במה שאחריה. ע"כ.

וכן כתב ה"מסילת ישרים" סוף פרק ט"ו [בדרכי קנית הפרישות] וממה שצריך ליזהר בקנית הפרישות הוא שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד כי זה ודאי לא יעלה בידו אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש. עכ"ד. [ולקמן נביא עוד מהמסילת ישרים בענין הזה.]

ונראה ליישב שעיקר נדרים ונזירות באים כדי להפריש אדם שלהוט בתאווה לאיזה דבר וע"י שנודר להיות נזיר הוא משבר את תאוותו וזה כדי לקנות את הדרך הממוצעת, אך אפשר אחר שיגמור את הנזירות שיתעצל ויאמר מה לי להגיע לשאוף למדרגה הזאת הרי אין זה שייך לי ע"ז ויעזוב לגמרי את עבודת ה', ע"ז צריך להביא חטאת לומר לו תשאר במדרגתך שהגעת ואל תרד ממנה פירוש גם עתה שפסקת מנזירות עתה אתה צריך להציב סולם ולהתקדם בעבודת ה' בדרך מסודרת ולא לקפוץ. [או כמו שכתב הרמב"ם שיקבל בדעתו ולא בפיו.]

ובאריכות יותר הדרך להתעלות בעבודת ה' היא בהדרגה אבל א"א לעלות בהדרגה אם אין האדם מכיר ויודע שחייב להגיע לדרגה הכי גבוהה, וגם עתה במצבו שאמנם פטור מלהתנהג בדרגה הגבוהה עכ"פ צריך שיהיה לו שייכות ושאיפה להגיע למדרגה הגבוהה, ובזה שמפסיק בנזירותו אפשר שיש כאן שמץ של מחשבה לפי הרמב"ן להתחיל להיטמא בתאוות העולם ולעזוב כליל בראייתו את אותו מדרגה וע"ז צריך להביא חטאת, משום שכאשר האדם לא מכיר במדרגה הגבוהה גם אם יעבוד את ה' בהדרגה לא יצליח מכיון שיחשוב שאין לו מה להתאמץ להתקדם מכיון שכל המדרגות הלאה אינם שייכות לו לפום חולשתו. ודו"ק.

וכאשר האדם פורש מהדברים שראוי לפרוש בלי נדר, נמצא שפורש לפי כוחו בהדרגה הראויה לו לעומת זאת כאשר "נודר" יש כאן איזה שהו קפיצה בעבודת ה' שאין ראוי לעשותה ורק מי שקפץ עליו יצרו יכול להתנהג בדרך הזאת כהוראת שעה של לנדור נדרים. ודו"ק.

נסיים בדברי ה"משך חכמה" [במדבר פרק ו' פסוק י"ג] הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, וכו' וזה לגדור עצמו והתאוות והגאוה והמותרות ועל זה אין זמן רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה הספיק לגדור כחות יצרו, וכו'
והבחינה לדעת אימת נגמר שלימותו ומעלתו, שכוחות יצרו לא יוליכוהו שולל והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות, ואדרבה יהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת עם הבריות, כי זה אינו מכוונת הבורא שלא יהנו מהעולם רק זה בגדר רפואה. ע"כ.

ענף ב' הקדמה

מבואר בפסוקים הנ"ל שלנזיר יש שלושה איסורים א. שתיית יין וכדו' ב. תגלחת שער הראש. ג. להיטמא למתים. ונבארם אחת לאחת.

ואיתא ב"מדרש רבה" פרשת נשא [פרק י' אות כ"ה] למה נזיר טהור מביא שלשה מיני קרבנות, כדי להתיר שלושה דברים האסורים לו היוצא מן הגפן והתגלחת והטומאה, החטאת היה מביא להתיר הטומאה, והעולה להתיר התגלחת, והשלמים להתיר היוצא מן הגפן.

וצ"ב מדוע חטאת להתיר טומאה, ומדוע עולה להתיר תגלחת, ומדוע שלמים להתיר היוצא מן הגפן.

עוד יש לעיין בדברי הרמב"ם [פרק י"ג הלכה כ"ג] מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה נאה ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר הבשר עליו שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או שאסר השכרות לעולם.
וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים סייג לפרישות נדרים. עכ"ד.

מבואר שנזירות באה כאשר האדם מתגאה ביופיו כמו ההוא נזיר שבא מן הדרום, אבל אדם ששוגה ביין וסגי במה שידור מהיין ואינו צריך לקבל על עצמו נזירות, וצ"ע הטעם. [ועי' צפנת פענח]

סעיף א'. איסור שתיית יין, שבזה הנזיר נהיה "כמלך".

מדרש רבה פרשת נשא [פרק י' אות א' בסוף] כיצד נדרשת לפניה איש או אשה כי יפלא וגו', מה כתיב למעלה זאת תורת הקנאת, וכי מה ענין זה לזה, אלא כשמשקין את הסוטה היו אומרים לה הרבה יין עושה וכל ישראל עומדים שם אנשים ונשים ואת הייתה טמאה וצבתה בטנה וגו' וכשם שבודקין אותה כך בודקין אותו והיו ישראל האנשים והנשים שהיו רואים באים לתוך בתיהם והיו אומרים "אוי לו לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו עבירה" ומתו נשבע אני שאיני שותה יין לעולם שלא יהיה לי כמותו וכן הנשים אומרות לכך נסמכו זו לזו. ע"כ.

מבואר שטומאת סוטה באה מחמת שתיית היין, וזה מראה את כוחו הרע של היין שיכול לגרום לו לאדם ללכת אחר תאוות העוה"ז ואפילו להיטמא בטומאת אשת איש ולכן אמרו חז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהיין הוא הפתח לרוח שטות שנכנסה באיש ובאשה עד שבאו להתייחד יחדיו ולהיטמאות.

והנראה השתא לחדש שיש שני דינים בהזרת הנזיר מן היין, א. הרחקה מהיין מחמת הקלקול שהוא מביא בעצמו. ב. הרחקה מהיין כדי להיות פרוש משאר תאוות העולם הזה שהיין בכוחו להמשיך את האדם לשאר תאוות העולם הזה, ואפילו להביאו לזנות עם אשת איש. והפרישות מהיין היא סייג וגדר לשאר תאוות העולם הזה.

[וזה כעין איסור סוטה בה שתי טומאות א. מצד עצם ההתייחדות. ב. ההתייחדות שיכולה להביא אותה לידי מעשה טומאה ממש.]

וכתב "העמק דבר" [במדבר פרק ו' פסוק ג'] וז"ל מכאן למדו חז"ל [שבת י"ג] סחור סחור לכרמא לא תקרב ומשמעות יזיר כאן יהא מובדל לגמרי כמו וינזרו מקדשי וגו', ודבר זה אינו בשאר נדרים מאיזה דבר מאכל כדמוכח בתוספתא דמאי והובא בביאורי הגר"א או"ח סימן תרי"ב ס"ק י', וע"כ בנזיר מרומז בקרא.
וכבר מוכח הכי מעובדא דשמשון [שופטים פרק י"ד פסוק ה'] דכתיב וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות וגו' ולא הגיד לאביו ואמו, וקשה היאך לא ראו במהלכם עמו את אשר הוא עושה אלא כיון שבאו עד הכרמים הוא סר מן הדרך אתם על כן לא ידעו מה שנעשה. עכ"ד. [ועי' היטב ב"תורה תמימה" במדבר פרק ו' אות כ"ב]
מבואר שבנזיר יש דין שיעשה סייג וגדר מהיין יותר מסתם נדרים והקדשות. וצ"ב.

ונראה ע"פ הנ"ל שבאיסור נזיר מונח קבלה לעשות סייגים מכל עניני העוה"ז, ומה שאסר עצמו ביין זה כענין סייג וגדר שלא יבוא לשאר הנאות העוה"ז, א"כ לכאורה צ"ב איזה סייג עשה הנזיר כנגד היין עצמו ולכן פירש "העמק דבר" שכאן בנזיר החמירה התורה יותר שיעשה סייג וגדר מן היין.

והנה משמעות שם "נזיר" זה סייג וגדרים ושמו מורה עליו שנזיר פירושו להינזר ולפרוש.

והשתא נראה לפרש את לשון הפסוק [במדבר פרק ו' פסוק ב'] "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" שברצון של הנזיר הוא לעשות נדרים אך כדי להגיע לדרגה הזאת הוא בתחילה צריך לקבל על עצמו להיות נזיר וזה יכשיר אותו בעתיד כאשר יגמור את הנזירות לעשות נדרים, וזה מה שאומר הכתוב לשון "לנדר נדר" על שם העתיד ו"נזיר להזיר" על שם ההווה. ודו"ק היטב וזה חידוש יפה.

ומצאתי זה בפירוש המשניות להרמב"ם על מסכת אבות פרק ג' משנה י"ג וז"ל כשידור אדם נדרים ויקיימם יעלה בידו קנין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו ויתחזק לו הקנין ההוא ויקל עליו הפרישות ר"ל השמירה מהטומאות כמו שאמרו בחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. עכ"ד.
מבואר שבקיום הנדר זוכה לתואר פרוש שיקל לו מעתה הפרישה והשמירה מטומאות ויהיה לו תואר "פרוש" נמצא שהנזיר בסיום נזרו הוא מתעלה ואינו מפסיק בעבודת ה'. ודו"ק.

והנה כתוב בשופטים [פרק י"ג פסוק י"ג י"ד] ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמר.

ואיתא בגמ' סוטה [דף ט':] מאי כל טמא ותו עד השתא דברים טמאים קאכלה א"ר יצחק דבי ר' אמי דברים האסורים בנזיר, ופי' רש"י משרת ענבים כגון נזיר ששרה ענבים ביין וכו'. ויש מפרשים שפירשו שהכוונה לזגים וחרצנים,

וצע"ג שמשמע שהיין עצמו אינו דבר טומאה ורק הזגים והחרצנים הוו דבר טומאה.

ונראה ע"פ המדרש רבה פרשת נשא [פרק י' אות ח'] למה אסרה התורה משרת ענבים שהוא לא ישתכר מהם, וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן דברים שלא ישתכר מהם, למה כך ? מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה תמן תנינא הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. ע"כ.

נמצא א"כ שהחרצנים והזגים כל מה שהינם אסורים זה מצד סייג ליין והשתא מיושב היטב שהזגים והחרצנים הם דבר טומאה מחמת שאסורים מצד סייג והתקרבות לחומריות, משא"כ היין הוא דבר איסור בעצמותו ואינו מחמת סייג וחמור הוא מדבר טומאה גרידא, נמצא א"כ שכבר בעצם נדרו של הנזיר, יש כבר סייג וגדר ליין, וזה מוכיח שעיקר דין נזיר הוא סייג. ודו"ק היטב.

והנה כתב המלבי"ם [ויקרא פרק ו' אות פ"ג] כבר כתבתי שפעל פלא מורה על שפיטת הרעיון והבחירה המחשביית ומציין בשיודע לברר לשם מי נדר וכו' ועוד למדו שלשון יפליא מורה שעושה הדבר ברצונו לא ע"י אונס שאז אינו הפלאת וברירת המחשבה והרצון החופשי ולמדוהו ממה שכתוב לפלא נדר או נדבה, שבהבאת נדר ונדבה מבואר שצריך להיות ברצון כמ"ש יקריב אותו לרצונו. עכ"ד.

ויש לעיין מדוע צריך בנזירות הפלאה וברירת המחשבה והרצון החופשי יותר משאר חלויות.

וכתב ר' ירוחם דעת תורה [בראשית עמ' קנ"ד] "ואשביעך בה' אל-הי השמים. וז"ל מצינו בתורה ענין של גדרים וסייגים לכל מצוה ומצוה עשו חז"ל סייגים וגדרים, כמה וכמה איסורי דרבנן יש לנו רק למצות שבת. ו"המקור הוא מנזיר" שהזהירה התורה והרחיקה אותו מכל אשר יעשה מגפן היין ואמרו ז"ל [ע"ז י"ז.] סחור סחור לכרמא לא תקרב,
יסודו של גדרים הוא להתרחק מהעבירה ריחוק אחר ריחוק, וכמו אש בוערת שהאדם מתרחק ובורח ממנה הרחק כמטחוי קשת, ואף שבודאי ברור שלא יקרב ולא יגע בזה בשום אופן אבל כן הוא בטבעו של אדם, אצל אבק שריפה לא ישא אדם אפילו ריח של אש, ומפני מה משום שיכול להתפוצץ אומות העולם אינם מבינים איסור ייחוד, וזהו מפני שאינם מפחדים כ"כ אם יעברו על העבירה, כשאדם חרד מעבירה כמו מן אש בוערת עושה הוא גדרים וסייגים, אבל כשאין הדבר אצלו מסוכן כ"כ אינו עושה סייגים וכו' ודווקא הם עשו איסור ייחוד וכיוצא בזה כל הגדרים והסייגים לתורה.

לכאורה מי היה צריך יותר להשביע לשליח שיקיים שליחותו, אנחנו או אברהם אבינו ? וסוד הדבר הוא להיפך אנחנו אין אנו יודעים כלל צורך להשביע סומכים אנו על דיבור בעלמא ודווקא האבות הקדושים הם הם שהשביעו, משום שהם ידוע מה זה משנה דיבורו, והסכנה הגדולה שיש בזה ומאד מאד פחדו ויראו מדיבור שאינו אמיתי, ועל כן עשו גדרים וסייגים, שבועות על שבועות אנחנו שאין אנו משביעים הוא משום שאין אנו יודעים כלל הסכנה שיש במשנה דיבורו, ואין זה אצלנו כמו אש וע"כ אינו יוצא להשביע את יצרו. אברהם לא בטח אף באליעזר בלא שבועה בידעו הסכנה בגדולה שיש בשינוי הדיבור. עכ"ד.

מבואר בדברי ר' ירוחם שהסייגים מגיעים מיראת שמים שמונחת בלבו ובמחשבתו של אדם וככל שאדם מרבה בסייגים ככה הוא מחשיב את העבירה לדבר סכנה.

[ובמקום אחר, ביאר ר' ירוחם שמצד עצם מציאות של "ייחוד איש ואשה" גזרו חז"ל משום שכבר יש כאן "עבירה" מצד שיש ללב ולמחשבה שייכות במשהו לעבירה ויש כאן בדל של הרהורי עבירה, ולכן אף אם לא עשו מעשה עבירה כבר יש כאן עבירה, נמצא שכאשר האדם מתייחד אע"פ שלא חוטא במעשיו מחשבתו ופנימיותו נטמאים. ודו"ק.]
ולפי"ז מובן שענין של הסייג הוא בא מצד המחשבה והרגשות הטהורים של האדם, ולכן הנזיר שענינו לעשות גדרים וסייגים שבאים ששורשם מהמחשבה צריך בהירות וברירות של המחשבה "בחלות שם נזיר" מכיון שכל חלות הנזירות והסייגים היא על המחשבה. ודו"ק היטב. [וזה גם מוכח שהרי תורה שבע"פ שענינה המחשבה הפנימית היא קבעה וחדשה תקנות והסייגים. ואכמ"ל עוד.]

נמצא שענין נדרים שחלים ע"י האדם ותקנות חז"ל ענינם שווה ואח"כ מצאתי זה במבי"ט בספרו קרית ספר בסוף הלכות נדרים וז"ל ויש בהלכות אלו דברים מדברי סופרים סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. עכ"ד.

ואפשר שמחמת שמהפרישות של היין האדם לומד לעשות סייגים גם אחרי שנגמרה נזירותו לכן קדמה בתורה האיסור של הנזיר מהיין לפני כל שאר האיסורים דהיינו תגלחת ולהיטמא למתים.

וכתב ה"אבן עזרא" [במדבר פרק ו' פסוק ז'] כי מלת נזיר מנזרת נזר והעד כי נזר אלה-יו על ראשו ואיננו רחוק ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות.

נמצא שבהתנזרות מן היין האדם נהיה בבחינת מלך מחמת שאינו עבד לכל תאוות העולם, ונזר אלהיו על ראשו.

אם כנים דברינו עתה נבוא לבאר את דברי ה"מדרש רבה" פרשת נשא [פרק י' אות כ"ה] שכתוב שהנזיר מביא "שלמים על מה שהיה אסור שתיית היין", בשתי דרכים, אך נקדים לזה דברי הרמב"ן והמסילת ישרים.

והנה כתב הרמב"ן [במדבר פרק ו' פסוק כ"א] וז"ל והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות בקרבנות או שנדר בתחילה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו. עכ"ד.
מבואר ברמב"ן שקרבנות הנזיר "העולה והשלמים" הנזיר מחייב את עצמו בשעה שנודר בנזירות והם חלק מקדושת הנזיר להביא בסוף את אלו הקרבנות. [ועי' במלבי"ם אות קל"ז מש"כ] וכן נראה מלשון הפסוק גבי אבשלום [שמואל ב' פרק ט"ו פסוק ז'] אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. שחיוב קרבנות הוא חלק מההתחייבות של הנזיר.]
["במאמר המסוגר" נראה מדברי הרמב"ן שחלוק לגמרי העולה והשלמים מהחטאת, שהחטאת באה על הפסקת הנזירות ואילו העולה והשלמים באים כחלק מהתחייבות של הנזירות.]

והנה כתב המסילת ישרים פרק כ"ו "בביאור מדת הקדושה", והנה איש התקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים שהיא עצמה מצוות עשה ואמרו ז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. עכ"ד.
מבואר בדבריו שהאיש הקדוש במה שאוכל הוא פועל "קדושה בעולם" ולכן כאשר הכהנים אוכלים בעלים מתכפרים.

והנה לענ"ד יש שתי דרכים להבנת הענין ואין ביניהם סתירה כלל.

דרך א'.

והשתא נראה לבאר שאחר שהנזיר קידש עצמו בפרישות מעינוגי העוה"ז ועשה לו סייגים וגדרים, הוא ראוי להביא שלמים שהם נאכלים לבעלים, יותר מכל אדם אחר שהרי אדרבה באכילת השלמים מתווסף על קדושתו ביתר שאת שהרי הנזיר אינו אוכל סתם וא"כ כל סיבת אכילתו הוא רק מחמת שהבשר קודש וא"כ נמצא שמתקדש ביתר שאת באכילתו, ולכן חלק מקבלת קדושת נזירותו יש בה גם חיוב להביא שלמים. [ועי' העמק דבר שמות פרק י"ח פסוק י"ב בגדר עולה ושלמים.]

וביותר לפי מש"כ ה"מסילת ישרים" [סוף פרק כ"ו] וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחילת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבוא אל הקדש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו "וזר לא יקרב", אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה,וכו' עי"ש.
מבואר שלסתם אדם אסור להתנהג במדת הקדושה ויחשוב שאכילותיו כקרבנות, שהרי הוא כמו זר ובעל מום, אך הנזיר שקדושתו ככהן גדול שפיר יכול לאכול בשר ויחשב אכילתו כקרבנות, והוא יותר מסתם בעלים של שלמים שאוכלים מקרבנותיהם דלא חשיבי כמו הנזיר שאכילותיו ממש כקרבנות לפום קדושתו.

דרך ב'.

אך האמת שיש בזה עוד ביאור ע"פ מש"כ "הפרשנים על התורה", והובא בארוכה ב"תורה תמימה" אות פ"ד, שיש צד בנזיר שהוא קצת חוטא וכמו שכתבו התוס' בנזיר הובא בריש ענף א' מחמת שלא נהנה מהעוה"ז וה"משך חכמה" הוסיף [במדבר פרק ו' פסוק י,ד] שביטל מצוות כגון שתיית יין בקידוש והבדלה. שע"ז מביא שלמים כדי שילמד שכמו שהבשר הזה קודש, כך כל הנאות העוה"ז נבראו לתועלת האדם ואם משתמש בהם לצורכי גבוה הרי הם קודש כמו בשר השלמים ולכן מביא דווקא שלמים שהבעלים אוכלים מהם כדי שילמד על כל שאר האכילות הגשמיות שיכול להפכן לאכילות של קודש.

וזה משום שראה ביין דבר רע, ועתה מביא דווקא שלמים שעי"ז רואה שגם אכילת הבשר יכול להיות קודש, וממילא יבין בדעתו שגם יין יכול להיות דבר קדוש כאשר משתמשים בו כראוי, וביותר יין של מצווה כגון יין של קידוש והבדלה וכדו'.
וכמו שעיקר נזירות באה כדי לפרוש מן העוה"ז כך התחייב גם ללמוד בצורה חיובית את ההסתכלות הברורה על העוה"ז והדרך הממוצעת, ולכן כלל בנזירותו התחייבות להביא קרבן שלמים.

סעיף ב'. איסור תגלחת, שהנזיר נהיה בקדושת "כהן גדול".

גמרא נזיר [דף ד':] לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שופך להיות רימה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

ביאור הגמרא, שע"י שאוסר עצמו בנזיר נאסר בתגלחת ועי"ז הוא משחית את היופי של שערו ונראה מבוזה, ועי"ז שערו מתקדש וכמו שכתוב ע"ז "כי נזר אלה-יו על ראשו" ומחמת זה שורפים את השער תחת הדוד במקדש.

נראה שאיסור תגלחת בא כדי להשחית את יופיים של השערות, וזה גורם לאדם להיות בודד ומתבודד מכיון שמתהלך מחוסר כבוד בצורה בזויה עם שער מכוער. והנה הרבה מההנהגות של האדם זה מפני "תאוות הכבוד" וכמו שכתב המסילת ישרים בסוף פרק י"א, ב"פרטי מדת הנקיות" עי"ש.
וכן מבואר במדרש רבה פרשת נשא [פרק י' אות י'] כל ימי נדר נזרו תער וכו', למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו, לפי הגלוח מתארו ומיפהו כשם שאמרו ביוסף [בראשית פרק מ"א פסוק י"ד] ויגלח ויחלף שמלתיו, וגדול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה אחר שזה הנזיר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזמה, יגדל שערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו

ואמרינן במדרש רבה פרשת נשא [פרק י' אות ה'] ומורה לא יעלה על ראשו [שופטים פרק י"ג פסוק ה'] כמה דתימה ותער לא יעבור על ראשו, למה נקרא שמו של תער מורה שאין השער מתירא אלא מן תער שהוא מגלחו גלוח של השחתה.

וצ"ע הרי ה"מורה" שכתוב בפסוק הוא מלשון "הוראה" ואילו "מורא" בא' זה לשון פחד. ואין משמעותן שווה.

אך לפי הנ"ל מיושב היטב שכאשר האדם מגדל את שערותיו ולא חושש לכבודו ומתבודד, נמצא שהוא לא מקבל שם הוראה מהבריות, מכיון שאינו חושש לכבודו, שהרבה פעמים האדם מקבל כל מיני הוראות מהבריות מצד שחושש לכבודו, נמצא שמחמת "מורא" להפסד הכבוד הוא מקבל "מורה על ראשו" דהיינו כל מיני הוראות,
ולכן הנזיר שמגדל שער ואינו חושש לכבודו אינו מקבל "מורה על ראשו" דהיינו הוראות מחמת שאין לו "מורא" מהבריות שיפסיד את כבודו, ולכן שפיר כל חששו הוא רק מהכלי דהיינו "התער" שרק הוא יכול לגבור על השער. ודו"ק. [ועי' ברמב"ם שכתב שדווקא תער אסור אבל סם שהשיר את השער אינו עובר באיסור. וצ"ע.]

וכמו הנזיר כך גם הכהן הגדול גם הוא מתבודד מהבריות ושוכן רק בבית המקדש וכמו פשטות לשון הציווי של התורה "ומן המקדש לא יצא" והוא גדור.
ונראה לענ"ד שאמנם הכהן הגדול והנזיר גדרו עצמם משאר הבריות אבל ודאי שהם מחויבים להיות מחוברים לשאר עם ישראל, וזה ע"י שמתפלל להצלחת עם ישראל בכל הענינים ובכוחו ואחריותו למנוע רציחה בשוגג כמבואר במסכת מכות. [ולקמן בסעיף ג' יבואר באריכות החיוב של הנזיר לדאוג לכלל ישראל]

והנה מצינו ב"מסילת ישרים" שפעם כתב על מעלת ההתבודדות, ופעם כתב על חיסרון ההתבודדות.

בפרק ט"ו "בדרכי קנית הפרישות" כתב וז"ל ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם כן מעביר חמדתם מלבו, וכבר הזכירו דוד המלך עליו השלום בשבח ההתבודדות ואמר [תהילים פרק נ"ה פסוק ז'] מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדד אלין במדבר סלה. והנביאים ואליהו ואלישע מצאנו היותם מיחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלימות הפרישות למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם.

כאן מבואר על המעלה הגדולה בהתבודדות.

ובפרק י"ד "בחלקי הפרישות" הרחיב יותר כתב וז"ל והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר שכבר אמרו ז"ל [כתובות י"ז, א'] לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן אמרו [מכות י'.] חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו ויתבודד אח"כ לידבק באלה-יו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמתית. עכ"ד

וכאן מבואר על החיסרון שיש בהתבודדות.

עכ"פ גם הנזיר והכה"ג שנוהגים בבדידות משאר הבריות מחויבים שיהיה להם קשר ואחריות על שאר הבריות וזה ע"י שמתפללים עליהם וכמו שמובא בגמרא במכות על הכה"ג שהיה לו להתפלל שלא יהיה רוצח בשוגג, ובזה הם מתאחדים עם שאר האומה.

וזה מדוקדק מלשון המסילת ישרים [פרק י"ג] והתבונן ותראה שיש כאן שלש מדרגות, יש האיסורים עצמם, ויש סיגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו דהיינו להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהא מרוחק מהרע הרחק גדול. וכו'

ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה. וכו'
ואם תשאל ותאמר א"כ איפה שזה דבר שמצטרך ומוכרח למה לא גזרו עליו חכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו הנה התשובה מבוארת ופשוטה כי לא גזרו חכמים גזירה [בבא קמא דף ע"ט:] אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים אבל די להם שיהיו צדיקים,
אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיימה אחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה' שכיון שא"א לאומה שתהיה כולה שווה במעלה אחת כי יש בעם מדרגות מדרגות יש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי הסגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה וע"י המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו וכענין שדרשו ז"ל בארבעה מינים שבלולב [ויקרא רבה פרשה ל'] יבואו אלה ויכפרו על אלה. עכ"ד. [וע"ע מסילת ישרים סוף פרק י"ט מש"כ בזה.]

מבואר שהשרידים בעם שעושים לעצמם סייגים ומרבים בפרישות, הם מכוונים לזכות בזה גם את שאר האומה, ובזה הם מתאחדים עם שאר האומה. ודו"ק.

ונראה לענ"ד שגם הנזיר שמתבודד צריך שיהיה לו אחריות על שאר העם וכמו שיבואר בארוכה בסעיף ג' ואז לא יינזק מהתבודדותו.
ועוד נראה שעיקר מה שלא חיישינן שייצא מההתבודדות של הנזיר רעותא ודבר עבירה מכיון שגם הזיר עצמו מכל תאוות העוה"ז בהזירו מן היין, והשתא מובן היטב מדוע התורה כתבה תחילה איסור שתיית היין וכדו' ורק אח"כ איסור תגלחת. שרק אם מזיר עצמו מהיין הוא יכול לאסור עצמו מהתגלחת דאל"ה איסור תגלחת רק יכול לגרום לו הפסד ולא מעלה. ודו"ק. [ולעיל הסברנו עוד אופן ואין בהם סתירה.]

והשתא נראה לחדש שהנזירות המעולה היא זאת שבאה בעיקר על "איסור תגלחת" וכמו הנזיר מהדרום שנזר מצד האיסור תגלחת שאז בא האיסור מהיין כתוספת ומעלה וחיזוק לאיסור תגלחת, אבל הנזירות הגרועה היא זאת הבאה מצד "איסור שתיית היין" וזאת משום שלא ראוי לו לאדם לפרוש כ"כ קיצוני מחמת איסור שתיית יין להיות נזיר ויהיה אסור גם בתגלחת ובטומאת המת שאין זה קשור ליין וסגי לו שיעשה נדר מהיין בלבד.

והשתא מיושב גם דברי הרמב"ם שכתב שנזירות באה רק כאשר מתגאה ביופיו, ולא מצד היין משום שמצד היין סגי שינדור מהיין לבד, ואין לזה שייכות עם איסור תגלחת, לעומת זאת איסור תגלחת מחייב גם איסור ליין ואז פרישותו מהיין היא מתוקנת ומתקנת את ההתבודדות אבל עיקר הנזירות היא מהתגלחת והאיסור מהיין הוא רק תנאי. ודו"ק.

[והנה לעיל ביארנו שבאיסור שתיית יין מונח עיקר הפרישות ללמד את האדם אח"כ לפרוש משאר תאוות העוה"ז, ונראה שאין בכח של הפרישות מהיין ללמד על שאר פרישויות אם לא בא עם זה גם איסור תגלחת שהוא העיקר וכמו שהארכנו כאן בזה.]

ויש להביא עוד ראיה מנזיר שמשון שכתב רש"י בסוטה דף ט': ד"ה נכרין דברי אמת וז"ל ראתה ששערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר זה היה כחו גדול אמת הן.

מבואר שכוחו של שמשון לא הגיע רק "מהשער" אלא גם מקדושת נזירות שחלה עליו, וצ"ע אמאי קדושת נזירות באה דווקא על השער ולא על שתיית היין, שהרי רק בשעה שגלחו אותו נחלש, ומוכח מזה שעיקר קדושת הנזיר הוא באיסור תגלחת ועי"ז שערו מתקדש וכם פשטות לשון הפסוק "נזר אלוקיו על ראשו".

והשתא מובן מדוע מביא "עולה על איסור תגלחת" מכיון שהעולה באה על הרהור הלב ומכיון שהוא טיהר את מחשבתו בהתבודדות מחברת בני אדם, ע"כ התחייב להביא קרבן עולה כדי להשיג ביתר שאת "דעת את ה'" וכמו שכתב הנצי"ב [ויקרא פרק א' פסוק ד'] וזהו דבר הושע הנביא [פרק ו'] כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות, דעיקר חפץ הקב"ה בקרבן עולה הוא שישיג דעת אלוקים ולא גוף העולה.

והנה גם על איסור תגלחת שזה עיקר הנזירות כתב הרמב"ם והתוס' שזה רק אמצעי ולא תכלית וא"כ צ"ע מהי הדרך הממוצעת בהתבודדות.
ואולי ההתבודדות הטובה היא שאדם אינו פורש מדרכי ציבור ואדרבה נראה ככל האדם, ובכל זאת שקוע במחשבתו באהבת ה' ובדברי תורה, ומקיים את המצוות "בהצנע לכת" שזה מראה על כוונתו היא לשם שמים. ועי' מש"כ בסוגריים. ואכמ"ל.

[נ.ב. נראה שעיקר המעלה של ההתבודדות שהיא פועלת ומתקנת את המחשבה וכמו שכתב ה"חובת הלבבות" בהקדמה [מהדורת פלדהיים קפאח עמוד ז'] וז"ל והמשל לכך עבד שהטיל עליו רבו שני סוגי עבודה, האחת בתוך מעונו בביתו והשנית מחוץ למעונו כגון עבודת האדמה וההשגחה על כך בזמנים ידועים ושדות מוגדרות, שכאשר עבר זמן אותו דבר או נבצרה ממנו עבודת האדמה, נפטר מחובת האדמה מחוץ למעונו, אבל העבודה אשר חייב אותו במעונו אינו נפטר ממנו כל ימי מגוריו שם ושעבודו לרבו, אם לא יעצרנו מכך מעצור ולא יטרידהו מכך מטרד, הרי חובת העבודה המוטלת עליו בעת "בדידותו לנפשו" תמיד.
וכך אחי חובת הלבבות חובה עלינו אין לנו אמתלה ליפטר מהן ואין שום מטריד מהן זולתי אהבת העולם הזה ואי ידיעתנו את ה' התרומם ויתהדר כאמרו [ישעיה פרק ה' פסוק י"ב] והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואל פעל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו. עכ"ד.
מבואר בדבריו שתיקון המחשבה נחשב כעבודה המוטלת על האדם בתוך מעונו בביתו, ולקמן בסעיף ג' נבאר שהנזיר הוא ככה"ג שמשרת בבית המקדש.]

סעיף ג'. שלא להיטמא למתים. שנולד מקדושת ה"כהן הגדול".

"מדרש רבה" פרשת נשא [פרק י' אות י"א] כל ימי הזירו לה' וגו'. בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו ראשו כדי לשמר עצמו מן העבירה אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מהן כהן אסור לטמא לכל המתים אף נזיר אסור לטמא לכל המתים, מה בכהן גדול כתיב כי נזר שמן שמחת אלה-יו עליו אף בנזיר הוא אומר כי נזר אלהיו על ראשו מה בכהן כתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים אף נזיר נקרא קדוש שנאמר כל ימי נזרו קדש הוא לה'.
בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער נוול הוא לאדם שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו הוא דכתיב כי נזר אלה-יו על ראשו. עכ"'ד.

וכן מובא ב"מדרש רבה" פרשת נשא [אות א' בסוף] דבר אחר כשם שהנזיר מובדל מהיין כך אני מבדיל את הסוטה משאר נשים לרעה. ע"כ.
[ולפי"ז נמי מובן מדוע נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר, שקדושת נזיר גורמת לקדושת ישראל לגרש מהם טומאת סוטה, וכמו שמצאנו בגמ' שבשעה שחטאו ישראל כבר לא פעלו המים המרים. מוכח שצריך קדושה לכלל עם ישראל כדי שיהיה המים המרים.]

מבואר שאיסור טומאה למתים באה ע"י קדושה שהקב"ה מקדש לנזיר אחר שאסר עצמו בשכר היין ובתגלחת השער וקדושתו "כקדושת הכה"ג", ולכן יש בכוחו להשרות שכינה בעם ישראל ולסלק את טומאת העריות דהיינו טומאת סוטה ממחנה ישראל.

ועל דרך זה גם כתב "העמק דבר" [במדבר פרק ו' פסוק י"ט] וז"ל והנה ענין הציווי בזה ללמדנו שהנזיר השיג מעלת הכהונה בקדושה זולת שאינו יכול לעבוד בבית המקדש ועל כן מה שעל פי דין מותר בדיעבד בכל האיסורין שרי כאן לכתחילה שיתבטל קדושת שומן הזרוע חלק הכהן בבשר האיל והנזיר יאכלנו. וכו' עי"ש.

וכן כתב ה"משך חכמה" [במדבר פרק ו' פסוק ח'] כל ימי נזרו קדוש הוא לה', פירוש אלא תדמה שרק בפעולותיו יתקדש, אבל בעצמותו אינו קדוש, לכן אמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו כיון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו.
לכן אמר וכי ימות מת עליו בפתע שלא היה צריך להזהר מזה כי הוא אנוס וכו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פירוש כיון שהוא קדוש ורום המעלה צריך להביא כפרה על שאירע שמת איש באהלו וכמו שאמרו במסכת מכות [דף י"א.] בהא שיושב הרוצח עד מות הכה"ג שהוי להו למיבעי רחמים על דורן ולא בקשו.
והנזיר מעלתו כמעלת הכה"ג שלשניהן נזר אלקיו על ראשו, וזה אשר חטא על הנפש שמת וכמו ההוא דאכליה ארי ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה, ולכן אף אם אירע לו מת מצווה מביא קרבן. עכ"ד.

רבינו ה"משך חכמה" חידש את דבריו מחמת שני סיבות א. מדוע אם נטמא באונס צריך כפרה. ב. מדוע מת מצווה שחייב הנזיר להיטמא בכל זאת חייב להביא קרבן כפרה. וע"ז אמר שחייב על עצם זה שמת באהלו ולא הגנה קדושתו.

וצע"ג הרי רק אם הנזיר נטמא חייב בקרבן אבל אם לא נטמא אינו חייב, ולפי"ד אפילו אם לא נטמא על עצם היה מיתה היה חייב להביא קרבן.

ועוד קשה שגם הנזיר וגם הכה"ג על אף קדושתם שולט בהם מלאך המוות ואפשר שימותו ולכן אין תביעה על הכה"ג על עצם מה שמת אדם אלא שנעשה רציחה ולא מת כדרך כל הארץ אלא במיתה משונה, וא"כ מדוע הוחמר הנזיר מהכה"ג שנתבע אפילו על מיתה רגילה שאדם מת על מיטתו כדרך כל הארץ.

והנראה לענ"ד לבאר דברי ה"משך החכמה" שאין הקפידא על הנזיר על מה שאדם מת אלא העיקר על מה שקרה טומאת מת באהלו ונחשב כאילו נטמא בית המקודש להשראת השכינה, ועל עצם הטומאה שבאה מהמת הוא מחויב להביא כפרה מכיון שבכוחו היה צריך להיות שלא יקרה טומאה באהלו דייקא אבל בעלמא אפשר ואפשר שימות מת. ודו"ק.

[נ.ב. לפי המבואר עד כאן בסעיף ב' ג', יש לחדש ולבאר מדוע כהן גדול רק היה מחויב להתפלל על רוצח בשוגג ולא על מזיד וכדו', משום שהכה"ג הוא גדור והוא חייב לזכות בהשראת שכינה לכל עם ישראל ביחס של גדרים שפירושו בפנימיות של עם ישראל, וכן בשוגג זה חטא שבא על מה שהאדם לא עשה סייגים והיה פגום א"כ פנימיותו וע"כ בדווקא נתבע ע"ז הכה"ג.
וכן בדווקא גולים לערי הלויים מכיון שהלוי הוא מצווה ואחראי על הסייגים והגדרים במקדש כגון לסגור שערים וכדו' והם מלמדים את הרוצח את ענין הסייגים. ודו"ק.]

והנה עתה מתבאר ביתר שאת הגמ' בנזיר [דף ד':] גבי שמעון הצדיק שלא אכל אשם נזיר ומה שפירש רש"י ד"ה לא אכלתי אשם נזירות מעולם, וז"ל משום ההוא טעמא דאמרינן לעיל דכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי טומאה הן מתחרטין ומביאין חולין לעזרה.
שבשעה שהם מביאים קרבן הם מתחרטים ובפשטות הטעם הוא מצד אריכות הנזירות, אך לפי ה"משך חכמה" נראה לפרש שיש כאן חרטה על עצם הנזירות כי הם מבינים כמה גדולה קדושת הנזיר עד כדי כך שאסור שימות מת ויטמא את אהלו, והם מתחרטים בלבם מחמת שלא היה בדעתם לקבל כזאת קדושה ואחריות על כלל ישראל, וא"כ נמצא שיש כאן חרטה על עצם הנזירות ולכן חשש שמעון הצדיק שהוי קרבנם חולין בעזרה. ודו"ק.

סיכום: קדושת הנזיר והכהן הגדול שווים אלא שהכה"ג קידש את עצמו לעומת זאת הנזיר הוא קידש עצמו מעט וע"כ קידשו אותו הרבה מלמעלה. ואצל הכה"ג הקפידא הוא על מה שנרצח אדם בשוגג ולא עצם ההריגה לעומת זאת אצל הנזיר הקפידא הוא מה שבאהלו יש טומאה שמכח קדושתו היה צריך להיות אהלו קדוש וממילא לא יוכל להיות שום טומאה.

עוד יש להוסיף במעלת הנזיר מש"כ ה"ספורנו" [במדבר פרק ו' פסוק י"ג] יביא אותו, כבר ביארו ז"ל הוא יביא את עצמו, וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר בעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו, כזה "שאין חבוש מתיר עצמו", ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו "והובא אל הכהן". ובסוטה "והביא האיש את אשתו אל הכהן", ובן בעבד "והגישו אדוניו אל האלה-ים" אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח, ובו יהפך לאיש אחר "אין נכבד ממנו" שיביאהו אבל הוא יביא עצמו.

וביאר דבריו הגאון ר' ירוחם זצ"ל [דעת תורה, במדבר עמ' מ"ו] וז"ל כיוצא בו ויקבור אותו בגי הוא קבר את עצמו, וכו' וביאור הענין הנה כללא בידינו כי המפעיל גדול מהנפעל וסוד הדברים הוא, כי אין כמות הנזיר שיוכל לפעול על הנזיר, שיוכל לפעול בהבאתו של הנזיר כי סוד הנזיר הוא בסוד של עצמו, וענין של עצמו אין למעלה ממנו וא"כ מי זולתו אשר יביאנו

אנחנו לא רואים חשיבות לנזירות כי מה כזאת עשה לכאורה רק פעולה קטנה פרישות מן היין על שלושים יום ומה ככה יתר שאת בזה אשר לא נמשכים אחרי רוב העולם אבל כשהתורה הקדושה הפליאה פעולת זה הנזיר כשהתורה הקדושה הפליגה כ"כ מעשה זה הנזירה לא מזה ודאי כי לא בנקל הוא להיות בלתי מושפע מאחרים אם רוב העולם הולכים אחר תאוותם אם כל בני אדם עבדי תאוות העולם והוא בעצמו הולך לדרכו הוא הנה כי בשמי העצמיות הוא עומד הוא מי שעצמו בו אין בעולם זולת שהתפעל הנזיר ממנו כי ע"כ ודאי הוא יביא אותו הוא לבדו יביא את עצמו.

כיוצא בו ויקבור אותו בגי, הוא קבר עצמו נאמר בזה דרגת משה רבינו מדרגת משה רבינו עליו השלום הייתה גבוהה כ"כ עד שלא היה מי שיהיה יכול לקבור אותו, אלא או הקב"ה או הוא את עצמו [עי' רש"י דברים פרק ל"ד פסוק ו'] במיתתו לא שלט עליו מלאך המוות כי אם במיתת נשיקה הקב"ה בכבודו ובעצמו כי אין גדול ממשה רבינו ומי יפעול עליו.
ובמצורע שנאמר בו [ויקרא פרק י"ג פסוק ט'] בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן, והכוונה אין כי צריכים להכריחו ולסוחבו אל הכהן גם המצורע ברצונו וברגליו הוא הולך אל הכהן אלא כי לא נאמר בו ובא אלא לשון והובא הנה זה להורותינו טבעו של המצורע בין בטומאתו ובין בטהרתו כי איננו מן אותם הבלתי תלוים באחרים אינו מן העצמיים איננו במעשים כי עיקר אלא טפל, יש אדם ואף אם הוא הולך בדרך הטוב אבל מובא הוא לטוב ע"י עזר וסעד מהתעוררות זולתו ולא עצמו על נח איש צדיק תמים ואמרו עליו חז"ל [רש"י בראשית פרק ו' פסוק ט'] את האלה-ים התהלך נח, נח היה צריך סעד לתומכו אבל באברהם הוא אומר [שם פרק כ"ד פסוק ט'] אשר התהלכתי לפניו היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו,אברהם היה עיקר ועצמי בטוב. עכ"ד.

[נ.ב. ובאמת שבלימוד המוסר יש מעלה גדולה מצד מה שהאדם ניגש בעצמו להיטיב ואינו נפעל מאחר, וזה בהרבה יותר מלשמוע שיחת מוסר מאיזה רב, שהרי כאשר האדם מוכיח את עצמו ומחפש בעצמו א"כ הרי יש כאן דבר בעצמיותו של אדם ואיננו מתפעל מאחר. ודו"ק.]

מבואר שקדושת הנזיר היא בעצמו וע"כ כל מעשיו הם מעצמו ואין אחר יכול לפעול בו. ודו"ק היטב.

והנה בהקדמה ביארנו מדוע הנזיר מביא קרבן חטאת, אך עדיין צ"ב דברי ה"מדרש רבה" שהחטאת זה כנגד "איסור להיטמא למתים" והשתא לפי"ד נראה משום שאיסור להיטמא למתים מורה על עוצם וגדולת קדושתו של הנזיר. והשתא שפורש מקדושת הנזירות צריך להביא חטאת על מה שמפסיק לקדש את אוהלו שמרוב קדושה אפילו לא יכל להיות שם טומאת מת.

ענף ג', נזירות שמשון

כדי להבין ענין נזירות שמשון נקדים את מש"כ המהרש"א [נזיר דף ד':] וז"ל והא דלא הזכיר רק איסור גילוח היינו שיוסיף על שאר נזירים שלא יהא מיקל בתער לעולם ויש לכוון בזה שאמר המלאך נזיר אלה-ים יהיה וגו' ולא אמר נזיר לה' כדכתיב בתורה גבי נזיר להזיר לה' הורה בזה כי לא היה נזיר במדת הרחמים כשאר נזירים רק במדת הדין והגבורה שעל כן קראוהו שמשון הגיבור ועליו נאמר דן ידין עמו וק"ל עכ"ד.

ונראה דהנה כתוב בשופטים פרק י"ג פסוק ה' "כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכתב ה"מצודות דוד" והוא יחל להושיע רצה לומר תשועתו תהיה התחלה ובלא גמר. ואכן יעקב אבינו חזה ברוח קודשו ששמשון יהרג ע"י פלשתים ולכן אמר [בראשית פרק מ"ט פסוק י"ח] לישועתך קויתי ה'. ואפשר ע"פ דברי המהרש"א הנ"ל שנזיר סתם הוא מדת הרחמים א"כ התכוון יעקב אבינו שהוא מצפה לישועתו של שמואל הנביא שהיה "נזיר" אך לא נזיר שמשון שהוא יושיע את ישראל ובזמנו חזר ארון הברית מהפלשתים ואח"כ יצאו ישראל להילחם והכניעום כמבואר בריש שמואל א' וגבי המלחמה בפרק ז'.

עוד יש להקדים מש"כ המהרש"א בגמ' סוטה [דף י'.] שמשון מעין וכו' שנאמר כי שמש ומגן ה' אלה-ים וגו', הכוונה בו כי מדת הרחמים והדין לפי המקבלים כמו שמש הפועלת דברים הפכיים לפי המקבלים ושמשון מעין שמו אף שהיה ממדת הגבורה והדין דמדן קאתי, כדאיתא בריש פסחים מ"מ לגבי ישראל בא ברחמים להגן עליהם ונו"ן שמשון כינוי על ישראל שהיה שמשן ומגינן של ישראל. ודו"ק.

וכדי להבין באר היטב "נזירות שמשון" נפרש לפי סדר הפסוקים ע"פ חז"ל שבגמרא ושבמדרש.

שופטים פרק י"ג פסוק ב' "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה."

ואיתא ב"מדרש רבה" פרשת נשא [אות ה'] אמר לו מנוח עצורים היינו כמה דתימה [בראשית פרק כ' פסוק י"ח] כי עצר עצר ה' בעד כל רחם.

והנה כתב המלבי"ם [בראשית פרק כ"ה פסוק כ"א] ויעתר, הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אל-הי שזה יתעורר ע"י התפילה להאציל נשמה קדושה בת אלה-ים אשר תעש חיל . עכ"ד.
ולפי"ז גם מנוח ואשתו היו עקרים "ועצורים" כדי שעי"ז יוולד ילד מעל הטבע, דהיינו שמשון.

ולענ"ד יש דיקדוק גדול בדברי ה"מדרש" שבמה שאבימלך מלך פלשתים נענש, בזה גם היו לוקים הוריו של שמשון והטעם הוא כדי שייצא ילד קדש הילולים שיהיה בכוחו לילחם דייקא את הפלשתים. [וכמו שנבאר לקמן בפסוק ה']

והנה כתב רש"י גבי עונש אבימלך [בראשית פרק כ' פסוק ט'] מעשים אשר לא יעשו, מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה באה לנו על ידך עצירת כל נקבים של זרע ושל קטנים ורעי ואזנים וחוטם. עכ"ד.

ולענ"ד נראה ביאור דברי רש"י שמחלה שרגילה לבא על בני אדם, האדם שנחלה בה איננו מתפעל לומר יד ה' פגעה בו ומהרהר בתשובה לשוב אל ה' אלא רואה בה דבר טבעי ורגיל, אבל במחלה "כעצירת נקבים" שאף בריה לא הורגלה אליה זה גורם מיד לאדם שנחלה בה להרהר לשוב אל ה', כמו אבימלך שהרהר תשובה לה'.
וה"ה הוריו של שמשון שהיו "עצורים" תלו את סיבת "העקרות בה'" ולא תלו באיזה סיבה טבעית ונמצא שבייסורים הללו היו "דבוקים בה'" יותר מסתם אדם, ולכן זכו לבן קדוש כשמשון שהיה מקודש בקדושת נזירות והיה מכה בפלשתים מכה רבה וכמו שהתבאר לקמן.

פסוק ג' "וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן."

ואיתא במדרש רבה [שם] מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה שלא פלטתה וכיון שאמר לה המלאך והרית וילדת בן אותה שעה קבלה הרחם אותה טפה לשם.
ונראה מכאן שהמלאך עצמו גרם להריון, ולכן כוחו של שמשון היה תלוי בשער שזהו דבר בטבע, ועי' לקמן פרק ט"ז פסוק כ"ח, מה שנכתוב בזה.
פסוק ד' "ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא."

נראה מסברא ששמשון היה קדוש מבטן ואמו הייתה חייבת להינזר מהיין כדי שלא לחלל את קדושתו, וא"א לומר שמצד התנהגות של אמו התקדש שהרי ודאי שנזירות של אמא בהריון לא תשפיע כ"כ על הולד אלא עיקר קדושתו הייתה מהבטן וממה שאמו הייתה עקרה וכמו שכתבנו בפסוק ב'. [ואולי גם זכות אביו עמדה לו.]

וכן משמע מפורש ברמב"ם הלכות נזירות [פרק ג' הלכה י"ג] שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה.

פסוק ה' "כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן."

ואיתא במדרש רבה [שם] גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר
עיניו אלו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרב שהיה רודף אחר זמה מהו שאמר מן הבטן לקים מה שנאמר [ירמיה פרק א' פסוק ה'] בטרם אצרך בבטן ידעתיך, אבל ברשעים מהו אומר [תהילים פרק נ"ח פסוק ד'] זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב.

ודברי המדרש צ"ב שנראה בתחילה ששמשון בטבעו היה גרוע ובסוף מסיים עליו את הפסוק "בטרם אצרך מבטן ידעתיך", שההיפך מזה הוא מה שכתוב על הרשעים "זרו רשעים מבטן".

ונראה כוונת המדרש ששמשון היה מיוחד שיכול ללכת "אחר עיניו" פירוש הוא יכול ללכת אחר מחשבתו לבד ואינו צריך עמו עוד אנשים ולא הכוונה שהיה הולך אחר עיניו לזנות, [ועי' בהגר"א על "קהלת" שכתב שיצר התאוה בייחוד מתחזק כאשר האדם הוא יחידי. ו"יצר הכבוד" מתחזק כאשר האדם הוא בציבור.] שזה ממש כדמיון הנזיר שאסור בתגלחת שענינו להיות מתבודד, ואמנם זה מעלה גדולה בקדושה, אך יחד עם זאת יש בזה חיסרון שיכול ליפול מכיון שאין לו את השמירה של "הכלל והחברה" וכמו שביארנו את כל הדברים הנ"ל לעיל. ולכן רצה הקב"ה שיהיה נזיר מהיין מן הבטן כדי שיוכל להישמר מתענוגות העוה"ז וזה ישמור עליו קצת שבבדידות לא יטעה אחרי יצרו.
[וזה מראה לנו כמה ה' ברחמיו דואג לכל אדם לפי טבעו שיוכל להתגבר על יצרו, ואל יאמר האדם שטבעו כ"כ קשה עד שאין לו דרך להתגבר על יצרו הרע מצד טבעו. וזה מדהים.]

ועתה נראה עוד חילוק בין נזיר שמשון לסתם נזיר, שסתם נזיר איננו מנותק לגמרי משאר עם ישראל מצד טבעו משא"כ נזיר שמשון מצד טבעו הוא מנותק משאר עם ישראל ולכן "נזיר שמשון" דווקא יכול ליטמא למתים מכיון שאינו מקדש בנזירותו אהלו ומקומו שכאילו אין לו מקום ואהל, וממילא אפשר שיגרם שם טומאה. ואולי זה הביאור בדברי המהרש"א בהקדמה ששמשון היה נזיר אלקים טבעי ולא נזיר ה' מעל הטבע.

והנה כתב הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ג' הלכה י"ג שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה.
ונראה מלשונו של הרמב"ם שבנזירות שמשון יש פחות קדושה ממה שיש לנזיר סתם, מכיון שלא נדר בנזיר שאדם שעושה נדר הוא משבר את טבעו, משא"כ שמשון שהיה נזיר מהבטן ולא קיבל על עצמו נמצא שלא שיבר את טבעו, אלא ככה הוא נולד.
[ואמנם כל נזירות היא אמצעי ולא תכלית וכמו שביארנו בתחילה, חוץ מנזירות שמשון שהיא תכלית וכמו שמצינו שבסתם נזירות אפשר להישאל לחכם, משא"כ נזירות שמשון א"א להישאל לחכם.]

ובאמת שהבדידות הזאת היא בגדר "דין" שרק שמשון בקדושתו יכול היה לעמוד בה, וע"כ גם מלחמתו בפלשתים הייתה כמו שכתוב פסוק [בראשית פרק מ"ט פסוק י"ז] "כנחש עלי דרך" שפועל ביחידות ולא בקבוצה [שם בספורנו] ועכ"פ הוא בכל זאת היה שייך לעם ישראל, לא ע"י הסרת טומאה כנזיר סתם אלא "בעשיית דין ומשפט" שענינו להשקיט את המריבה בין בעלי דינים ולא ענין "רוחני" כמו כהן גדול ונזיר סתם.

ומה שלשמשון היה טבעו לפעול לבד, זוהי מעלה גדולה בדיין שככה אין לו שום משוא פנים וקורבה לאף אחד מהבעלי דינים, ואכן כאשר ניקרו פלשתים את עיניו אמר זכרני נא וחזקני נא.

וכמו שכתב בסוטה דף י'. אמר רב אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.
ועי' מהרש"א שפירש [סוטה דף י'.] ושאמר זכור לי וכו' ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל וכו'. אמר גם כן שאפילו שוחד קל כזה לא קבלתי ואין עונש עיוורון עיני בעבור השוחד כי יעוור וע"כ נקם אחד משני עיני.

ועוד איתא שם אמר ר' יוחנן שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד וגו' וכתב רש"י כאחד, כיחידו של עולם במשפט צדק. [ואכן גם הדיינים נקראים אלקים וכן נזיר שמשון נקרא נזיר אלקים וכמו שהבאנו בהקדמה מהמרש"א. ואכמ"ל]

ועי' עוד בנצי"ב "הרחב דבר" דברים פרק ל"ג פסוק כ"ב בגדר "מדת הדין של שבט דן".

[וכן יש להוסיף ששבט דן תכונתם ללכת אחר הדין וכמו שמובא בגמ' בפסחים דף ד'. ההוא דאמר דונו דיני אמרי שמע מינה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ועי"ש מהרש"א.
וחוץ משמשון שפעל להושיע את ישראל באופן "יחידי" היה עוד אחד שהושיע את ישראל משבט דן, והוא "חושים בן דן" שגם פעל יחידי והוא היה חרש ובזה לא הוטעה כמו שאר הנמצאים והרג את עשו מצד בזיון של הסב "יעקב אבינו". וכמו שפירש הגר"ח שמואלביץ זצ"ל.]

עוד בפסוק ה' "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".

איתא בגמ' סוטה [דף י'.] אמר רבי חמא ברבי חנינא הוחל שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקר לי ולניני ולנכדי.

ופירש רש"י הוחל שבועתו של אבימלך, בטלה לשון לא יחל דברו, לפי שהם עברו על השבועה תחילה. עכ"ד.

אך הרד"ק כתב ד"ה והוא יחל, כי השופטים אשר היו לפניו לא היו נלחמים בפלשתים, ורז"ל דרשו הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ואז נלחמו בישראל תחילה. עכ"ד.

ואכן מצד השבועה לא נלחמו עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל בפלשתים וכמו שכתב רש"י, שמואל ב' [פרק ה' פסוק ו'] אל היבוסי, מצודת ציון נקראת יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני צלמים אחד עור ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה כמו שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם ותניא אמר ר' יהושע בן לוי יכולין היו אלא שלא היו רשאים. עכ"ד.

ובפשטות נראה שיש כאן מחלוקת בין הרד"ק לרש"י מדוע הותר לשמשון לילחם עם פלשתים אפילו שהיה שבועה, שלרש"י מחמת שהפלשתים חיללו את השבועה, ולרד"ק מחמת שהשבועה הייתה רק עד דור רביעי.

והקשה המהרש"א שמפשטות לשון הגמרא נראה שעד שמשון לא נלחמו בפלשתים ובפסוקים בספר שופטים מובא שעם ישראל כן נלחם בפלשים על אף שהיה שבועה.
ותירץ המהרש"א שקודם לשמשון גם היו פלשתים מצירים לישראל כדמוכח ההיא קרא ואושיע אתכם מידם מ"מ לא היו מושלים בהם כדרך המלך בעם והשבועה היה שלא יהיה אחד מושל על חבירו ורק בבתקופת שמשון הם התחילו למשול.

ונראה לחדש שאין מחלוקת בין רש"י לרד"ק וכל אחד צריך גם את טעמו של חבירו.

ותחילה נבאר מדוע הרד"ק צריך גם לביאורו של רש"י שגם אי נימא שתמה השבועה עדיין יש את עצם הכרת הטוב של אברהם אבינו שהיא סיבת השבועה וגם אם תמה השבועה עדיין יש מקום לאסור כיבוש הפלשתים מצד הכרת הטוב.
וע"ז צריך הרד"ק להוסיף את פירושו של רש"י שמחמת שהם חיללו תחילה את השבועה, ע"כ אין מקום להכיר לפלשתים טובה ובודאי שאפשר לכבוש אותם ולהכניעם.

ועתה נבוא לבאר מדוע רש"י צריך לפירושו של הרד"ק.

אך קודם נבאר את פירוש רש"י ונראה לענ"ד שאין כוונת רש"י רק לומר שהפלשתים חיללו את השבועה, אלא כוונת רש"י שהפלשתים זוהי אומה פגומה מצד מה שאין עומדים בשבועתם, ואכן שמשון שבא לינקם בהם ולהתגרות בהם זה על מה שאינם עומדים בהבטחתם ולכן בחר דווקא ע"י שועלים כמבואר בגמ' כי גם השועל חוזר לאחוריו.
ודווקא שמשון היה ראוי לילחם בהם מצד שענין השבועה כתב "הרש"ר הירש" [בראשית פרק כ"א פסוק כ"ג] וז"ל מכאן משמעותה של שבועה, להעמיד את עצמו וכל עולם החושים שלו תחת יחידו של עולם בהעלמו, היינו תחת משפט דינו. וכו' עי"ש עוד, וא"כ שמשון שנאמר עליו שדן כ"יחידו של עולם", הוא ורק הוא ראוי לילחם בהם על מה שהם מפירים שבועות.

ועתה נראה הביאור שגם אם הפלשתים לא קיימו את השבועה, השבועה עדיין קיימת עד דור רביעי לענין זה שלא יהיו כשאר שבעה אומות שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה" ולא יהיה מצווה להורגם, ורק אחרי דור רביעי שנסתיימה השבועה יהיה אפשר שיחול עליהם דין "לא תחיה כל נשמה",

והשתא מבואר שפיר שמחמת שכבר עבר דור רביעי ע"כ מצווה לילחם בהם לא רק מלחמת הגנה אלא גם כמו המלחמה בשאר אומות שגם עליהם נאמר "לא תחיה כל נשמה".
ולולא זה שהיה פגומים בקיום שבועות כשועלים אז היה ממשיך סיבת הברית דהיינו הכרת הטוב של אברהם אבינו, אך מחמת שנמצא שהפלשתים פגומים ואינם מקיימים שבועות מצווה להורגם כשאר אומות ולא להשאירם, נמצא שהפגם שלא מקיימים שבועות הוא כ"כ חמור שהפלשתים מפסידים על ידו את זכות הכרת הטוב של אברהם אבינו.

ולפי"ד מיושב היטב קושיית המהרש"א שאיך היה מותר לישראל לילחם בתקופת השופטים "בפלשתים" הרי היה את השבועה, שמכיון שהיה מלחמת הגנה גרידא היה מותר, שכל השבועה היא רק שלא יחול עליהם דין "לא תחיה כל נשמה", ואולי עומק דברי המהרש"א שלא ימשלו אחד על השני הכוונה לדין לא תחיה כל נשמה.
ושמשון הוזכר לנצח בשירת דבורה בפירוש הגר"א [שמואל א' פרק ב' פסוק ח'] מקים מעפר דל, ע"י שמשון מפלשתים שהוא נקרא עפר ע"ש יהי דן נחש עלי דרך. ודו"ק.

פרק ט"ז פסוק כ"ח ויקרא שמשון אל ה' ויאמר אד-ני אלקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלה-ים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים.

ואיתא בגמ' בסוטה דף [י'.] אמר רב אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.
ויש לעיין שהרי היו שני מנהיגים שגם אמרו את הטענה הזאת א. משה רבינו כאשר חלקו קרח ועדתו על מנהיגותו ב. שמואל הנביא, כאשר עם ישראל מואס בשמואל הנביא ומבקשים מלך.

ובשלמא משה רבינו ושמואל הנביא באים עם הטענה הזאת מכיון שמערערים על עצם מנהיגותם ולכן הם אמרו שהנהיגו את עם ישראל ביושר ולא בקשו דבר. אבל שמשון אף אחד לא מהרהר על מנהיגותו, ומדוע בא בטענה הזאת כאשר בא לינקם מפלשתים.

ונראה ליישב שסברו פלשתים בשעה שגלחו אותו שכל כוחו הוא מהשער ואינו מה' אלו-הי ישראל, ולכן התפלל לה' שיתן לו כח שיראו שכוחו בא לו בזכות ה', ולא מחמת השער בלבד שהשער היה הזכות שגרמה שה' יברך אותו בכח וחוזק

והנה אם לא היה נענה שמשון היה אומרים הפלשתים שהמנהיג של כלל ישראל שדן את דיניהם כל כוחו הוא מהטבע ואיננו מחובר לה' התברך, ובזה היה נפגם כל מנהיגותו.
ולכן אמר שמשון זכרני נא שהנהגתי את ישראל מעל הטבע שדנתי את דינהם ולא ביקשתי מהם דבר, ובזכות זה אני גם ראוי לנס מעל הטבע, שיראו כולם שכוחי הוא מה' ולא מהטבע, וע"כ אני גם ראוי להיות מנהיג ישראל שמונהגים ע"י ה' התברך מעל הטבע.

והשתא מובן מה שפירש רש"י בראשית פרק מ"ט פסוק י"ח, לישועתך קויתי ה', נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם.
שבזה שהצליח למוטט את הבנין הוא "נושע בה'" שעשה נקמה ונודע לפלשתים שכוחו לא היה מהשערות אלא מה' התברך.

ועתה גם נבין מש"כ רש"י [פרק ט"ז פסוק כ"ח] נקם אחת משני עיני, ושכר עין השנית לעולם הבא הנח לי לעולם הבא וכאן פרע לי שכר אחת מהן.
ששמשון היה מוכן לוותר על שכרו בעוה"ב תמורת עקירת הבנין, וזאת משום שעי"ז התגלה כבוד ה' ביתר שאת שיראו שכוחו היה מהקב"ה, ולא מאל זר.

[ נ.ב. ויש עוד להוסיף בקצרה לראות כמה גדול היה כוחו של שמשון וכמה התביעה על הפלשתים הייתה גדולה,

שכתב רש"י [בראשית פרק מ"ט פסוק י"ז] ויפול רוכבו אחור, שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון וילפת את שני עמודי התוך.

ויש להבין מה המעלה בזה.

ונראה שכאשר אדם בא להרוג איזה אויב אפשר שיהיה לו זכות להורגו אבל רק את האדם עצמו אין לו כח להפיל את הבסיס שיושב עליו האדם, אך שמשון זכותו הייתה כ"כ גדולה שהוא לא רק תבע את הריגתם מצד מעשיהם הרעים שאז נהרג רק האדם בלבד, אלא הוא כאילו בא בטענה שאין להם כלל זכות לשבת בזה המקום מצד טומאתם שכאילו כל דבר אצלם הוא טמא ואין להם שום נקודה טובה, ואז ממילא הם נהרגים שזה תביעה בהרבה יותר גדולה להראות שהאדם הזה הוא כ"כ מופקע.]

נכתב בעזרת אבינו שבשמים להגדיל תורה ולהאדירה. נכתב לע"נ המשגיח של ישיבת מיר ר' ירוחם זצוק"ל.