הערות והארות בפרשת מצורע

[שייף נפיק]

יד לה ''כנגע נראה לי בבית'' רש"י: ''אפי' ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי''. ועיין ברא"ם (ושפת"ח) שאין זה מצד הלכה אלא מידת דרך ארץ.
וצ"ב, למה נאמר דבר זה רק בנגעי בתים בסוף פרשת נגעים ולא מיד בתחילת פרשת נגעים?
(והנה הנחלת יעקב על רש"י עמד בקושיא זו עיי"ש אבל תירוצו אינו עונה על המזרחי)

[עזריאל ברגר]

בנגעי אדם ובגדים - מביאים אותם אל הכהן, ולא צריכים לומר כלום (ואדרבה, מצד לשון נקיה לכאורה עדיף שלא לומר).
רק בבית צריכים לומר לכהן, כי אין מה להראות לו, וזה המקום המתאים ללמדנו לומר "כנגע" ולא "נגע".

[דרומי]

אכן פשוט הדבר.

ואגב, מאז ומתמיד הוקשו לי דברי רש"י - למה אי אפשר לומר פשוט שהתורה על הרוב תדבר, ורובא דעלמא לא בקיאים בדינים והם פשוט לא יכולים לומר בוודאות "נגע נראה לי בבית"? מנין שיש כאן כוונה מיוחדת שאפילו מי שכן יודע בכל זאת לא יאמר כן?

[עזריאל ברגר]

אולי כל המשפט הזה מיותר.
מה היה חסר אם היה כתוב "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן"?

[דרומי]

וחשבתי בדרך אפשר, שהמיותר בפסוק הוא המלה 'לי'. כלומר: היה יכול לומר 'כנגע נראה בבית' - ולשם מה מדגיש 'לי'? [ולכל היותר היה צריך לומר 'נגע נראה לי', ולמה גם 'כנגע' וגם 'לי'?] אלא שמכאן למדנו שבא הכתוב להדגיש שהמשפט צריך להיאמר באופן סובייקטיבי, אפילו מי שבאמת יודע.

ולפי זה מדוייק שהעתיק רש"י תיבת "לי" מן הכתוב, אף שלכאורה בא לבאר רק מלת "כנגע". ודו"ק.

[עזריאל ברגר]

וחשבתי בדרך אפשר, שהמיותר בפסוק הוא המלה 'לי'. כלומר: היה יכול לומר 'כנגע נראה בבית' - ולשם מה מדגיש 'לי'? [ולכל היותר היה צריך לומר 'נגע נראה לי', ולמה גם 'כנגע' וגם 'לי'?] אלא שמכאן למדנו שבא הכתוב להדגיש שהמשפט צריך להיאמר באופן סובייקטיבי, אפילו מי שבאמת יודע.

ולפי זה מדוייק שהעתיק רש"י תיבת "לי" מן הכתוב, אף שלכאורה בא לבאר רק מלת "כנגע". ודו"ק.

מהמילה "לי" דרשו חז"ל "לי ולא לאורי".

[דרומי]

דרשה זו הובאה ברש"י?

[יזל מדליו]

יד לה ''כנגע נראה לי בבית'' רש"י: ''אפי' ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי''. ועיין ברא"ם (ושפת"ח) שאין זה מצד הלכה אלא מידת דרך ארץ.
וצ"ב, למה נאמר דבר זה רק בנגעי בתים בסוף פרשת נגעים ולא מיד בתחילת פרשת נגעים?
(והנה הנחלת יעקב על רש"י עמד בקושיא זו עיי"ש אבל תירוצו אינו עונה על המזרחי)

אולי אפשר ליישב שמובא בחז"ל שתחילה הנגעים באית בבתים, ואם לא חזר בתשובה, גם באים בבגדו, ואם לא חזר בתשובה באים בגופו.

נמצא שנגעי בתים באים על עבירה דקה ולכן עושים לאדם הזה נס שבא הנגע על קירות הבית שהם דוממים, ולכן אינו ראוי שהת"ח יאמר טמא, שלא לצורך כאשר העבירה כ"כ קטנה.

משא"כ נגעי בגדים וגוף, ששם העבירה כבר יותר חמורה.

[ובחז"ל מובא שנגעי בתים באים ע"ז שהאדם לא משאיל לחביריו מחפציו, שזהו עבירה קלה בהרבה, מעון לשון הרע וכדו' שעל ידם באים נגעי הגוף, ודו"ק.]

[תוכן]

מאז ומתמיד הוקשו לי דברי רש"י - למה אי אפשר לומר פשוט שהתורה על הרוב תדבר, ורובא דעלמא לא בקיאים בדינים והם פשוט לא יכולים לומר בוודאות "נגע נראה לי בבית"? מנין שיש כאן כוונה מיוחדת שאפילו מי שכן יודע בכל זאת לא יאמר כן?

אם מדובר ברובא דעלמא, אז למה התורה הוסיפה את האות כ', הרי בין כך הם לא יאמרו שום דבר אחר.

[צופר הנעמתי]

בנגעי אדם ובגדים - מביאים אותם אל הכהן, ולא צריכים לומר כלום (ואדרבה, מצד לשון נקיה לכאורה עדיף שלא לומר).
רק בבית צריכים לומר לכהן, כי אין מה להראות לו, וזה המקום המתאים ללמדנו לומר "כנגע" ולא "נגע".

זה נכון, אבל יש עוד טעם אפילו יותר פשוט - התורה התחילה בהגדת הנגע לכהן כדי לומר על זה וצוה הכהן ופינו את הבית.

[ביקורת תהיה]

יד ט
וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ. ספרא: תִּגְלַחְתּוֹ בְּכֹהֵן.

כֵּיצַד מְגַלְּחוֹ? מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ הַנִּרְאֶה, אֲפִלּוּ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה וּשְׁאָר כָּל שְׂעַר הַגּוּף, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כִּדְלַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶת כָּל שְׂעָרוֹ'. הִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
שְׁחִיטַת הַצִּפּוֹר וְהַתִּגְלַחַת וְהַהַזָּיָה בַּאֲנָשִׁים, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּאֲנָשִׁים בֵּין בְּנָשִׁים; אֵלּוּ בְּכֹהֲנִים, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל. (רמב"ם פי"א מהלכות טומאת צרעת)

ומצורעת? שמעתי, כי היה הכהן מגלחה את שתי השערות האחרונות.

[אליהו חיים]

יד ט
וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ. ספרא: תִּגְלַחְתּוֹ בְּכֹהֵן.

כֵּיצַד מְגַלְּחוֹ? מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ הַנִּרְאֶה, אֲפִלּוּ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה וּשְׁאָר כָּל שְׂעַר הַגּוּף, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כִּדְלַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶת כָּל שְׂעָרוֹ'. הִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
שְׁחִיטַת הַצִּפּוֹר וְהַתִּגְלַחַת וְהַהַזָּיָה בַּאֲנָשִׁים, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּאֲנָשִׁים בֵּין בְּנָשִׁים; אֵלּוּ בְּכֹהֲנִים, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל. (רמב"ם פי"א מהלכות טומאת צרעת)

ומצורעת? שמעתי, כי היה הכהן מגלחה את שתי השערות האחרונות.

דומה לזה במנ"ח מ' שע"ג [ו] בשם ר' משולם איגרא דאף דכהן לעיכובא אך רק בב' שערות אחרונות והשאר אף ע"י גוי כשר [ומיישב בזה תוס' שבועות ג. דכתבו דגוי כשר לתגלחת מצורע]. אך האבני נזר (הובא בהגהות מכו"י שם) חולק דגם הראשונות מצוה וצריך כהן (ומדמה למילה ופריעה ויל"ע בדמיון ואכמ"ל),
והנה לדעת המנ"ח מבואר דעושה כדכתבתם מפי השמועה אף לכתחילה, אמנם לדעת האב"נ לכ' יש מקום להסתפק לענין אשה דהרי גם הוא מודה דאינו מעכב אלא ב' שערות ע"י כהן וא"כ י"ל דגילוח אשה כבדיעבד, אך יתכן דכוונתו דכולו מן המצוה כל זמן שעדיין לא נעשה ומוטל כולו על הכהן וא"כ גם אצל אשה הכהן יהא חייב בעשיית כל הגילוח.