האיסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו' מופיע בתורה שלש פעמים
(שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא).בשלשתן מתרגם אונקלוס תרגום שוה 'לא תיכלון בשר בחלב'
(אמנם בנוסחאות לא מדוייקות, באחת הפעמים מתרגם בלשון יחיד. ואם באנו לעמוד על כל השיבושים שנפלו בנוסחאות המצויות בתרגום, יכלה הגליון והמה לא יכלו. ראה כאן).ישנן שתי שאלות שיש לעמוד עליהם:
א. אחרי שבתורה נאמר לשון בישול, למה שינה ללשון אכילה.
ב. למה תרגם את שלשת הפסוקים בשוה, אחרי שלפי קבלת חז"ל (חולין קטו:) "דבי רבי ישמעאל תנא 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים - אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בשול".
וע"ז עונה האור החיים בפרי תואר (יור"ד פז, א) שהרי גם לפי חז"ל אחד מהפסוקים קאי על איסור אכילה, ואם לא היה משתמע מהלשון 'לא תבשל' איסור אכילה, לא היו מוציאים המקרא מפשוטו. וא"כ אונקלוס ג"כ מפרש כך, אלא שלדעתו כל הפסוקים משמעותם שוה - איסור אכילה, ואינו דורש הייתור כרבי ישמעאל.
[ואם במפרשי התרגום דוקא חפצת - עיין מרפא לשון בתאג' התימני (שהובא בשערי אהרן), שהלך בדרך זו - אלא שכתב שאונקלוס אינו סותר לדרשת רבי ישמעאל, אלא שהתרגום מפרש כפשוטו, והייתור נלמד מדרשה (וצ"ע למה פשוטו הוא אכילה דוקא, ולמה לא תרגם שלשתן בלשון בישול, אחרי שסובר גם הוא שאיסור בישול נלמד מכאן);
ועיין גם בנפש הגר (שהובא ב'מעט צרי'), שאונקלוס דורש כרבי ישמעאל במכילתא, שאחד לבהמה גסה, אחד לבהמה דקה, ואחד לחיה].
אמנם עדיין קשה, איך משמע מהלשון 'לא תבשל' איסור אכילה.
[ובשלמא לפי דרשת חז"ל, היה אפשר לומר שבאמת לא משמע מהלשון 'לא תבשל' אכילה, אלא שדרשו מייתורא דקראי, שאם אינו ענין לבישול, שלזה אין צורך בג' פעמים, תנהו ענין לאכילה והנאה (וזה דלא כ'פרי תואר' דלעיל). אבל אונקלוס שפירש את כל ג' המקומות לאכילה, קשה].
ועיין מה שכתב בזה הכתב והקבלה (דברים יד, כא):
והנה לכלול איסור אכילה בלשון 'לא תבשל' הוא דבר קשה מאד, ומכש"כ איסור הנאה, ולא ראיתי למפרשים דבר מתקבל בזה וכמעט שאסורים אלו פורחים באויר אין להם אחיזה בלשון הכתוב, וכבר עוררנו ע"ז בפרש' משפטים כ"ג. ועתה אני רואה להוסיף בזה דברים, וזה:
בכל מאכל אשר יאכל ובכל משקה אשר ישתה, ישנם לו לאדם שני דברים, ההנאה והתועלת, הנאה בעת לעיסתו ובעת בליעתו ירגיש את הטעם, כי חיך אוכל יטעם, והיא הנאה מוחשית מורגשת, ותועלת יש לו לאדם בהם אחר בליעתו אותם כאשר יבוא אל תוך גופו שישתנו בו שנויים מתחלפים עד שיתילד מיץ ההזנה לזון בו כל חלקי הגוף ואיבריו, וע"י מיץ ההזנה יתמלא לאדם כל רגע מה שיתחסר מן הגוף, והוא תמורת הניתך, זהו התועלת המגיע לאדם ממאכליו והוא בלתי מורגש:
וכבר נודע כי השתנות המאכל והמשקה והתחלפותם עד שיתילד ממנו מיץ ההזנה, זה נעשה ע"י הקיבה והכבד, כי הם כלים שיבושל בהם המאכל והמשקה הבא אל תוכם, הם הם המבשלים אותם בשול אחר בשול עד שישתנה ויתחלף להתילדות מיץ ההזנה אשר יתחלק בכל חלקים פרטיים שבגוף מקום בשול המאכל הוא האסטומכא, עיין פי' הברטנורא שבת ספכ"ב, ואפשר דלשון אסטומכא הוא מלשון מצטמק ויפה לו, שהוא לשון בשול.
ושני דברים אלה ההנאה והתועלת, יש לו לאדם בכל מאכל ומשקה אשר יאכל בדרך הנאתן כדרכן של בני אדם, אז יש לו הנאה המורגשת ותועלת הבלתי מורגש, אמנם כשיאכלם שלא בדרך הנאתן, כגון בעודו רותח בולעו עד שנכוה גרונו, או שעירב בו דברים מרים ראש ולענה, שאין לו לאדם שום טעם והנאה בזה, ואין לו בו שום הנאה בחיכו ובגרונו, אמנם התועלת המקווה מן המאכל נשאר לו בו, כי מה להם לכלים הפנימיים במה שאין בו טעם, כי על פעולת משמרתם יעמדו לבשל את אשר יבוא אל תוכם ולהוליד ממנו מיץ ההזנה.
ויתבאר לנו מזה, שבמאכל אשר יאכל דרך הנאתו נופל עליו לשון אכילה, כי לשון אכילה ישמש בלשוננו על ההנאה המוחשית לבדה אף בדברים שאינם מאכל ומשקה, כמו 'כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה', שההנאה המוחשית שמרגשת נקרא בלשון נקיה אכילה, וכן 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל', 'קראן לו ויאכל לחם' ומזה 'יגיע כפיך כי תאכל', 'והשליטו לאכול ממנו'. ושפיר נופל לשון אכילה במאכל הנאכל דרך הנאתו, כי יש לו בו הנאת הטעם המורגש לחיך וגרון. אמנם על הנאכל שלא כדרך הנאתו, שהחיך והגרון אינם מתהנים מן הטעם שבו, ואין להם בו הנאה של כלום, לא נופל בזה לשון אכילה, שעיקר הוראתו על ההנאה, ובזה אין בו הנאה, ושפיר נופל על אכילה כזו לשון בשול, כי אף שנמנע לאדם באכילה כזו הנאת הטעם בחיכו וגרונו, מ"מ יש לו לאדם במאכל זה התועלת המקווה בכל מאכל, שיתבשל בפנימית גופו להולדת מיץ ההזנה.
והתבונן כי בשול זה הפנימי דומה בענינו ממש לבשול החיצוני הנעשה קודם אכילה. כי המבשל החיצוני לא יעשה פעולת הבשול באמת. כ"א ההכנה והזמנה שיעמיד הקדירה עם תבשיל שבו אצל האש, והאש הוא המבשל באמת. וע"ש ההכנה והזמנה הנעשה מן האדם אל הבשול, יתואר הוא בשם מבשל, ככה הוא בבשול הפנימי, האדם בלעיסתו את המאכל בפיו ובבליעתו אותו בגרונו יעשה ההכנה וההזמנה להבשול הפנימי באיברים פנימיים, וע"ש הכנת האדם והזמנתו אל בישול זה יתואר הוא מבשל.
ומזה נשכיל להבין שבכל מאכלות אסורות אמר הכתוב לשון אכילה, 'לא תאכל נבלה', 'לא תאכל דם', 'טרפה לא תאכלו', כי כל האסורים האלה אינם רק האוכלם דרך הנאתן שיש לו בהם הנאת הטעם, שפיר נופל בהם לשון אכילה שהוראתו על הנאה החושית גם בדברים דלאו בני מיכל נינהו. אמנם בב"ח דלפי הקבלה האמתית אסור אף באכילה שלא כדרך הנאתן ולא יכול המקרא להפיל בו לשון אכילה, כיון שאין לו בו שום הנאת הטעם, לכן הזכיר איסור האכילה בלשון לא תבשל, והוא בשול הפנימי, וטעם לא תבשל לא תעשה הכנה והזמנה אל בשול הפנימי (ניכט צור פערדויאונג ברינגען) והיינו לא תאכל שבאכילה נעשה ההכנה אל בשול הפנימי. וממה שאמרו רבותינו, הוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בשול וכו', מבואר דעתם שבלשון בשול עצמו יובן האכילה, והוא מבואר מאד לדברינו.
היוצא לנו מן הדברים, שבמאכלות האסורות רק דרך הנאתן יוציאם הכתוב בלשון לא תאכל על שם הנעשה בו בלעיסה ובליעה המרגישים הנאת טעמו, והמאכל האסור אף שלא כדרך הנאתו, שלא יוכל להזכיר בו לשון לא תאכל כיון שאין לו בזה הנאת הטעם, לכן יזכירהו בלשון לא תבשל על שם הנעשה בסוף אכילתו והוא הבשול הפנימי, כי גם המבשלים החיצוניים, אף שהאדם אינו רק מעמיד הקדרה בתבשיל אצל האש, והבשול לא נעשה רק ע"י האש, מ"מ נקרא האדם בשם מבשל ע"ש סופו, ודומה לזה 'אפיתי על גחליו לחם' (ישעיה מ"ד) הוא ע"ש סופו, כי לא יקרא לחם עד שיאפה, וכן 'טחני קמח' (שם מ"ז) הוא ע"ש סופו כי לא יטחון את הקמח (ע"ש ר"ש ב"מ).
וממה שנתבאר שאזהרת לא תבשל היא, שלא יסבב הישראלי שיבוא תערובת זה לידי בשול (ניכט צום קאָכען ברינגען) דהיינו שלא יעמיד קדרה שבה תערובת זה אצל האש שיבוא בו לידי בשול. וכן לשון לא תבשל הנאמר לאזהרת אכילה, טעם לשון לא תבשל, לא יסבב הישראלי ע"י לעיסה ובליעה שיבוא התערובת לידי בשול פנימי (ניכט צור פערדויאונג ברינגען). אף שאין לו בזה הנאת הטעם כגון שאכלו שלא כדרך הנאה, מ"מ יש לו בזה התועלת שיתבשל בבני מעיו להיות מזון לגופו.