"ואכלתם אותו בחפזון" בפסח מצרים- מה פירושו?

[גאולה בקרוב]

אכילה ולעיסה מהירה, או הקדמת האכילה לתחילת הלילה?
ראב"ע פירש כאופן ב', דעת מקרא כאופן א'.
בינתיים לא מצאתי עוד, ואודה למי שיודע בנידון.

[נוטר הכרמים]

כפי' הראב"ע מוכח כבר בגמ' בכמה דוכתי דמיירי משעת חפזון, בריש ברכות, ובזבחים נז.

בהקשר לפי' השני, בספר דף על הדף עירובין ד, א מובא:

כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל מגור אמר, דמכח דין זה יש לתת טעם הגון למה שחייבו חז"ל להסב בליל הפסח, וכן למנהג שהביא הרמ"א (סי' תנג סעי' א') שמהדרין לקחת דוקא חיטין למצות מצוה, דכיון שנצטוו בפסח מצרים 'ואכלתם אותו בחפזון', לכן תיקנו שיסב האדם בשעת אכילת המצוה ויהדר לקחתה מחיטין, שבזה ממהר את אכילתו כדפירש"י כאן, ומתקיים בו 'בחפזון' (ראה בספר ליקוטי יהודה עניני פסח).

[עיניו כיונים]

אני מבין שאתה מבקש מקורות שדיברו בזה, אך אציע את דעתי הענייה (וכאשר אכתבנה יהיה לך מקור כתוב...)
לכאורה הכוונה בפשטות, מלבד מה שהבאת מראב"ע, שלא להשתהות בתוך האכילה ולעכב סיומה, אלא להתרכז בה בלא דיבורים, זמירות ו'תוכניות'. אולי לאפוקי מסעודת חג (וסעודת קרבנות הנאכלים לבעלים) שהיו נעשות בנחת דרך חירות ושמחה, עם דברי תורה וחכמה, סיפורים ושיחות, חידות ומשלים, שירות ותושבחות, ריקודים ומחזות.

[עזרה]

ראה כאן

[אליעזר שלום]

מענין לענין
מה הפי בבהילו שהביא אונקלוס

[מעט דבש]

שמואל א' כט, ט
כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ:

וביונתן:
אֲרֵי הֲוָה פִּתְגַם מַלְכָּא בִּבְהִילוּ:

וברד"ק:
נחוץ - ענינו לפי מקומו 'מהיר', ואין לו חבר, וכת"י 'בבהילו':

וברמב"ם (הלכות חמץ ומצה, סדר ההגדה):

"נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא..."

והוא ע"פ ת"א (דברים טז, ג):
שבעא יומין תיכול עלוהי פטירא לחים עניי, ארי בבהילו נפקתא מארעא דמצרים.

[זיסע יונגאלע]

לכאורה הכוונה בפשטות, מלבד מה שהבאת מראב"ע, שלא להשתהות בתוך האכילה ולעכב סיומה, אלא להתרכז בה בלא דיבורים, זמירות ו'תוכניות'. אולי לאפוקי מסעודת חג (וסעודת קרבנות הנאכלים לבעלים) שהיו נעשות בנחת דרך חירות ושמחה, עם דברי תורה וחכמה, סיפורים ושיחות, חידות ומשלים, שירות ותושבחות, ריקודים ומחזות.

ייתכן גם שההגדרה "בחיפזון" באה לאפוקי מההגדרה "כדרך שהמלכים אוכלים"

אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא - אמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

ולגבי המן במדבר:

ואף אבותיכם במצרים כן, אני אמרתי לתת להם לחם קל, כדרך שהמלכים אוכלים, שלא יהא אחד מהם גוסא ודררייא אוחזתו, והם מתרעמים ואומרים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא ה),

[בריסק]

ראה מכילתא אריכות בזה, ושם מפורש בזמן חיפזון, ויש אומרים בזמן חיפזון של הקב"ה שהיה ממהר וקופץ על הגגות של בתי ישראל וזהו שנאמר קול דודי וכו' מקפץ על הגבעות עיין שם כל העניין ובמפרשים שם.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר זה חפזון שכינה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב,ח) ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו (שם ב,ט) יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון ת"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם יי' וגו' (ישעיה נב יב): פסח הוא ליי' שיהיו כל מעשיו לשם שמים:

[שטייגעניסט]

בביאור המקרא של עוז והדר בדקת?

[לומד_בישיבה]

אני צריך דחוף לראות איך פירשו בעוז והדר את הפסוק ואכלתם אותו בחפזון, אם מישהו יוכל לעזור לי באישהו אופן תבוא עליו ברכה.
ניתן להשאיר לי סריקה וכדומה באישי.
--
לא כדי לבקר אותם חלילה, ללמוד אני צריך.

[שטייגעניסט]

בביאור של עוז והדר אין התייחסות לנושא, אכן לא בסדר מצידם.

[כי טוב]

מענין לענין
מה הפי בבהילו שהביא אונקלוס

איתא בירושלמי כי שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא דשופר גדול כד שמע שניה אומר ודאי מטא זימנא ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא וכו'

לכאורה משמע מזה שבהילו זה כמו המילה "נבהל" בעברית, נלחץ.

כמו כן מצינו בות פ"ה ממדת החכם ואינו נבהל להשיב.

[כי טוב]

מענין לענין
מה הפי בבהילו שהביא אונקלוס

איתא בירושלמי כי שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא דשופר גדול כד שמע שניה אומר ודאי מטא זימנא ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא וכו'

לכאורה משמע מזה שבהילו זה העדר ישוב הדעת.

כמו כן מצינו בות פ"ה ממדת החכם ואינו נבהל להשיב.
היוצא מזה שני פשטים:

א)מדובר בבהלה השייכת לסוג הראשון של אדם המאבד את ישוב הדעת מחמת יראה, וצינו הכתוב לאכול את הפסח ביראה גדולה, ודוחק

ב) מדובר בבהלה השייכת לרצון גדול לעשות את הענין, כמו הנבהל להשיב מחמת רצונו להראות מה שיודע, וכאן הרצון הוא לקיים רצון ה' באהבה.

[מיללער]

ויבהילו להביא את המן, מה פירושו, לא שמיהרו אותו?

[נוטר הכרמים]

סיכום וחידושים שכתבתי היום בס"ד.

כתיב בפרשת בא במצות אכילת הפסח (יב, יא): וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לד'. ויש לנו לברר מהי אותה אכילה בחפזון, שהרי 'חפזון' הוא כמובא ברש"י ובתרגומים לשון בהלה ומהירות, ואיזוהי אכילה של בהלה.

ובאמת מצינו בדברי חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה ז) שפירשו 'חפזון' דהאי קרא על חפזון שכינה, וכן הוא בתרגום המיוחס ליונתן "וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בִּבְהִילוּ דִשְׁכִינַת מָארֵי עַלְמָא", או שפירשו '[עד] שעת חפזון'. כך מפרש ר"ע בזבחים (נז, ב), ופירש"י: שהם נחפזים ללכת והיינו לאור הבוקר כדכתיב (שמות יב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.

והיה מקום לפרש שיאכלוהו בצורה של מהירות ולא בנחת וברוגע, וכן פירש הנצי"ב ב'העמק דבר' כאן: לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך, והכי תנן בפסחים פ"ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות, וביארו בגמ' משום דכתיב אתו בחפזון ולא פסח דורות. ולזה הפי' יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה', שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקדוש ברוך הוא פוסח ומדלג על הפתחים, מש"ה המצוה לאכול כמו העומד על הדרך וממהר ומדלג.

אולם בדברי הקדמונים אנו מוצאים שפירשו שהאכילה של קרבן הפסח צלי אש ולא מבושל היא אכילת חפזון,

ברשב"ם (יב, ח): ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' - כל ענייני אכילה הללו דרך חיפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת.

ובפירוש רבי יוסף בכור שור (יב, ט): לפי שצוה הקדוש ברוך הוא לאכלו בחפזון, אמר אל תמהרו כל כך [עד] שתאכלו אותו חי, מיד שיתחמם באש, כאדם שאומר: "נאכל אותו נא" עתה, מיד, מהרה, ולא נמתין עד שיתבשל. ובשל מבושל במים: וגם לא תבשלו במים אותו שיתאחר לבשל, ואין זה דרך חפזון, כי אם צלי אש: שיתבשל מהר, ובשלהו כל צרכו. כן דרך בני אדם הנחפזין ללכת שאוכל צלי, שהוא ממהר מבישול אחר, שאין חציצה בינו לבין האש. ולכך קורא "צלי אש" שהוא לשון מיהור.

ובחזקוני (יב, כז): ד"א מה העבדה הזאת לכם שנאכלת צלי שהרי אין שאר בשר קדש נאכל צלי. ואמרתם זבח פסח הוא ובשביל זבח החפזון אנו אוכלים אותו צלי לפי שהוא דרך חפזון.

וכן הוא בדברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ח"ג פרק מו): אמנם החקים המיוחדים בפסח, והוא שיאכל צלי אש לבד, ובבית אחד, ועצם לא תשברו בו, כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החפזון שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהן נאסר, כי כבר זכר עקר הענין בכל אלו, והוא אמרם ואכלתם אותו בחפזון, ואין עם החפזון פנאי לשבר העצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב, שאלו כלם מעשה ההתרשלות והפנאי, והכונה היתה להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו והתנכל לו, וצוה לעשות הענינים ההם לנצח.

ובספר החינוך (מצוה ז): מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה.

והנה מצינו מרגניתא בשם האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור שביאר טעם למצות הסבה, וכן לכך שהמנהג לקח לכתחילה חיטין לאפיית המצות (רמ"א סי' תנג סעיף א), ע"פ דברי הגמ' בריש עירובין (ד, א): כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע... והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חיטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. ופירש"י, פת חיטין - אין שוהה בה כפת שעורין. מיסב - שהייה זו בהסיבה שיערוהו ולא בנאכלת בעמידה והולך ובא, שהוא שוהה באכילתו יותר. ואוכלה בליפתן - שנאכלת מהר.

והיינו שכיון שנאמר 'ואכלתם אותו בחפזון' ומצוה שיאכל במהירות, אזי תקנו שיאכל פת חיטין ובהסבה למהר האכילה. (ספר ליקוטי יהודה פסח).

ומצאתי שכרעיון זה, ובתוספת נופך קדמו בספר ברית שלום הקדמון, שישנו כאן גם קיום התנאי של אוכלה בליפתן, "ציוה הקדוש ברוך הוא לאכול הבשר על מצות ומרורים, ופירש הרב אבן עזרא דהמרורים הם דוגמת הלפתן ללפת בו את הפת וכו', כוונת הכתוב בזה, ליתן שיעור על אכילה זו שיהיו אוכלים דווקא בליפתן".

והוסיף עוד דבר מפליא בהג"ה, דמצינו בעירובין (כט, ב): אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו. כל שאינו ליפתן כדי לאכול הימנו. בשר חי כדי לאכול הימנו. בשר צלי, רבה אמר כדי לאכול בו, ורב יוסף אמר כדי לאכול הימנו. הרי דלרבה אכילת בשר צלי זמנה שווה לאכילת 'כל שהוא ליפתן', ונמצא שאכילת 'מיסב ואוכל בליפתן' בזמן הזה הרי היא אכילת חפזון כמו אכילת צלי של קרבן הפסח.