הטעמת המלה "ויצא" במלרע לעומת "וישב" שבפ' וישב שהיא במלעיל

[כדכד]

מדוע ההטעמה על המלה "ויצא בתחילת הפרשה היא במלרע כאשר "וישב יעקב" בריש פרשת וישב היא במלעיל וכן "וילך משה" ג"כ וילך במלעיל?

[נוריאל עזרא]

ספר אהל משה, שער הנגינה
https://beta.otzar.org/#/book/173171/p/ ... 0/end/22/c

[כדכד]

יישר כח
אבל לא כל כך הבנתי
הי' של ויצא אינו בחיריק
וגם ב"וישב" יש פ"א יו"ד.
אולי ויצא מנחי פ"א יו"ד ו"וישב, לא אבל למה?
ראיתי שהוא כותב במקום אחר ש"וילך" הופך למלעיל בגלל ו' ההיפוך וא"כ קשה לי עוד יותר למה "ויצא" לא?

[בן ראובן]

יישר כח
אבל לא כל כך הבנתי
הי' של ויצא אינו בחיריק
וגם ב"וישב" יש פ"א יו"ד.
אולי ויצא מנחי פ"א יו"ד ו"וישב, לא אבל למה?
ראיתי שהוא כותב במקום אחר ש"וילך" הופך למלעיל בגלל ו' ההיפוך וא"כ קשה לי עוד יותר למה "ויצא" לא?

כוונתו לכלול שני כללים נפרדים: (א) ויבא ויצא מלרע ע"פ המסורה, (ב) וכן כל גזרות נחי פ"א יו"ד שאותיות אית"ן שלו בחיריק מלרע.

[כדכד]

תודה רבה
ואם כן תשובה לשאלתי אין שם

[נוריאל עזרא]

תודה רבה
ואם כן תשובה לשאלתי אין שם

תשובה לא, אבל לפחות נדע מזה שויצא וויבא הם היוצאים מהכלל לאיזה סיבה וחיפשתי קצת ומצאתי כאן[הערה 9]:
https://beta.otzar.org/#/book/64112/p/9 ... /4/end/6/c
שהובא מהמקנה מהמקנה אברהם שזה בעבור היותם מבעלי הא' ועוד כתב בזה:

[יאיר אתמר]

העתיד המהופך מוטעם מלעיל בתנאים דלהלן:

בצורות המסתיימות בעיצור, כשההברה המלעילית פתוחה:
1. בשורשי ל"ה המקוצרים ('ויבן'), ע"ד הסגוליים,
2. במילה קצרה (בעלת 2 עיצורים מלבד התחילית והוי"ו: ויקם, וישב, ויורש, ויאכל [פרט לצמדי התנועות חירק/שורק-פתח וסגול-חולם: 'ויטב', 'ויושב', 'ותהום']) במעמד הקשר,
3. לפעמים גם במילים ארוכּות מן הנפעל, הפיעל וההתפעל (בשורשי ל"פ, או ע' גרונית ול"מ/ר, ו'וישמד'), במעמדי הקשר.

בצורות המסתיימות בהברה:
4. בשורשי הי"ה, חי"ה בהפסק,
5. בשרש רא"ה (פרט לנסתר).

כל השאר מוטעמים מלרע.

(הסברן של תופעות אלו קשור בשאלות רחבות יותר לגבי העתיד המהופך, ראה תורת ההגה של בלאו עמ' 130; רוול, JAOS 104.3 pp. 437-444; גורביץ, JAOS 112.2 pp. 198-203; ומאמרו של קנטור בתוך Studies in Semitic Vocalisation and Reading Traditions, עמ' 55 והלאה. וראה גם הרטום, לשוננו כב, עמ' 205 והלאה.)

[כדכד]

מדברי מר אני מבין שהרגיל הוא מלרע ויש קבוצה של יצאי דופן שמוטעמים מלעיל
מדברי הרב נוריאל ממה שהביא הבנתי להיפך שהרגיל הוא מלעיל ויש יוצאי דופן המוטעמים מלרע.
מה האמת?
גם אשמח אם יכתוב מר בשפה המובנת גם לאנשים פשוטים כמוני ולא לדוברי שפת הדקדוק בלבד

[כדכד]

היום שמתי לב שגם "ותהר ותלד" הוא מלעיל לעומת "ותבא" "ותצא" שהוא מלרע. לכאורה אפשר להניח שה בגלל הא' אבל הבנתי ממה שכתבו כאן באשכול שזה לא רק זה

[יאיר אתמר]

אני מתנצל על אי-הבהירות.

שנינו מתארים אותן עובדות, רק מכיוונים שונים.

במילים המסתיימות בהברה פתוחה, הטעם מלרע, חוץ משורשי הי"ה וחי"ה בהפסק [*], ומשורש רא"ה (כשהמילה מקוצרת: וארֶא, ותרֶא, וירֶא [כולם בקל]) גם בהקשר, שהטעמתם בין כך מלעיל (פרט ליֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה [ראה מכלול קכא ע"ב, צחות מהדו' מוה"ק עמ' יט, תורת הקורא על אתר], וְתֵרֶ֤א אֹיַ֙בְתִּי֙, תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן).

מילים המסתיימות בהברה סגורה מתחלקות לשלוש קבוצות:
1. במילים ששורשן ל"ה, כש"ל" הפעל שלהן נופלת, הטעם מלעיל, כמו שהוא גם בלי וי"ו ההיפוך (צורות אלו במקורן מסתיימות בצרור עיצורים, אלא שזה התפרק על ידי תנועת עזר).
2. במילים ששורשן אינו ל"ה, אז אם המילה קצרה, כלומר - מלבד וי"ו ההיפוך והתחילית (אית"ן) יש רק שני עיצורים, היא מוטעמת מלעיל, במעמדי הקשר בלבד. [למשל: ויקם, וישב, ויורש, ויאכל. פרט למילים שמצוי בהן צמד-התנועות חירק-פתח, שורק-פתח, או סגול-חולם, למשל: ויטב, ויושב, ותהום.]
3. לפעמים גם מילים ארוכּות, שבניינן נפעל, פיעל או התפעל, מוטעמות מלעיל, במעמדי הקשר, וזה מצוי בשלוש תבניות: א. כשל' הפעל שלהן פ"א, ב. כשע' הפעל שלהן גרונית ול' הפעל מ"ם או רי"ש, ג. המילה 'ויצמד' (בהודעתי למעלה כתבתי וישמד בטעות).

___________________
[*] ושורשים אלו, הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא (מרשימה שכתבתי בעבר):

יְהִי (= וַיְהִי)

גזניוס 75s
ברגשטרסר, ב, 30e-g
באואר-ליאנדר עמ' 418
בלאו, תורת ההגה, עמ' 232, 281 והע' 6
(מוראוקה פרק 79)

עתיד מקוצר (קל), מן יִהְיֶה [1].

בפעלי פ' גרונית/ל"י הפ' פתוחה וכן התחילית דר"כ (תַהַר, יַעַל, יַחַץ; פ"ח לפעמים ע"ד יִחַד; פא"י, ויש גם פ"נ, הופכות להברה אחת [2]).

פרט לשרשים הי"י, חי"י (ניקוד טברני, א"י ובבלי, ל"ח, הפיוט הקדום, תעתיקים [3]).

אמנם, העתיד המקוצר (של הקל) יסודו בתחילית חרוקה (או צרויה) וצרור עיצורים (יִשְבְ, יִפְתְ, יֵשְתְ, יֵבְךְ, יֵרְד; יִהְיו); הסגול (בע' גרונית: פתח) הרווח בא ע"ד הסגוליים (ולכן ההטעמה מלעיל).

סביר שבפעלים אלו, התארכה תנועת הפ' לחיריק בגלל היוד [4]. אח"כ נעתקה הטעם לתנועה הארוכה המלרעית [5], והתקצרה תנועת התחילית הבלתי מוטעמת. [6]
______________
[1] היוד השנייה של הי"י במקור באה בין שתי תנועות קצרות, ולכן נשלה ונתהווה -ֶה (בלאו, תורת ההגה, עמ' 280).

[2] כך בדקדוקים המודרניים (גזניוס 75§; ברגשטרסר, ב, 30§; ב"ל 57§; מוראוקה 79§; בלאו, תורת ההגה פרק מח); וכבר בראשונים, ראה י' וורמסר, משנתו הדקדוקית של ר' זלמן הענא, עמ' 68-69 והע' 220, 222.

[3] בענ"ש התחילית קמוצה; בארמית: יְהֵא, וראה בן-חיים, עואנ"ש ה עמ' 121 הע' 83.

[4] הש' תֶשִי, מן שי"ה (ראה HALOT; חומסקי, מכלול, הע' 325); פְרִי מן פִרְיְ, פִרְיִי.
שוא נע לפני יוד נוטה לחיריק במסורת טבריה ועוד (למקורות ראה ילון, הליכות שבא, עמ' כג-כה, צא, צד; כאן, טבריה, עמ' 311; כך גם בניקוד הא"י).
[הש' גם תנועת י' התחילית בצורה המוארכת (חיריק במקום סגול הרגיל בפעלי פ"ה, בהשפעת היוד) לפי גומפרץ, מבטאי שפתנו, עמ' 104 והלאה (ועמ' 97 והלאה, וראה לשוננו יט עמ' 84-85), אם כי לזה ראה ב"ל עמ' 418 וכאן, Orthoepy, עמ' 391 (על המתג ראה גם ייבין, המסורה, עמ' 2251 ברויאר, המסורה, עמ'מ 182; כאן, היה).]

[5] בהקשר, ראה סוכ'רד, התהוות מערכת התנועות, עמ' 90
בהפסק יֶהִי (מלעיל), כמו בֶכִי מן בְכִי (גזניוס), וראה סוכ'רד שם הע' 7, וורמסר שם עמ' 70 הע' 234, והש' דברי גומפרץ שם.

[6] ייתכן כי להסבר כזה התכוונו ב"ל עמ' 418: יַהְיִי (מלעיל) > יִיהְיִי (מלעיל) > יִיהְיְ (מלעיל) > יְהִי (מלרע; בהפסק שרדה ההטעמה המלעילית והפכה התחילית לסגול באנלוגיה לשמות במשקל דומה); וַיְ-יֱהִי (מלרע) > וַיְהִי (מלרע).
וראה גם הסבר דומה אצל ריב"ג, רקמה עמ' רצח.

להסברים נוספים ראה:

א. ראב"ע שמות א,ה, צחות מהדו' מוה"ק עמ' פד;
ב. שיח יצחק (הרב יצחק סגל, אחיו של הט"ז), מ ע"א הע' כ [= שיכול; על התופעה ראה וורמסר שם עמ' 72 והלאה];
ג. נימוקי ר"א בחור למכלול, קיט ע"ב (ע"ד הגר"א, וראה י' האורד, תורתו הלשונית של ר' אליהו בחור על פי נימוקיו לספר מכלול לרד''ק, עמ' 21);
ד. דקדוק אליהו (מהדו' שילוני עמ' ריג-ריד [= *יִהֶי מלעיל בלתי אפשרי בגלל היוד הנחה, ולכן ראוי *יִהִי, אלא שת"ק לא תבוא לפני גרונית מנוקדת בת"ג שלה, ולכן יְהִי]; וילה"ע כי הכלל השני, שמקורו מרז"ה, תמוה, השווה תשִעִי (מן תשַע) ועוד רבים, וגם רז"ה עצמו סייג את הכלל לפתח לפני קמץ שהופך לסגול, ראה וורמסר שם עמ' 69-70 ובהערות. וראה הערת שילוני שם, עמ' קעח, 111. אם כי עדיין ניתן לומר שיש כאן בידול. גם על הכלל הראשון ניתן להעיר);
ה. ליחסו של רז"ה ראה וורמסר שם, עמ' 158.
ו. וראה גם: ר"י חיוג', כתאב אלנתף, עמ' 80-81;
ז. רשב"ם דייקות, מהדורת ר' מרדלר, עמ' 50 ובעבודתה עמ' 199.