הודעהעל ידי בעל קורא » ה' אוקטובר 28, 2021 2:27 pm
כיון שעלה נידון האם יש להוסיף ניגון תמיהה בפסוקי תמיהה בתורה (כגון: השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הכזונה יעשה את אחותינו, וכדו') נביא כאן את הטענות שנאמרו להמליץ בעד המנהג ואת דחיית הטענות ומסקנת הדברים.
טענה ראשונה נגד הוספת ניגוני תמיהה: מנין שניגון התמיהה המקובל כיום (הגבהת הקול בפתאומיות בסיום התמיהה) הוא ניגון שמורה בעצם על תמיהה, והיה נהוג כן גם בזמן נתינת התורה, וכיון שלא ידוע לנו שהיה נהוג כן, הרי העושה כן מנגן ניגון שאינו באמת ממחיש את ענין התמיהה האמורה, ובזמן אמירת התמיהה ניגון זה לא הורה על תמיהה.
דחיית הטענה: גם אם ניגון זה לא היה בזמן נתינת התורה, הרי אין ספק שהיה ניגון כלשהו של תמיהה, ואם כן, בדיוק כמו שניגון הטעמים המקובל כיום ודאי אינו זהה לזמן משה, שהרי לכל עדה יש ניגון שונה שהושפע מתרבות הארצות בהם גלו, אלא שבכל זאת הבסיס הוא ע"פ מה ששמעו ממשה אלא שהושפע מתרבות הנגינה הסביבתית, בדיוק כן גם ניגון התמיהה שהשתנה בעקבות פיזור העמים אינו מגרע, כיון שניגון תמיהה המקובל היום מורה על תמיהה שהיתה בזמן נתינת התורה בניגון התמיהה שלהם.
טענה שניה נגד הוספת ניגוני תמיהה: הקורא בתורה אינו בא להמחיש ולהציג את הדברים כעין הצגה מה שאמר פלוני וכיצד השיבנו אלמוני, אלא רק ללמוד ולקרוא את התורה בנעימה כסיפור דברים, וכמו שאין לצעוק כאשר קוראים בתורה דבר שנאמר בצעקה, כמו כן אין נכון לנגן ניגון כבהצגת הדברים.
דחיית הטענה: כאשר מספרים סיפור דברים מה היה ומה ארע, אכן לא עושים ניגון שאלה כאשר מספרים שאלתי כך וענה לי כך, אך כאשר מספרים על תמיהה שתמהו, כן עושים זאת בניגון תימה, וממילא אף שהקורא עושה זאת כסיפור דברים ולא כהצגה, בכל זאת במשפטי תמיהה נשאר ניגון התמיהה גם כאשר נאמר בצורה של סיפור דברים.
טענה שלישית נגד הוספת ניגוני תמיהה: בטעמי המקרא אין טעם שנגינתו מורה על ניגון תמיהה, וממילא הקורא כן משנה מניגון טעמי המקרא.
דחיית הטענה: טעמי המקרא עושים שתי פעולות עיקריות, ניגון המילים בנעימה, והתחביר - פיסוק הענין - הנוצר ע"י הניגון, והנה ברור שא"א לומר שתפקידם העיקרי של הטעמים הוא הפיסוק ולא הניגון, משום שא"כ לא היו כ"כ הרבה טעמים אלא די היה בכמה טעמים בודדים, וריבוי הטעמים בא כדי להנעים ולנגן את המילים כראוי, אך למרות שתפקיד עיקרי בטעמים הוא גם הניגון, כאשר מנגן ניגון אחר שאינו סותר את פיסוק הטעמים לכאורה אין בזה גריעותא כ"כ, ואין לומר שכיון שלא עשו טעם מיוחד לתמיהה זו ראיה שאין לנגן כן, שהלא גם בסיום עליה מסיימים בניגון שונה מעט, וכן בסיום ספר לפני שאומרים חזק, וכן בשירה יש ניגון שונה ובימים נוראים ניגון שונה, וכל אלו אינם מסומנים בטעמים אחרים, וזו ראיה שלא כל שינוי בניגון חייב להתבטא בטעמים שונים, ואולי גם חילוק ניגון הטעמים שבהפטרה ובאיכה ובמגילות למרות שאין תמונת טעמים שונה מוכיחה שאין ניגון שונה חייב להתבטא בטעם מיוחד.
תשובה לדחיית טענה שלישית: כתב בספר חסידים סימן ש"ב: 'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים' שתקנו הנגונים, שלא יאמר נגון של תורה לנביאים וכתובים, ושל נביאים לתורה ולכתובים, ושל כתובים לתורה ונביאים, אלא כל ניגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני שנאמר 'יעננו בקול'.
ולכאורה נראה מדבריו שהניגון כפי שנמסר לנו מקובל כך מדורות קדמונים ואסור לשנותו אף אם משאיר את פיסוק הענין כמו שהוא, שהרי המשנה מניגון תורה לנביאים או כתובים לא משנה את פיסוק הטעמים, ולמרות זאת אסור לעשות כן כיון שמשנה את הניגון, ומוכח שאסור לשנות את הניגון המקובל בידינו של טעם סוף פסוק לניגון של תמיהה, כיון שבזה משנה את ניגון הטעם, אף שאינו משנה את הפיסוק.
והראיה משינוי הניגון בשירות וכדו', הרי הוא ניגון הטעמים אלא שמחמת השירה קוראים אותו בזמרה, שכך עניינה של השירה, וכן בימים נוראים הוא ניגון הטעמים אלא שבניגון מעורר (וראה עוד להלן משו"ת חת"ס), ובסיום עליה שמוסיפים ניגון סיום, וכן לפני אמירת חזק שעושים ניגון שמעורר את הקהל לענות, הוא מנהג מקובל וקדום (וכעין זה כבר כתב במחזור ויטרי (סימן רמ"ה) בשם ר"ת שנהג לומר פסוק 'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו' בקול רם וערב, כדי לרמז לקהל שיתחילו בקריאת י"ג מדות), אך נגינת תמיהה אינה מקובלת, וממילא העושה כן לכאורה עושה שלא כדין כיון שמשנה מהניגון ועל שינוי מניגון הטעמים נאמר בספר חסידים שהוא אסור ועובר על לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
ובשו"ת חתם סופר (חלק ו' ליקוטים סימן פ"ו) כתב להשיב על דברים שנאמרו בספר נגה צדק נגד ההטעמה בניגון טעמי המקרא, וכתב החת"ס וז"ל: כי שמה נאמר מי שמע קול מרע"ה באיזה ניגון ניגן זרקא וכו' ע"ש, הנה היום אומר כך ומחר יאמר מי ראה מרע"ה מניח תפילין על תמונה זו ומי ראוהו יושב בסוכה כזו ומי שמע שתקע והריע בשופר בקולות אלו עד שיאמר הא ליתא והא ליתא אבל אנחנו על קבלת אבותינו נסמוך שלא הנחילו לנו שקר ח"ו והם שמעו הנשמע וראו הנראה איש מפי איש עד מרע"ה.
והיינו שניגון הטעמים המקובל בידינו הוא ככל קבלה שיש בידינו ואסור לשנותם ע"פ סברות בעלמא.
ועל שינוי הניגון בשירות וימים נוראים וכדומה כתב שם שאין זה שינוי בניגון, וז"ל: אם היה חקה כפרה אדומה איך אנו משנים אותה כמה פעמים בשנה בר"ה ויה"כ ובט"ב, ואני לא ידעתי שום שינוי, כי לעולם מנגנים זרקא כמשפטה וסגול כמשפטו, רק בט"ב מנמיך קולו כאבל המדבר, ובר"ה וי"כ כעומד נידון לפני המלך, ובמגילת אסתר בניגון של לב שמח, ובס' יוסיף אומץ אי' שהיה מקובל על כל מגילה מה' מגילות ניגון אחר אבל לעולם הנגינה נשארת במשפטה בלי שום שינוי, רק השינוי בהרמת קול כמקובל לנו מאבות אבותינו. עכ"ל.
אמנם יש שנקטו (החיד"א בברית עולם על ספר חסידים שם) שאין כוונת הספר חסידים שהניגון המנוגן אצלנו הוא הלכה למשה מסיני, והראיה, שיש שינויים בניגון בין הקהילות, וכוונת הספר חסידים היא רק על חילוק הניגון בין תורה לנביאים וכתובים שזה הלכה למשה מסיני, או שהלכה למשה מסיני לאו דוקא.
וממילא לפי החתם סופר לכאורה אין לשנות מניגון הטעמים כלל, ולפי החיד"א יתכן שאין איסור לשנות מניגון הטעמים אם אינו משנה מפיסוק הטעמים על ידי זה.
נערך לאחרונה על ידי
בעל קורא ב ה' אוקטובר 28, 2021 2:39 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.